במה חטאו החרדים הפעם, מה פשעם הנורא?

בשבוע האחרון נחשפנו לגל מכוער עד מאוד של שנאת חרדים. לא הגל הראשון, גם לא העשירי, אבל בהחלט מיוחד במינו; הוא מתרחש בזמן שמאות חרדים בארה"ב ובאירופה מתים מקורונה ואלפים נדבקים במחלה, בזמן שגם בישראל כמובן ממלאים חרדים את בתי החולים, בזמן שמתפרסמים תמונות וסרטונים שוברי לב של לוויות ונפטרים וגופות עטופות בטלית ובזמן שאנטישמים ברחבי העולם כבר מאשימים את היהודים בהפצת המגיפה.

זמן טוב לקצת שנאה ישנה ורעה. סרטונים של חרדים רוקדים בחתונה או משתתפים בלוויה עצובה מציפים את הרשתות וגוררים תגובות שטנה ואיומים שמחירם כבר נראה בשטח. "אנחנו מפחדים", אמרו לי כמה וכמה חרדים ששוחחתי איתם. והפחד לא נשמע מופרך בכלל.

במה חטאו החרדים הפעם? מה פשעם הנורא? שנדבקו בקורונה, על זה אנחנו כועסים? שלא הפנימו במהירות את חומרת המגיפה? הרי רבים אחרים נפלו באותה המלכודת, בכל העולם וגם בישראל; גם חילונים יצאו למסיבות פורים ובילו בפארקים, גם בצה"ל נראה שהכול כרגיל. נכון, רבני העדה ומנהיגיה התמהמהו, לא הבינו את החומרה ובחלקם אף זלזלו, והזלזול חסר הידיעה חלחל מטה - על כך מגיעה להם כל הביקורת שבעולם, אבל האם זו אשמת האדם החרדי שמנהיגיו טעו? זה עוונו? האם את או אני אשמים בכל מחדלי הממשלה?

מדינת ישראל הרשמית בכבודה ובעצמה החריגה בתחילה טקסים כמו תפילות ולוויות - האם זו אשמתו של החרדי? מה חטאו, שהוא גר בשכונות צפופות ובדירות קטנות עם הרבה מאוד אנשים? עוניו של החרדי, זה פשעו? על מנהגיו הרשענו אותו? על בגדיו? על העובדה שיש לו משפחה גדולה? על זה שהוא לא יושב כל היום ומרפרש את האתר של משרד הבריאות? על מה תקצוף כל עדת בני ישראל, לעזאזל? מה קרה לחמלה אנושית פשוטה ושותפות גורל? אני באמת לא מבין.

לבי עם החרדים, בארץ ובעולם.

לא סטאלין ולא היטלר, קורונה

אני מנסה להסתכל מחדש על התגלגלות העניינים, ומרים טלפון לידידי ישראל גרובייס, עיתונאי, סופר ופובליציסט מהחכמים והחריפים, סגן עורך בעיתון משפחה. גרובייס מצלם לי תמונות מהמרפסת שלו בבית שמש. הרחובות נראים ריקים, מלבד מניין של מנחה באחת החצרות, המתפללים רחוקים אחד מהשני. "יש פה ציד מכשפות עם מוטיבים אנטישמים", כועס גרובייס. אני מבקש שנתחיל מהתחלה.

"כל דרך ההתמודדות עם החרדים נעשתה לא נכון, עובדה שכלום לא קרה עד שההנהגה החרדית לא התעשתה. הרי למי יש את הסמכות להגביל דת? רק לסמכות דתית. כשהחרדי שמע מנתניהו החילוני 'אל תצא לבית הכנסת', הוא גיחך. כשאתה אומר לו שגם האוניברסיטאות סגורות, הוא בכלל לא מבין מה ההשוואה. אנחנו התפללנו באושוויץ, אתה אומר לי אוניברסיטה? כל ילד חרדי גדל על סיפורים של אבותיו וסבותיו שקיימו מצוות גם בשעות הכי קשות, 'ליהרג בעולמה של תורה' זה משפט דמגוגי, אבל בא ממקום אמיתי: זה שאני יושב בבית כנסת שומר על העם לא פחות מהצבא. אז עכשיו נפסיק כי יש מגיפה? להפך! יש להגביר את הלימוד. הגמרא אומר, החש בגופו יעסוק בתורה - זה אלפיים שנה של היגיון כזה.

