המטפל משתף מה הסיק משבוע בבית חולים

היה זה יום שישי בבוקר אחרי פורים האחרון, אני רק פותח את העיניים, ממלמל: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ואני מתחיל להרגיש כאב חד וחזק בבטן העליונה. לא כאב שאני מכיר, פשוט כאב חזק וחד שאינו מרפה לשנייה אחת. נשמתי מספר נשימות נטלתי ידיים ופשוט הכאב בבטן העליונה הולך ומתחזק ומתחיל להקרין לגב. אני אדם בריא ברוך השם לא מכיר רופאים ומשתדל לשמור על הבריאות, אבל כזה כאב לא הרגשתי בחיי.

הלכתי לארון ולקחתי משם כדור אופטלגין, כנראה יעבור אומר לעצמי ומנסה להרגיע את עצמי, תחכה שהכדור ישפיע. אך היה נראה שהכאב רק מתחזק, עברה חצי שעה והכאבים הלכו וגברו לקחתי כדור נוסף של אופטלגין אך גם הוא לא השפיע כלום על עוצמת הכאבים שרק הלכו וגברו. שמתי בבקבוק חם מים חמים והנחתי על בטני, אך היה נראה שככול שעובר הזמן הכאבים רק מתחזקים והולכים ולא מרפים.

לא הרגשתי כזה כאב אף פעם, התקשרתי לרופא שאמר: "תלך למיון". מגפת הקורונה התחילה להיות בעיצומה והעדפתי לחכות עוד קצת אולי יירגעו הכאבים וזה יעבור ולא ללכת לבית חולים.

אך באיזה שלב הבנתי שאני פשוט לא עומד בכאבים האלו ונסעתי לבית החולים, היה זה כמה שעות לפני שבת.

הגעתי לבית החולים לקחו ממני בדיקות ולאחר זמן אומר לי הרופא: "תשמע, אתה צריך להתאשפז יש לך דלקת פנימית חריפה".

"מה להתאשפז?!" אני אומר לו. "יש לי ילדים ואישה בבית, שבת קודש עוד כמה שעות אי אפשר לקחת אנטיביוטיקה דרך הפה ונוגד כאבים? אני לא איש של בית חולים!".

"לצערי לא", אומר לי הרופא. "במקרה של הדלקת שלך אתה חייב להתאשפז תחת השגחה רפואית, כי הטיפול בה זה פשוט צום מוחלט של מספר ימים ולקבל עירוי ונוגדי כאבים דרך הווריד. הדלקת שלך ידועה בכאבים הגדולים מאוד שלה וצריך אשפוז כדי לקבל נוגדי כאב דרך הווריד כי אף כדור שתיקח דרך הפה לא יעזור לך בגלל עוצמת הכאב".

היה לי קשה עם זה אבל אמרתי לעצמי אם אבא בשמים רוצה כך שיהיה כך. אתה רוצה שאני אהיה פה בשבת, אהיה פה והכל לטובה.

אושפזתי במחלקה הכירורגית של בית החולים, בינתיים קיבלתי דרך הווריד נוגד כאבים חזק וכאשר זה לא עזר במיוחד קיבלתי זריקה חזקה שהרגיעה במעט את הכאב.

לא יכולתי לקום מהמיטה מרוב כאבים. אדהכי והכי קרבה לה השקיעה של ערב שבת מלמלתי לעצמי "לכה דודי לקראת כלה", תוך כדי שאני גונח מכאבים שלא נרגעים, פשוט כאב חד שלא מרפה.

חשבתי על הילדים שלי שנמצאים בבית ועל השבת שאני כל-כך אוהב. השבת בשבילי זה היום הכי כיף בשבוע מכל הבחינות. והנה אני פה.

מרדכי רוט.

לא הצלחתי כל-כך הרבה לחשוב כי הכאבים פשוט לא נתנו לי מנוחה לשנייה. לא הצלחתי להירדם כל הלילה מכאבים. אמרתי רק: "טאטע תרחם עליי, לא יכול לסבול את הכאבים האלו".

כך הדבר נמשך שישה ימים כאשר אני נמצא תחת צום מוחלט ורק מקבל דרך הווריד נוזלים.

הייתי צריך לעשות טלפונים לאנשים שקבעתי להם פגישות באותו שבוע ולבטל.

