מסרקות של ברזל • עדות מתוך תא המעצר

הוא התקשר אליי, כשראשו נתון בתוך תא-טלפון בחצר של 'מגרש הרוסים'. קולו סדוק, מצב רוחו עכור, והאופטימיות השורה עליו בדרך כלל - ממנו והלאה. לא זיהיתי את קולו בתחילה.

הוא, חבר-נעורים נקי כפיים ובר לבב, אינו קשור לחוגי 'העדה החרדית', ואינו נוהג לצאת להפגנות. הוא הזדמן לאזור ההפגנות ברחוב שבטי ישראל, כאשר נטו צללי ערב, ושבת סוערת נוספת עמדה לצאת.

הוא הגיע לצומת הנביאים, ושאל את השוטרים שיצרו במקום מחסום אנושי בצורת שרשרת, האם פתוחה הדרך לרחוב הנביאים. השוטרים אישרו לו את המעבר לרחוב הנביאים.

אך פנה אברך המשי לרחוב השקט, ושוטר-חרש לבוש מדים אזרחיים התנפל עליו, הפילו ארצה, והודיע לו: 'אתה עצור!'. נשמתו, עמדה לפרוח יחד עם הנשמה היתרה הפורחת לה במוצאי השבת.
הוא הוכנס לניידת, ושם שמע לראשונה על האישום שבגינו נעצר: "גררת צפרדע, הא?", אמרו לו השוטרים. "עכשיו תשלם על זה".

מיותר לציין, שהפעם האחרונה בה נגע האברך בעגלת אשפה, היה בערב שבת, כאשר רעייתו ביקשה ממנו כי בדרכו לבית הכנסת, יוריד את שקית האשפה הביתי העמוס בקליפות של תפוחי האדמה שהוכנסו לסיר הצ'ולנט.

אולם טיעוניו ותחנוניו לא עזרו לו. לך תכחיש עדות של שוטר, שטוען כי ראה במו-עיניו איך שאתה גורר עגלת אשפה במורד הרחוב. מאז מוצאי-שבת, כמעט ולא ראה את אור השמש. כשהוא מוצא לדיון, ידיו ורגליו אזוקים, משל היה אחרון הפושעים.

הוא התקשר אליי כידיד, כחבר, כאחד שאולי יוכל לעזור. לא כמי שעוסק בתקשורת. הוא ניצל את השעה שבה מאפשרים הסוהרים לעצירים הנתונים למרותם, לצאת לחצר בית המעצר ולחייג למכריהם באמצעות כרטיס טלכרט. הוא תינה את צערו באוזניי. אני רשמתי, ודמעתי יחד עימו.

האברך, שנעצר על לא עוול בכפו, הוא מחנך חשוב במוסד ידוע לנערים בהרי ירושלים. אין לו זמן להפגנות, ואין לו כוח אליהן. תלמידיו, לא מבינים לאן נעלם רבם הנערץ. גם הוא לא מבין. לחלוטין לא. המשטרה תבקש בשבוע הבא להאריך את מעצרו, עד תום ההליכים - שזה תאריך די מקביל ליום שבו ייצאו תלמידיו לחופשת הפסח.

"יש כאן הרבה רשעות ורוע-לב"

עדויותיו, שנאמרו בהתרגשות מתוך תא המעצר, מסמרות שיער. הוא מספר על התעללות מרושעת, על קריאות גנאי חסרות התחשבות, ועל שוטרים מסוימים מיחידת נחשון, ששנאה עיוורת לכל יהודי חרדי מציפה את ישותם ומכתיבה את התנהגותם.

"היום הביאו אותנו לדיון בבית המשפט", הוא מספר לי. "כלאו אותנו, תשעה אברכים צדיקים, בתוך חדר בגודל של שלושה מטרים על שלושה מטרים. עמדנו שם מהשעה שבע וחצי בבוקר, למעלה משמונה שעות. לא יכולנו לשבת. כל אחד קיבל שני בקבוקי מים. אם מישהו הוצרך להתפנות, הוא הורשה לעשות זאת אחת לארבע שעות. לא יותר.

"אתמול, העמידו בחדר הזה קבוצת אברכים, מהשעה חמש וחצי לפנות בוקר, ועד חמש בערב. בחמש בערב נכנסו אליהם, והודיעו להם כי הדיון נדחה למחר. היום הם עמדו שוב מבוקר עד ערב.

"עציר אחד, אברך ירושלמי, לא מצא חן בעיני השוטרים מיחידת נחשון. הם החליטו לכלוא אותו יחד עם אסירים ביטחוניים. כעת הוא חולק תא עם בני מיעוטים, הנחשדים במזימת רצח וברצון לחולל פיגועים".

איש החינוך שהושם במעצר, שבור ורצוץ. ליבו ליבו על רעייתו הבוכייה. מעיו מעיו על תלמידיו, התוהים מדוע ולאן נעלם רבם האהוב. כעת, מבקשת המשטרה להותיר אותו בכלאו, עד שייתמו ההליכים.

"יש כאן הרבה רשעות ורוע-לב", הוא מתאונן באוזניי, כששוטר מודיע לו בטון תקיף כי עליו לסיים את השיחה באופן מיידי. "עד היום לא האמנתי למה שמספרים על המשטרה. כעת אני מבין שכל סיפורי הזוועה שסיפרה האם ממאה שערים על ההתעללויות שנעשו בה, הם לפעמים פחות מפרומיל אחד. אגב, הם אוהבים, השוטרים, ללעוג לנו גם בהקשר ל'אם המרעיבה' ולהקניט אותנו בגינה. את הלב שלהם הם השאירו בבית.

"לא ראיתי כאן הרבה אנושיות", מסכם ידידי, הנמק בתאו מאז מוצאי השבת. קולו מריר. טון דיבורו מעורר רחמים. עדויותיו, שרק קצתם הובאו כאן, מסמרות שיער. בהוראת השוטר, מחזיר בן-שיחי את שפופרת הטלפון הציבורי על כנה. הוא מסיים את השיחה בטון נוגה. קירות התא במגרש הרוסים, ייסגרו עליו בעוד דקות אחדות.

הוא נעצר בעוון צעידה ברחוב הנביאים, בעת שברחוב שבטי ישראל התנהלה הפגנה. כעת, יהיה עליו לסבול, יהיה על משפחתו לסבול, יהיה על תלמידיו לסבול. עד שוך חמת השוטרים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!