"היו יכולים לעשות הכול ברטוריקה אחרת. למשל כמו הרב מלמד שאמר 'אני מקפיד על עצמי לא להתפלל במניין', כלומר, במקום גזירה חיצונית, קבלה עצמית וחיפוש של התמודדות דרך המקורות שלנו. יש נס למגזר החרדי שליצמן בבריאות, כי האמינו לו. אם היה שר חילוני הסיפור היה אחר. בסוף החרדי צריך להקשיב למישהו עם זקן... וגם לליצמן לא האמינו בהתחלה: לסגור ישיבות, זה לא נתפס. הרי אם העולם יהיה ריק שעה אחת מלימוד תורה, הוא נחרב. מי לוקח אחריות על דבר כזה?".

כנראה שאף אחד לא רצה.

"אבל בשלב מסוים צריך לשים לב: הערך העליון פיקוח נפש. כשאתה רואה שזו מגיפה מסוכנת והאחים שלך בניו יורק מתים - אז זו חובתך הדתית להתנהג בשפיות. זה המהפך שחל בתודעה של כולם: הפעם זה לא סטאלין ולא היטלר, זה סיפור חדש. עד שהגיעו התמונות מארה"ב, הכול היה מאוד אמורפי. עוד חשבו שזו שפעת".

התמונות מהקהילות החרדיות בברוקלין ובלונדון השפיעו על החרדים בבני ברק חזק יותר מכל נאום של בר סימן טוב או נתניהו ומהר יותר מכל גרף. עבור החרדי, ברוקלין קרובה יותר מתל אביב. "בעיתונות החרדית השתדלנו להרים את הכפפה. יש גם שאלה איך לא מלחיצים את האנשים. בעיתונות החילונית אין מניעה, אם להתבטא בעדינות, להפחיד - הרוגים, כותרות אדומות. אצלנו מגישים את המידע אחרת. תבין", אומר לי גרובייס משהו שלא

חשבתי עליו, "הנפש החרדית פחות רגילה לדיסטופיות. החרדי לא רואה סרטים על זומבים או על מגיפות כל יום. אין ויזואליזציה של מוות. אתם באתם יותר מוכנים מאיתנו".

איך זה להיות חרדי בבידוד?

"המרכיב הסוציולוגי והנדל"ני הוא בלתי אפשרי. תגור אתה עם עשרה ילדים בבית, בוא נראה אותך. צריך הרבה חוצפה ובורות של אדם מהחברה החילונית, לדרוש את אותם כללי בידוד מאדם בחברה שלנו. אתה לא מבין כמה זה קשה כשאין לך תרבות פנאי. סדר היום של החרדי נע סביב שלוש היציאות לבית הכנסת, לכולל, זו חברה שבטית שכל הזמן היא ביחד. אתה יודע מה זה שסוגרים בית כנסת? קח לחרדי את בית הכנסת, הוא מת.

"ועכשיו לפני פסח וזו טרגדיה כפולה ומכופלת. מי שמכיר את הפסח החרדי, יודע כמה אדמיניסטרציה נדרשת כדי לארגן בית חרדי לפסח. אלה השבועיים הכי עסוקים של האדם החרדי בשנה. לוגיסטיקה מטורפת: להטביל, להגעיל, להחליף את כל הבית, מלא דברים. ופתאום הצרה הזו. אנשים לא יודעים מה לעשות. ההיערכות התחילה מאוחר. זה משבר, לא צחוק".

מבחינה כלכלית, גרובייס מדבר על משבר הומניטרי. "רשת הביטחון החרדית היא אפסית. תבין, הם לא עושים את זה רק לך - העוני, הסגפנות - זו לא ציניות, הם עושים את זה גם לעצמם. אלה אנשים שבשביל האמונה חיים בעוני מרצון".

פסח, צרה צרורה

פסח המתקרב הוא צרה צרורה ומצוקה גדולה מבחינת החרדים. הגמ"חים לא נערכו לאופרציית משלוחים, עתיד התרומות לא ברור. גם הגזירה הנוראית של לעשות פסח בבידוד תהיה קשה מאוד לציבור הזה. זוגות שרק התחתנו ושאין להם כלום, זקנים שנשארים לבד. סוציולוגים וכלכלנים מעריכים שהחברה החרדית לקראת קריסה כלכלית. כמו החברה כולה, רק עם התבלין המיוחד של משפחות ברוכות ילדים. "להרבה אנשים לא יהיה מה לאכול בפסח", אומרים לי.