היה איתי בחדר אברך שממש ריחמתי עליו, הוא השם ישמור כבר מאושפז חודש בבית החולים. אברך צדיק ממש. היה מחובר לצינורות לידיים לבטן, והוא למרות הייסורים שהיו לו ישב ולמד והתפלל כל הזמן בדממה דקה. ובכל יום בביקור הרופאים עדיין לא רואים מזור לבעיה שלו.

לאחר שישה ימים כשלגמתי מכוס המים הראשונה, בירכתי "שהכול נהיה בדברו" בכזו כוונה כמו שלא בירכתי כל חיי.

מספר דברים שאני אומר כל-כך הרבה פעמים לאנשים למדתי על בשרי החי באותו שבוע.

למדתי על בשרי כמה צריך להגיד תודה להשם יתברך על כל הדברים הפשוטים שיש לנו בחיים אישה, ילדים, בית ועבודה. שאתה בריא, שאתה יכול לישון בלילה נורמלי, שאתה יכול פשוט לאכול ולשתות.

באותו שבוע בית החולים היה סגור למבקרים בגלל מגפת הקורונה, כך שלא יכולתי לראות לא את אשתי ולא את ילדיי. פשוט לא נתנו להם להיכנס.

כאשר נרגעו לי מעט הכאבים הייתי משוחח איתם בטלפון.

הילד שלי אומר לי: "אבא למה אתה לא בבית? אתה חסר לי! אני בוכה במיטה, מחכה לך שתבוא".

פתאום ראיתי שלא הכול מובן מאליו בחיים, לא הכול פשוט, הכול יכול להשתנות בחיים בשנייה. באותו שבוע למדתי מספר דברים יותר לעומק על החיים.

שני אנשים ששכבו איתי בחדר לא היו בצום והם קיבלו שלוש ארוחות ביום, ואני - לי היה אסור אפילו לשתות טיפת מים.

עכשיו בשבילי כוס מים היה הדבר הכי טעים שיכול להיות. דרך אגב הספקתי לרזות באותם שישה ימים 7 קילו.

חשבתי על המילים: "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו", ולהגיד להשם תודה רבה שאני יכול כל הזמן לשתות מים ולאכול בלי שום בעיה וללא שום כאב.

כמה דבר פשוט לכאורה בחיי היום יום לשתות כוס מים, פתאום זה נהפך לדבר לא פשוט בכלל.

פשוט להגיד תודה להשם שאני יכול לצאת בכל בוקר להתפלל, ללכת למקווה, ללכת לעבודה, דברים שפתאום לא היו נראים ברורים ובטוחים.

אני רואה בכל יום במסגרת עבודתי אנשים שמתמודדים עם סבל נפשי וליבי מתמלא רחמים ואכפתיות על אותם אנשים, אבל פה כאשר אתה מאושפז בבית החולים, כאשר אתה רואה מסביבך אנשים חולים שסובלים, אתה מתמלא רחמים על שיש אנשים שסובלים ייסורים גופניים, מתמודדים עם קשיים וכאבים פיזיים ונפשיים. לא סתם אומרים שמסיבוב במחלקה בבית החולים פעם בחודש, אתה לומד להסתכל על החיים קצת אחרת, וכן קצת למדתי שצריך יותר להתפלל בכל יום על עם ישראל שסובלים.

אתה מבין קצת יותר מה זו ענווה, מה זה האדם, מה זה שאין שום כוחי ועוצם ידי, שבשנייה אחת אדם לא מסוגל אפילו לבלוע כוס מים. לא לעבוד, אפילו בקושי להתפלל וללמוד לא יכול.

למדתי כמה שחובה להגיד תודה תמיד על מה שיש, על הדברים הפשוטים שיש לנו. וגם שקשה תמיד המצב יכול להיות גרוע. ותמיד להסתכל על הדברים החיוביים שיש בחיים.

דווקא כל מה שקורה עכשיו בגלל מגפת הקורונה, אנשים שדיברתי איתם, אמרו לי אוי דווקא עכשיו אנחנו לומדים להעריך איזה טוב היה לנו לפני הקורונה וזה למרות הקשיים והתמודדות שהיו לנו לפני הקורונה, למדנו עכשיו שמה שהיה לנו עד אז, היה לנו זהב.

