מדורת השבט

זה היה צפוי מראש. כל מי שעוקב אחר התנהלות העיתונות הכלכלית בישראל, כמו העיתונות הכללית, שלא לומר הקלוקלת, יכול היה לצפות לכך. יממה לאחר הקריסה הדרמטית של מניית אפריקה ישראל, נשלפו פחי הנפט מהמדפים בהם היו ספונים ולהבת השנאה פרצה במלוא כיעורה.

מהרגע הראשון ראתה התקשורת הישראלית בלב לבייב נטע זר. חזותו החיצונית, אישיותו וכל מה שקרן מהן היוו ניגוד מוחלט לכל מה שאמור היה להיות 'אִין' בעיני קובעי דעת הקהל.

חובש כיפה שחורה, במקום גלוי ראש עם עגיל זרוק באוזן שמאל. בוגר ישיבות, במקום יוצא אוניברסיטאות, רצוי מברלין או פריז. בוכרי גאה, במקום קיבוצניק או תל-אביבי בורגני למצער. מקפיד על קלה כחמורה, במקום בז לכל דבר שבקדושה וזולל שרימפס לתיאבון. משקיע סכומי עתק מהונו להקמת עולה של תורה ושמירת הגחלת היהודית ברחבי חבר העמים, במקום לפזר את כספו על קבוצות ספורט מאוישות באפרו אמריקנים או בהיכלי שן בעלי שמות לועזיים מאוכלסים בפחות ממניין אמני ג'קלה על בד קנוואס בצבעים דיגיטליים.

כאילו לא די בכל הסטריאוטיפים האמורים שקטלגו אותו מראש כדחוי ושנוא, כניסתו הראשונה של לבייב לעולם העסקים הישראלי קוממה עליו באחת את האליטה כולה. לנגד עיניהם הקרועות מתדהמה הכריז כי הקניון ברמת אביב שבבעלות החברה בראשותו יהיה סגור בשבתות. האלימות המילולית שפרצה מכל עבר נתקלה בחומה בצורה של יהודי מאמין שיודע את אשר לפניו וממש לא מתכוון לבקש את אישור הכניסה לקליקת הממון, שהתייחסה אליו כמי שגנב את ממונה שלה כשודד דרכים במערב הפרוע.

בשנים האחרונות, ככל שהלך וגדל היקף ההצלחה שהאירה לו פנים, נאלמה דום מקהלת ההסתה. כמי שאמונה על האדרה מזויפת למנצחים באשר הם, קשה היה לצפות מהתקשורת לבוז למי שהתגלה כבעל מגע זהב בכל מקום שידו נגעה בו. שלא לדבר על יהלומים.

ואז הגיע המשבר הכלכלי הגדול שאחד משיאיו ניתן במוצאי-שבת. שוב היה זה הדוס עם העקרונות המרגיזים הללו. במקום לברוח לאי איטלקי ולהשאיר את משקיעי האג"ח תוהים ומבולבלים, כשהמרדף אחריו הופך למבצע בלשי ומשותף לאינטרפול ולמשטרת ישראל, העז לו האיש לכנס מסיבת עיתונאים, להודיע במלוא הצניעות על כך שהוא עובד עשרים שעות ביממה ועל תקוותו הממשית לעתיד טוב יותר.

זה כבר היה יותר מדי. מאמר המערכת של העיתון לאנשים חושבים, בכותרת גרוטסקית נוסח "חטא הגאווה", קבע כי לבייב "התגלה לפתע כראוותן, עם שיקול דעת בעייתי" ואף ניבא בסרקזם כי "מי שחוטא בהיבריס, מביא על עצמו את אסונו".

סבר פלוצקר, הכתב הכלכלי הזכור לרע מכינוי ה"טפילים" ששם בפי שר האוצר דאז, יעקב נאמן, כלפי בני הישיבות, קבע נחרצות בטור נשכני ושמח לאיד כי "לבייב חייב ללכת הביתה". לקינוח גויסו גם מומחים כלכליים שהסבירו בצקצוק שפתיים כיצד המשקיעים עלולים ליפול בפח וכמעט החלה להישמע קריאה נואשת לשר האוצר (עוד אאוט סיידר, מה יהיה פה) לעשות מעשה.

איש מהם לא טרח להגיש לקוראיו את התרומה האדירה של לבייב ועסקיו לכלכלה הישראלית, במסגרת אותה מניה מושמצת, שגם בעצם ימים אלו נחשבת לאחת המניות החזקות ביותר במדד ת"א 25. איש מהם לא טרח להציג תחזית מאוזנת יותר המצביעה על כך שגם עתידו של לבייב עצמו, ולא רק של המשקיעים, אינו כה קודר, בהתחשב בהונו האישי ובמצבן המאוזן יחסית של חברות הבת.

העובדות הללו ממש לא מעניינות שעה שהחבורה מתייצבת אל מול מדורת השנאה. הבו שמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!