חשוב להבין, לאדם חילוני כמוני, הבידוד הוא אמנם דיכאון, אבל מבחינה כלכלית גרידא - חיסכון משמעותי בהוצאות. אני לא הולך למסעדות, לא מבלה, לא קונה וכיו"ב. אני חושב ששכחתי איפה כרטיס האשראי שלי. אבל לחרדי בבידוד לא רק צפוף מאוד, מדובר במכה כלכלית רצינית. פתאום צריך להאכיל ילדים שאכלו במוסדות, פתאום אין מקום. ההוצאות מכפילות את עצמן, וכך גם הלחץ.

אחרים מדברים על משבר אחר, עמוק יותר. משבר תיאולוגי. "במשך שנים", אומר ירושלמי ותיק, "אנשים התרגלו שהרבנים יודעים הכי טוב. שאליהם הולכים בכל דבר ועניין. והנה, בדבר גדול כל כך פתאום מסתבר, שלא נדע, שהם לא יודעים. יום אחד הרב אומר ככה, יום אחר אומר ההפך. אם לא הפלג הירושלמי שהלך לקיצון, כלום לא היה משתנה".

אז מה קורה אצלכם? חרדה?

"מה אתה חושב", אומר גרובייס, "תגיד אתה. החרדי - אין לו משפחה? אין לו חברים? אין לו עבודה שאולי פיטרו אותו ממנה? הוא לא בבידוד? אצלנו גם כולם מכירים אנשים שנדבקו וחלו. זה אישי יותר. במובן מסויים, החרדים הם ציבור הכי חזק, כי המשמעות ישר נכנסת. נותנים משמעות למחלה, למה זה קרה, איפה צריך להתחזק, מה עושים, מה תפקידו של יהודי. אלה כבר רואים משיח, אלה מלקים את עצמם על חטאים".

סוגיית המשמעות עולה שוב ושוב, חבר חרדי אחר שביקש להישאר בעילום שם אמר לי, "החרדיות כל הזמן מאוימת מהקידמה. הרפואה, המדע וכל העולם המודרני - כולם מנסים לומר לך שמה שאתה מאמין בו, טעות. ויש רגעים, כמו רגעי מגיפה - בהם המדע כאילו הולך לנצח. הנה, כל התורה שאתה לומד לא שווה כלום. לכאורה, כל הפרדיגמה אמורה לקרוס. זה מה שבעומק הסיפור פה. אם בסוף יסתבר שאשתך הרופאה שומרת עליי יותר מהרב שלי - זהו, נגמר הסיפור. אני בפאניקה".

העמדת פנים ודו-פרצופיות

אחד הקולות הברורים ששמעתי בדיון על ההתנהלות החרדית בימי הקורונה הוא הרב משה יצחק פרקש, שכתב מאמר חריף וראוי לקריאה בגיליון האחרון של מגזין ההגות החרדי "צריך עיון".

"המאמר יהיה ביקורתי חריף ומכליל", פותח פרקש, ולא מבטיח סתם: "תהליכים שבדרך כלל נפרשים על-פני עשרות שנים התגלגלו במהירות עצומה, והתנהלות שביום יום נראית על פניה נסבלת, הופכת בשעות הקשות לקטסטרופה".

בלי לעשות שום הנחות לאף אחד מגולל פרקש במאמר איך התעלמו במגזר בתחילה מכל ההוראות וההנחיות. אחרי ההנחיה לא לקיים אירועים המוניים מעל 100 איש, כותב פרקש, "הגעתי לחתונה, מאות אנשים רוקדים ומצטופפים. בכניסה לאולם השאירו 'שומר'. ביציאה נתקלתי בשוטרים שהגיעו לבדוק והנה, אברכים וילדים מהתלים בשוטרים, זה שולח אותם לכאן וזה לכאן - העיקר להתעלל ב'ציונים הרשעים' שרוצים לבטל תורה ושמחה מישראל".

