טור אישי: הנגיד מלונדון שדאג לסטודנטים היהודים בקובנה

הלב בוכה. ובוכה. ובוכה.

וְאַתָּה בֶן אָדָם, הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם, וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם, וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ עַל מָה אַתָּה נֶאֱנָח? וְאָמַרְתָּ: אֶל שְׁמוּעָה כִי בָאָה וְנָמֵס כָּל לֵב, וְרָפוּ כָל יָדַיִם וְכִהֲתָה כָל רוּחַ..." (יחזקאל כא).

ר' זאב (William) שטרן, זכר צדיק לברכה.

ככה פתאום, וללא כל הכנה והתראה, נגיף כה מזערי הכריע אדם ענק, והצליח לעשות את מה שהנאצים ניסו לעשות לו לפני כשמונים שנה.

תם עידן. נגלל הספר. מה שהיה הוא לא שיהיה.

אני עדיין לא בשלב העיכול. ייקח עוד זמן, והרבה.

לפני כשמונה שנים, יד ההשגחה הובילה את בני משפחתי ואותי אל תוך חייו עתירי המעש, ומאז ועד יומו האחרון, לא זזה ידי מתוך ידו, וידו מתוך ידי, בכל מה שקשור ל"אהבת חייו" – "המרכז היהודי קובנה", או בשמו המוכר יותר: "המועדון היהודי", אשר היווה, מהווה ויהווה בעזרת השם – ביתם השני של מאות סטודנטים ישראלים למקצועות הרפואה בקובנה – ליטא.

ר' שטרן בנה את חיי במובנים כה רבים, הוא היה לי למשען ולמשענה במשך שנים ארוכות, מפתו אכלתי ועל שולחנו נסמכתי, החכמתי ממנו ומנסיונו, והוא היה לי סוג של מורה לחיים.

עוד יסופר רבות אודות אישיות זוהרת זו, עוד יתגלו נסתרות, ואומר אני בבטחה: כמה שיסופר וככל שיתגלה, יהיה זה כאין וכאפס לעומת מה שהוא היה באמת.

ההגבלות העולמיות שמוטלות על באי עולם בימים מטלטלים אלו, לא אפשרו לי את הזכות המינימלית – לגמול עמו חסד של אמת, לשאת את מיטתו ולהביא את גופו למנוחת עולמים. אף אחד לא זכה לכך, מלבד מניין מצומצם. כמה סימבולי. כל חייו הוא היה עסוק בנתינה טהורה, נתינה, ועוד פעם נתינה, חסד טהור, חסד, ועוד פעם חסד, והוא מעולם לא ביקש דבר וחצי דבר שיעשו עבורו בתמורה, הוא לא היה צריך כלום, אפילו לא ללוותו בדרכו האחרונה.

בשעת הלוויה, התכנסנו במרכז היהודי שהוא הקים בקובנה, התפללנו מנחה וערבית ולמדנו משניות לעילוי נשמתו, וליבי היה כבד עלי שאין לי את הזכות להיות שם לצדו, ברגעים האחרונים לפני שהוא נטמן לעולמים. התנחמתי באמונה שאמנם רק מספר מועט נושאים את גופו, אולם רבבות רבבות מלאכים מלווים את נשמתו לעולמה האמתי, ומובילים אותה היישר אל מקומה המופלא השמור ליחידי סגולה כמוהו - בגן עדן.

אותם מלאכים נוצרו מאין סוף חסדים שר' זאב שטרן עשה ופעל בחייו עלי אדמות, בין היתר למאות סטודנטים צעירים שאת חלקם הגדול הוא אף פעם לא ראה, ומהחום והאהבה ללא תנאי שהוא העניק לצעירים ממנו בשישים שנה ואף יותר, משל היו ילדיו הביולוגיים.

מלאכי עליון אלו, מלווים את נשמתו לנצח נצחים, וצוררים את נשמתו בצרור החיים - החיים האמתיים.

עסקיו היו חובקי עולם, אולם דאגתו לרווחת הסטודנטים בקובנה – ברוחניות ובגשמיות, הייתה מרכז חייו. הוא האכיל מידי יום כמאה וחמישים סטודנטים, תמורת תשלום סמלי, העיקר שיאכלו אוכל כשר, והקים עבורם מרכז יהודי הכולל בתוכו בית כנסת, חדרי לימוד וכל מה שסטודנט יהודי זקוק בארץ נכריה. הוא דאג לארוחות שבת מפנקות ולכל האמצעים שיצליחו לחגוג את כל חגי ישראל. וכמובן – איך לא, מקווה טהרה מהיפים בעולם.

לפחות פעם בחודש הוא הגיע לקובנה למשך מספר ימים לרגל עסקיו, ובאותם ימים הרגשנו כולנו – איזה כיף, סבא הגיע. הוא התעניין בלימודיו של כל סטודנט, האיר פנים, תמך ועודד, וברך כל אחד ואחד מהם בברכת כהן, כאילו היה בנו יחידו. רצון מרכזי אחד היה לו – שכל אחד ואחד ירגיש יהודי, ושחלילה לא יהיה מצב שמישהו יאבד את זהותו היהודית במהלך שנות לימודיו.

מאות פעמים צעדו רגלינו יחדיו על אדמת קובנה הספוגה בדמם של עשרות אלפי יהודים, ובכל פעם ראיתי בעיניו הנוצצות את תחושת הניצחון שהוא הצליח להקים מאפר ולהחיות מחדש את יהדות קובנה.

בשבת האחרונה (פרשת ויקרא), עקב המגיפה המשתוללת בעולם, ולראשונה מזה שמונה שנים, המרכז היהודי היה כמעט ריק מאדם, וסטודנטים החלו לעזוב את קובנה בדרכם אל ארץ ישראל, עד יעבור זעם ותיפסק המגיפה. ואני עומד ותוהה על "צירוף המקרים": ליבו הרחום של ר' שטרן חדל מלפעום, ובמקביל - קובנה מתרוקנת לה אט אט מבניו אהוביו.

הסיבה החיצונית היא אותה סיבה, אך האם יש קשר מהותי יותר? לאלוקים פתרונים, אך עבורי התשובה ברורה. קובנה מתאבלת על אביה.

ראוי הוא ר' שטרן להוזיל עליו דמעות כנחל.

לא באתי לשפוך קינה ולגלות בפניכם פצע שאני נושא עמוק בתוך נשמתי, כן באתי לבקש מכל מי שר' שטרן עשה לו טובה, ורבים הם האנשים האלה, הוי, כה רבים, ואני בתוכם, שנאמץ לעצמינו לפחות דבר אחד קטן מהנהגותיו, ויהיה זה לעילוי נשמתו הטהורה.

הכאב הגדול שבלכתו יישאר, אולם כאב זה יהיה לנו למקור התעוררות, להוסיף וללכת בדרך שהתווה לפנינו.

השם "ר' זאב שטרן" לא יהיה לנו רק זיכרון לדמות גדולה שהייתה כאן והלכה לעולמה, אלא לסיסמת חיים, אמרה לדרך שבה נלך.

ר' שטרן, נפרדים אנו ממך, אבל אין אנו מנתקים את הקשר שנקשרנו אליך.

ניתק הפתיל, כבתה השלהבת, אולם נשאר האור. האור בידנו, הבה נקיים את צוואתו הלא כתובה, ונעביר אותו הלאה.

הכותב בדמע, 

משה שינפלד, קובנה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!