יהודי אחד שיש לו חנות גדולה בבני ברק אמר לי: "תמיד אני מתלונן שאין לי מספיק ולא טוב, עכשיו ראיתי מה זה לא טוב. רק החנות עולה לי כל חודש 15 אלף שקל שכירות, ועכשיו שאין קונים ואין הזמנות ואני בהפסדים כבר של למעלה ממאה אלף שקל אני מתחיל להבין כמה טוב היה לי לפני זה. כמה רק התלוננתי לפני זה. עכשיו אני יודע כמה היה טוב לפני זה".

יהודי אחר אמר לי: "אני יודע להעריך מה זה דברים פשוטים לכאורה שהיו לי לפני הקורונה. למדתי להעריך מה זה שיש לילדים חיידר מסודר, שהיום אין. למדתי להעריך שיש לי עבודה מסודרת מה שהיום אין לי. למדתי להעריך שאני יכול להסתובב טיול יומי שלי בגני יהושע מה שהיום אני תקוע בבית".

למדתי להעריך שאני יכול לצאת מהבית, למדתי להעריך שאני יכול להסתובב ברחוב בלי פחד שאני אדבק מיהודי אחר ואני יכול ח"ו למות מזה.

למדתי להעריך מה זה שיש לי תפילה במניין, למדתי להעריך מה זה מקווה.

למדתי להעריך חברים טובים שלי, את אחים ואחיות שלי שאני כבר לא רואה אותם שבועיים בגלל המצב. "בהתחלה" סיפר האיש "נכנסתי ממש לעצבות גדולה אבל אז האיר לי שדווקא עכשיו בקושי אני צריך להגיד להשם תודה על מה שיש לי כי חס וחלילה תמיד יכול להיות גרוע אז קמתי בבוקר ואמרתי אבא שלי תודה על זה שאני חי, תודה לך שיש לי לחם לאכול, שאשתי בריאה, הילדים בריאים, יש לי בית. למדתי להגיד תודה על מה שיש.  ולמרות שאן לי תבניות ביצים לחג, ולמרות שהמצב הכספי שלי לא במצב הכי טוב, ולמרות הילדים שקופצים לי על הראש, ולמרות שאשתי עצבנית ולחוצה בזמן הזה, וגם שלא קניתי בגדים לילדים לחג אני אומר לך אבא תודה על מה שכן הבאת לי ועל מה שכן יש לי בחיים, ובעצם אבא תודה על החיים שאתה נותן לי שאני יכול ללכת להזיז את הידיים את הרגליים תודה שדופק לי הלב. פשוט תודה".

יהודי יקר סבא לכמה עשרות נכדים התקשר להגיד לי בבכי, כמה הוא רק רוצה לראות ולחבק את הנכדים שלו.

מספר חתנים שדיברתי איתם אמרו לי באכזבה איזה חתונה הם תכננו ואיך שנים דמיינו שתהיה להם חתונה יפה וכל הישיבה תבוא ועל התזמורת ועל האולם ועל הכול מסביב והנה עכשיו החתונה במניין מצומצם.

כן, גם על זה צריך לומר תודה - שהיינו יכולים לעשות חתונות נורמלי, בריתות נורמלי, ושמחות יחד עם כל המשפחה המורחבת והחברים והידידים שלנו.

אבל אולי גם למדנו מה זה פרופורציות שגם אפשר לעשות חתונה ושמחות בלי להיכנס לחובות לא נורמליים.

התקשר אליי אבא של חתן ואמר לי "תדע הקורונה הצילה אותי. אין לי שקל עליי אני בחובות אדירים בגלל הילדים הקודמים שחיתנתי. ועכשיו כשאירסתי את הילד הזה חשבתי שהנה אני אקרוס. ואז באה הקורונה והצילה אותי מבחינה כלכלית. ביטלנו את האולם את המוזיקה. הייתי צריך לשלם רק על עשרים מנות שהיו בבית של חבר. חסכתי 65 אלף שקל בלילה אחד. שבשבילי הכסף הזה מגיע מטיפות הדם שלי".

אז גם אולי אנשים לומדים שאפשר לחיות גם קצת אחרת קצת ענווה, קצת פשטות.

אז אבא שבשמים אני מודה לך שאני יכול לשתות, לאכול וללכת, שיש לי בית ועוד על כל הטוב שאתה נותן לי. ראיתי בחודש האחרון כמה כל זה חס וחלילה יכול להיעלם בשנייה, אז אבא תודה. ובקשה על העתיד שיהיה טוב הנראה והנגלה לכל עם ישראל ולכל העולם כולו.

שבת שלום לכל עם ישראל היקרים.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!