"אני סבור", כותב פרקש, "שהזלזול בהוראות משרד הבריאות חושף כשלים באופן שבו אנו מתמודדים עם איומי העולם המודרני. האם כאשר התברר ששגינו כל כך בהתנהלות המוקדמת שלנו במשבר, הביא אותנו הדבר לעשות חשבון נפש? חלילה! דרך ההתמודדות שלנו הייתה העמדת פנים ודו-פרצופיות. העמדנו פנים של שמירה על הוראות משרד הבריאות כדי להתמודד עם הביקורת החיצונית. כלפי חוץ נקטנו עמדה חסודה, וכלפי פנים המשכנו בעסקים כרגיל. וכשהגיעה הביקורת, במקום לומר חטאנו ולהפיק לקחים, עשינו את מה שאנחנו עושים תמיד, והפכנו זאת למתקפה אנטישמית".

פרקש לא מוותר גם לתקשורת החרדית. "'יתד נאמן' נקט דו-פרצופיות גלויה. פיזר מילים יפות על החובה להישמע להוראות משרד הבריאות, להוציא מלבם של הקובלים על התנהלות החברה החרדית, אך עשה זאת תוך העלמת עין ממפירי ההוראות". הוא מגולל כרונולוגיה של אטימות, יהירות ובורות של פרנסי העדה. וכולנו רואים מי משלם את המחיר.

"בכל מה שאני כותב", כך פרקש בשיחת טלפון, "אין שום דבר נגד היהדות, חלילה, או נגד החברה החרדית", הוא מדגיש שוב ושוב, "המאמר שלי היה קריאת כיוון להפוך את החברה שלנו ליותר מחוברת למציאות. המציאות כוללת הכול - מדע, רפואה, מדינה וכדומה - ויש לנו אתגר להתמודד עם המציאות כמות שהיא. להשתנות. להיות יותר מקורקעים. אי אפשר לחיות יותר בבועה ולפתור בעיות בסיסמאות עם אצטלה תורנית. צריך להתמודד. צריך לשאול מה הכשל שגרם לתגובה הזו".

דווקא תיארת אותו יפה.

"יש המתכחשים לזה שבכלל יש בעיה אצלנו; שאומרים שמדובר בהתנכלות, הרי גם החילונים הולכים לים ומדוע משמיצים דווקא אותנו. סוג שני של הכחשה זה לומר 'הציבור החרדי לא יודע, לא מבין, לא מכיר, לא חשוף'. בעיני זו זריית חול בעיניים. הציבור החרדי הוא הרבה דברים, אבל טמבל הוא לא. כולם קוראים עיתונים ומי שלא - שומע מאחרים, יש רמקולים ושלטי רחוב כבר כמה שבועות. התירוצים האלו, זה לעבוד על הציבור החילוני. הציבור החרדי צריך להיות מסוגל לשמוע ביקורת, לא לתרץ תירוצים או להכחיש".

ביקורת היא לא בהכרח ביקורת על מנהיגי הדור, עניין חמור בפני עצמו?

"יש בזה משהו מאוד קשה ובעייתי. אבל התחושה שלי הייתה - ואני שייך למיינסטרים החרדי - שאי אפשר לשתוק יותר, שזה עבר את הגבול. אין פה התרסה נגד ההנהגה אלא נגד ההתנהלות שצריכה להילמד. אני מבקר מתוך החברה החרדית, לא מבחוץ.

"אנחנו תופסים - או אמורים לתפוס - שאנחנו נאחזים בדברים שהם לגמרי נגד המציאות. זה לא יצליח ולא יעזור לנו, נצטרך לסגת. חבל להפסיד. המאמר לא בא לומר, תפסיקו להיות חרדים, אלא להפך - כדי לשמור על החרדיות שלנו אנחנו חייבים ללמוד מתהליכים, לא להילחם במה שאי אפשר לנצח. זה המסר שלי. חשוב לומר שהחברה החרדית נזכרה אמנם מאוחר, מאוחר מאוד, אבל כשזה קרה, היא חזרה מהר מאוד לשפיות והשמיעה קול תקיף וברור".

פרקש אולי הרהוט ביניהם, אבל הוא למרי לא לבד. צעירים חרדים רבים ברשתות קוראים לחשבון נפש. לא קל, אבל החרדים שדיברתי איתם מצליחים לעשות את הבלתי ייאמן ולבקר באומץ את הקהילה שלהם, תוך כדי שהם נתונים למתקפה כוללת, תקועים בין העליהום מבחוץ לרצון לתקן מבפנים.

עוד דבר שכואב לפרקש, גם לי, זו התפישה של החרדים כמי שמזלזלים בבריאותם או בבריאות הציבור, שלא לומר מדביקים אחרים באדישות או חלילה בזדון. זה העלבון הנוראי ביותר. כל חרדי מזדעק מעמקי נשמתו כשהנושא עולה. המחשבה שמישהו מסוגל לראות בך מפיץ מחלות היא אכן בלתי נסבלת. אני מבקש מפרקש לסנגר על בני העדה.

