ההבדל בין קרטיב לשלגון

שאלה מעניינת העסיקה אותי בשבוע האחרון: אדם עשיר שיוצא מחנות ולפתע מבחין כי הזבן טעה ונתן לו 50 שקלים יותר, בעמדו ובאומדו על הטעות נכנס מיד בחזרה ומחזיר את הכסף. לעומתו, אדם עני שמבחין בטעותו של הזבן ונכנס מיד בחזרה להשיב את הטעות - מי מבין שניהם קיים את "לא תגנוב" או "השבת אבידה" יותר בהידור? העשיר שעבורו שטר של חמישים שקלים הוא דבר של מה בכך, או אותו עני שעבורו השטר הזה הוא הלחם של משפחתו לשבוע הקרוב?

חקרתי רבות את הנושא. כל התשובות היו חד-משמעיות: כמובן אותו עני מצליח לעורר התרגשות סביב כיסא הכבוד, שהלא יכול היה למצוא לעצמו תירוצים רבים והיתרים מופלגים, להשאיר את השטר באמתחתו, ובכך לקיים את ביתו עוד שבוע ימים, ולמרות זאת התגבר על עצת ייצרו והחזיר את הגזילה. לעומתו, העשיר אמנם קיים את מצוות "לא תגנוב" בהידור רב, אך לא הזיע עבורה ולא התלבט לרגע.


עשרה קבין של רמאות חוויתי על בשרי במשך כל השנים בהם אני נמצא בחנות שבבעלותי, אך לעומת זאת גם עשרה קבין של יושר יהודי טהור חשתי.

סיפורי היושר הם רבים. מעטפות עם כסף של "מפשפשים במעשיהם" לקראת יום הדין, שמונחות מתחת לדלת החנות; וידויים אישיים של בחורים רגע לפני כניסתם לחופה, תוך תחנונים לקבל מחילה; אם שמגיעה בבהילות ומדווחת על מוצר שהילד הקטן לקח בטעות; כולם משלמים, כולם מבקשים סליחה, כולם רוצים להיות נקיים.


זה היה ביום שישי, א' אלול, ב' דר"ח.

לחנות נכנס אברך. צורת לבושו והבעת פניו העידו עליו שמיים וארץ כי רוב שעותיו עסוק הוא בין כותלי בית המדרש, אינו מבלה עיתותיו בשווקים, ודומה היה כי ביקור ב'קיוסק' נכפה עליו על-ידי ילדיו ולא מרצונו נעשה חלילה.

הוא החזיק בידיו שלגון חלבי משובח שנטל מאחד המקפיאים בחוץ, הניח אותו בעדינות על השולחן ושאל על מחירו. "תשעה שקלים", עניתי לו באדישות, בנימה של "ממנו לא תצא עסקה".

הוא שחרר אנחת רווחה ומלמל לעצמו: "ידעתי, ידעתי. אמרתי גם לאשתי, זה לא יכול להיות".

ואז הוא גולל את סיפורו המעניין. מסתבר שבכל ראש-חודש נוהג האיש להביא לילדיו דבר מתיקה. יום קודם חלף האיש ברחוב והבחין במודעה, שהתנוססה בפתח החנות, המבשרת על "עשרה קרטיבים בעשרה שקלים". הוא נכנס לחנות, ביקש שקית ניילון ובתמימות אמיתית גרף לתוך השקית עשרה שלגונים, מהיקרים ביותר, שילם עשרה שקלים ואץ-רץ לביתו שמח וטוב לב.

בטוב טעם ובשמחת ראש-חודש חילק האברך את השלל בין ילדיו. הם התענגו למראהו ולטעמו של השלגון. "אבל כשאחד הילדים אמר לי: אבא! הלוואי שכל יום יהיה ראש-חודש - הבנתי שמשהו כאן לא תקין", סיפר לי במבוכה.

הוא נטל את השלגון, הקים 'ועדת חקירה' עם רעייתו ושניהם הגיעו למסקנה כי צורת השלגון, האגוזים הפזורים בו לרוב, השמנת המשובחת ושכבת השוקולד העבה, אינם עולים בקנה אחד עם מחיר לצרכן של שקל בודד אחד.

"מה עושים עכשיו? כמה אני צריך להוסיף לך?", שאל בקול ענות חלושה.

האמת? הבטתי ממושכות עליו והתלבטתי קשות. מצד אחד עומד יהודי שרוצה להיטהר ולהיות נקי מחשש גזל ולעת הזו הגיע אלי. מצד שני, הספקתי להבין שהסכום שהוא אמור לשלם על הטעות, יספיק לו לשני זוגות נעלים עבור ילדיו.

לבסוף הודעתי לו כי אני מוותר על הרווח שלי. ביקשתי את הקרן בלבד. והלה - לא נחה דעתו, עד שאמרתי בקול רם וצלול: "מחול לך, מחול לך, מחול לך".

העשיר? העני? מי יותר מהדר? אינני יודע! מי שהכי מרגש ומעורר צמרמורת הצלחתי לדעת.

הטור יופיע ביום רביעי הקרוב ברשת "קו עיתונות דתית"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!