"החרדים יזהרו מלגרום את הנזק הכי קטן ולא מזלזלים בבריאות, חלילה - אבל כשזה בא מבחוץ, כהוראה, זה נתפס אחרת. העיוורון הקולקטיבי שמובנה בחברה שלנו רואה את הקיום בתוך חברה החרדית בלבד, לא מחוץ לה. הבועתיות חוסמת, גורמת להם להתנהג בצורה הפוכה לדרך בה מתנהגים ביומיום.

"החרדים הם אנשים אכפתיים ומלאי חסד ועדינים", אומר פרקש, "החיים כחרדי הם נהדרים. אבל משהו בתפישת הבועה גורמת להם לאבד, או יותר נכון לא לראות את הצד החילוני. החילוני הוא הזר, האחר. זה לעולם לא יבוא לידי ביטוי ביחסים של אחד על אחד, אבל בתפיסה הרחבה, החרדי לא רואה את הציבור החילוני כחושב, כמרגיש. הוא החוץ, הוא לא אנחנו.

"בעיני החילונים אנחנו נראים לא נורמטיבים בתחומים מסוימים. אני מבין שזה נראה ככה מבחוץ והחילונים צודקים כשהם זועקים 'אתם נורמלים?' אל מול עשרות אנשים בלוויה, אבל זו נקודת העיוורון שלנו. בבקשה תגיד לאחינו החילונים - אנחנו אנשים מאוד נורמטיבים וחיים חיי קהילה נעימים וטובים. יש לנו בעיה גדולה, אבל זה לא הופך אותנו ללא אנושיים. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו ואת המשפחה. אנשים נורמטיבים לגמרי, מתמודדים עם האתגרים שלנו בתבונה ובצורה מושכלת, גם אם כלפי חוץ זה לא תמיד נראה ככה".

אמסור.

הנס של בני ברק

אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה, ובכל זאת. קשה מאוד שלא לנסות ולהעריך את ההשפעה של הקורונה וכל מה שמסביבה על הקהילה החרדית. ד"ר שלומי דורון ממכללת אשקלון חוקר את החברה החרדית מהיבטים של חזרה בתשובה ויציאה בשאלה. "אנחנו הולכים לקראת משבר כלכלי ומשבר אמוני", הוא אומר. "בפן הכלכלי, אם הגמ"חים יתמוטטו, זה יהיה משבר גדול. מבחינה אמונית הנושא יותר מורכב מן הסתם. אני עוסק בנושאים האלה מ-94'.לדעתי נראה תהליכים בשני הכיוונים. אנחנו רואים עלייה מתמדת בעזיבת החברה החרדית. לא נראה

מסות של יוצאים בשאלה, אבל אפשר לראות עלייה כבר במהלך ימי הקורונה. הרבה צעירים כועסים מאוד על ההקצנה והניתוק. רואים את זה חזק בקבוצות, אנשים מרימים ראש ואומרים - ככה אי אפשר להמשיך. במקביל, תמיד אחרי אירועים היסטוריים רואים תהליכים של חזרה בתשובה".

דורון מספר לי על "תפיסת הנס" של בני ברק: "ממלחמת המפרץ הראשונה, דרך כל סבבי הלחימה והפיגועים - לא הייתה אף פגיעה בבני ברק. נוצר שם מיתוס שהכול בזכות הלימוד ו'לנו לא יקרה כלום אם נסתגר ונלמד'. עכשיו התפיסה הזו נשברת. אם תהיה מסה של חולים בבני ברק, המיתוס האדיר הזה יישבר וזו יכולה להיות נקודת שבר אמוני רצינית מאוד".

משבר אמוני הוא בעיקר משבר הנהגתי. "אנחנו נמצאים בתהליך "ירידת הדורות", אומר דורון, "הגדולים הסתלקו מהעולם, ואלה שנשארים לא יכולים שלא להגיב בצורה חריפה נגד כניסת הישראליות לחברה החרדית, דרך הקורונה. אתה רואה שוטרים בשכונות חרדיות, דברים שלא היו קודם. מדובר בתהליך מהיר של הסתמכות על הממסד הציוני על חשבון הרבני, וזה דבר חדש. בנוסף, אפשר היה לראות איך בזמן העיכוב של ההנהגה צמחו קולות מתוך הקהילה, רבני שכונות וכיו"ב. וכמובן שככל שההנהגה חלשה, כך עולים קיצוניים, כמו הפלג הירושלמי".

על הפלג הירושלמי נדבר בהמשך. "מה שקורה עכשיו בחברה החרדית לא מפתיע בכלל", אומרת לי פרופסור תמר אלאור, אנתרופולוגית מהאוניברסיטה העברית. "זו חברה שנמצאת במשבר הנהגה כבר זמן מה, מאז נפטרו הרב עובדיה יוסף והרב אלישיב. אי אפשר לדבר על החברה החרדית, יש הרבה חברות חרדיות, מהחרדים החדשים עד הקיצוניים ביותר. האחרונים ניצלו את הקורונה כדי לבצע מהלכים פוליטיים של התנגדות, ולכן מי שכועס עליהם הכי הרבה אלה החרדים עצמם".

זה נכון, ומדכא במיוחד. השנאה שמופנית מהחילונים אל החרדים נאגרת אצלם ואז יוצאת בצורה לא פחות נוראית כלפי המיעוט שלהם. קראתי חרדים שקוראים לירות, ממש כך, באנשי הפלג הירושלמי.

"יש היבריס חרדי", אומרת אלאור, "זה דבר שלא היה ביהדות. 'אנחנו מוגנים, הקב"ה שומר עלינו'. הרבנים", כך אלאור, "לא יכולים להתפלא או לכעוס על המעשים של הציבור שלהם. הם אפשרו או אפילו יצרו את הלך הרוח הזה. פמפמו במשך שנים את הגישה הניו אייג'ית של לסמוך על הקב"ה; אני לא אעשה כלום, אלמד תורה ואלוהים יעזור. שזה יסוד כופרני, לא יהודי. הזכרת את 'תפיסת הנס" של בני ברק - הרבנים לא אמרו כלום נגד זה במלחמת המפרץ, אז עכשיו שייזכרו לצאת נגד?".

דווקא נשמע כמו מצע לשינוי.

"תהליכים של 15 שנה יתגברו ויהיה שינוי גדול ברמת ההנהגה. דור אחר, הרבה יותר התפצלויות מקומיות ומנהיגים שעובדים אחרת. הדומיננטיות החזקה נשברה והכול קרה בהילוך מהיר. אולי אנשים ייקחו לעצמם יותר חירות בהחלטות ולא יחכו לדעת תורה. אולי יחליטו ש-11 נפשות בדירה של 65 מטר זה יותר מדי?".

איך החרדים חווים את השנאה כלפיהם?

"יש כאלה שאנחנו לא רלוונטיים להם. ההנחה האפריורית שלהם היא שכולם שונאים אותם. אלה שיותר ארוגים לעולם החילוני, להם זה מאוד מפריע. הם פוחדים".

נורא לחיות ככה.

"כן".

סוד הפלג הירושלמי

אני חוזר לגרובייס ומנסה שוב להבין את סוד הפלג הירושלמי, שהתפצל מהרוב הליטאי ב-2012 בעקבות מנהיגו הרוחני הרב שמואל אוירבך ז"ל (שנפטר ב-2018 ), המיעוט הקיצוני שמאתגר את הרוב בכל פעם מחדש ובכל צומת ד'גש חרדים/חילונים: צבא, שבת וכדומה.

לסרטון הלוויה שראינו הייתה השפעה גדולה מאוד על הציבור החרדי. "הפלג דווקא עזר", אומר גרובייס, "כי ברגע שהם התחילו להשתגע, שאר הציבור החרדי חתך בפתאומית לכיוון השני. יום אחרי זה קנייבסקי כבר אמר לא להתפלל במניין".

"הפלג זה סיפור עגום", אומר גרובייס, "כבר שבוע אני שואל את עצמי מה קרה להם. היו נורמלים, ואתה רואה אותם הולכים ומאבדים את זה. הפלג זה קוריוז. לחברה החרדית קל מאוד עם זה - כל מה שאני צריך לומר לך זה שאתה מכליל, וזהו. מבחינתי, זה כמו שאני אקרא לך חבר 'לה פמילייה' רק כי אתה חילוני. זאת ההתבצרות הקבועה. תבין, כשאתה מטיח בי אשמה אני צריך להתמודד גם איתך וגם עם עצמי. לך אגיד שאתה אנטישמי אבל לעצמי אני אומר, מה הקשר אלי - זה הפלג הירושלמי".

אחרי כל הקולות שאני שומע שמנבאים משבר ומחסור וחילופי הנהגה, אני מרים טלפון לפרופסור קימי קפלן, היסטוריון המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו, בר אילן, והוא ממש לא מתרגש מהספקולציות. "סליחה שאני סקפטי, אבל אני ממש לא מסכים. לגבי המשבר הכלכלי: החברה הזו נמצאת במשבר כלכלי כבר ארבעים שנה. כבר ניבאו את קריסתה יותר מפעם. אני לא יודע מה יהיה מחר, אבל אני מסתכל אחורה. קרו הרבה מאוד דברים בחברה הזאת, קריסה היא לא אחד מהם.

"החידה הכלכלית של החברה החרדית לא נפתרה. יש מערכת מקבילה של גמ"חים וכיוצא באלה ארגונים, יש מנגנון אדיר של עזרה הדדית. יש מנגנוני פיצוי גדולים ומשמעותיים מאוד שצריך לשקלל אותם בתוך התחשיבים ואת זה לא עושים. אני לא מקל ראש בקושי של יחידים. אבל משבר של ממש? לא קונה. התחזית הזו לא משקללת את החוסן הפנים קהילתי.

"משבר תיאולוגי או אמוני? חרטא, סליחה על הביטוי. בוא ניקח את השואה, שכל שבר אחר מתגמד לידו - ומיד אחריו עוד מכה רצינית של הצלחת הציונות - עשרים שנה אחר כך הם כבר השתקמו. השואה הפכה להיות מנוף לצמיחה, כמו שאומרים אצלכם בגלובס, גם פיזית וגם תיאולוגית. אתה משווה את זה לקורונה? עזוב".

ומה לגבי משבר מנהיגותי?

"לא קונה. ירידת הדורות זו תכונה יהודית קלאסית - כבר שנים בוכים על זה, אבל ההשוואה הזו לא עומדת בשום מבחן אובייקטיב. "בוא נפתח את זה. הרב שך, בשנות השיא שלו בפונוביז,' היה נושא נאום חוצב להבות וקטלני לפני היציאה לחופשת הקיץ נגד טיולים של בחורי ישיבות. ומה? כולם יצאו לטייל. הרב אליישיב ניהל מלחמת חורמה נגד אקדמיזציה לבנות חרדיות, והפסיד. גם במלחמה נגד הסלולרי הפסידו.

"בקיצור, כל מי שטוען שיש פה חברה שמתישהו בעבר הקשיבה למנהיגיה וצייתה להם באופן עיוור - אז לא. זו פיקציה. עובדתית זה לא נכון. אין שבר, ובכלל, איזה מנהיגות? תחשוב כמה קבוצות יש בחברה החרדית ולכל אחת והמנהיג שלה, וכל אחת הגיבה אחרת. אני לא מזהה משבר".

"כהיסטוריון אני לא כל כך ממהר להוציא שבוע ימים מפרופורציה. נכון שזה היה שבוע עמוס, אופן התגובה, הסיטואציה - והכל קרה במהירות. אנחנו בסיר לחץ, אין מרווח זמן או נשימה עמוקה. אבל אם אני משקלל את הכול יחד, יכול להיות שאנחנו קופצים למסקנות מרחיקות לכת. נכון שלקנייבסקי לקח כמה זמן עד שנפל האסימון, לא רק באשמתו, תוסיף עוד עיכוב מבחינה תקשורתית. רכיבים של חוסר אמון מול המדינה וכמובן תוסיף לזה את עוצמת הקורונה.

"אנחנו צריכים להיות טיפה פחות קיצוניים. כשאנחנו משלבים את הנתונים השונים, התמונה הרבה פחות לעומתית ממה שמשתקפת. בסוף אתה נשאר עם דיליי חרדי לא גדול במיוחד".

נכון, אבל כזה שבא עם מחיר כבד, גם בחיי אדם וגם בעליית מפלס השנאה.

"לא מתווכח עם זה. לגבי השנאה - זה לא עניין של החרדים, אלא של החילונים".

בכל זאת, אל תוציא אותי בלי כלום. משהו צריך להשתנות, לא?

"יש קולות שעולים בחברה החרדית נגד הקבוצות הקיצוניות. זה התחיל לפני כעשרים שנה, כשפרשת האם המרעיבה (או "אמא טאליבן") לפני כעשור בבית שמש הייתה קו פרשת מים. זו הייתה פעם ראשונה שאנשים מתוך הליבה החרדית התנערו מהקיצוניים, גם בפומבי. כנ"ל גם בהפגנות נגד הצבא של הפלג. מרבית החרדים לא רוצים להיתפס כקיצונים ואולי זה יתגבר - אבל גם זה לא דבר חדש".

אבל דבר טוב.

קפלן לא שש להביע שיפוט ערכי לגבי מושאי המחקר שלו.

לירות בהם ברחובות

לוקח זמן וסבלנות לתפוס את החברים מאנשי הפלג הירושלמי. הם לא הכי בעניין של להתראיין לעיתון ציוני, בטח עכשיו, כשהפופולריות שלהם בקרשים. קשה אפילו לקבוע כמה הם מונים. הרשימות של הפלג בבחירות המוניציפליות קיבלו בסך-הכול משהו כמו 30,000 קולות, כלומר שהגיוני להעריך שהמספר סה"כ, כולל ילדים וכו' גדול לפחות פי שלושה.

שונאים אותם עכשיו, מסכנים. מילא החילונים - לאנשי הפלג לא כל כך אכפת - אבל אפילו אחיהם החרדים. ראיתי קריאות למשטרה לירות באנשי הפלג ברחובות בני ברק בבחינת 'הבא להורגך השכם להורגו'. איזה טירוף. השנאה אליהם עצומה. כל חרדי שדיברתי איתו ניאץ אותם.

בסוף מצאתי שני חברי הפלג לשיחת ועידה. הם נשמעו כואבים: "יש מין רצון ותיק של המיינסטרים החרדי להפיל הכול על הפלג הירושלמי. זו רק עלילה. הייתה הוראה ברורה של קנייבסקי, וכל בני ברק התנהלה ולמדה, עשרות כוללים בבני ברק, ירושלים ועוד. עד חמישי שעבר כולם למדו, גם הם וגם אנחנו", אומר ח', אברך בשנות העשרים.

הדובר השני, א', קצת יותר מבוגר. "מאוד הופתעתי מהמראות של הלוויה. הייתי בהלם. ואז בדקתי: אף אחד לא היה חסר אחריות פה, חלילה - הם פשוט עוד לא הבינו את הסיפור. אלה אנשים מנותקים מהרשת ומהטירוף של החדשות, הם לא מודעים. אנחנו מדברים איתך, אבל הם? איתנו הם בקושי מדברים, אתה מבין? היו צריכים לשבת עם הרבנים ולהסביר להם. אף אחד לא עשה את זה. משרד הבריאות כשל בהסברת הקורונה לציבור החרדי, בטח לנו. שים לב שאנחנו נהגנו בדיוק כמו רוב העדה החרדית, רק בעיכוב קטן אחרי כולם".

"הניסיון להפיל הכול על הפלג זו אפילו לא בדיחה", אומר ח', "החסידים שטובלים במקוואות של כלים זה הפלג? האדמו"ר מתולדות אהרון שעשה טיש זה הפלג? רובינשטיין ראש עיריית בני ברק זה הפלג? זה הכול ניסיון כושל להסביר ולתרץ את עצמם".

למה?

"הציבור החרדי בשנים האחרונות עושה מאמצים ליישר קו עם הישראלים בכל דבר כמעט, בצבא, בתקציבים, בשבת. לא להרים קול יותר מדי. כנראה שגם הציבור החילוני נבהל כשקלט את הפערים בינו לחרדים, אז אולי רוב החרדים בתת-המודע שלהם פנו אלינו. קראו לנו משוגעים, מה לא. ביתד נאמן אפילו רמזו שרק באשמת הפלג הולכים להטיל סגר על בני ברק, ואפילו השוו בינינו לאיראנים".

בקהילות שלהם, טוענים השניים - ואחרים - נשמרות ההמלצות ואנשים מנסים להקפיד כמה שניתן. "אבל לא אכפת להם (לחרדים) ולא מזיז להם. יש הסתה מטורפת בתוך החברה החרדית נגד הפלג. זה מפחיד. מזל שכולם בבידוד ולא יכולים להרביץ לנו".

הכתבה פורסמה לראשונה באתר 'גלובס'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!