אירוע לב

הם ישבו מולו בסדרת מפגשים מסודרים, כמדי ערב שנת-לימודים ומסרו דין וחשבון מפורט. הבוס קר-הרוח וחם הלב, ירד כמנהגו לרזולוציית פרטי הפרטים. חייך למשמע נתוני הגידול במצבת התלמידים. העווה פנים כשהבחין בדבר מה שאינו כשורה. לפחות כלפי חוץ, שידר האיש, עסקים חינוכיים כרגיל.

רק במוצאי-השבת, הבינו המשתתפים החינוכיים במפגש - מנהלי רשת החינוך 'אור אבנר' - את עוצמת הסיטואציה. בה בשעה שהללו התעסקו בספירת תלמידים, היו ראשו ורובו של בעל המניות החינוכיות של הרשת, לב לבייב, נתונים במספרים אחרים לגמרי. הבוס ידע בערב שבת את הנתונים שהציבור הרחב נחשף אליהם רק במוצאי שבת. לפניו כבר היו מונחים נתוני אפריקה ישראל, שחתמה את הרבעון עם הפסד עתק נוסף של 1.315 מיליארד שקל, בהמשך להפסד של כ-4.9 מיליארד שקל שהציגה בדוחותיה השנתיים ל-2008. המשמעות מבחינתו הייתה ברורה: הליכה להסדר חוב ודחיית פירעון אגרות החוב של החברה. הרגע הקשה בתולדות החברה, מהיום בו נרכשה על-ידו.

יש מניות שלעולם לא מאבדות מערכן. ביום ראשון, בפנים חתומות, נאלץ לבייב להתמודד עם אגרות חוב קורסות ומניות צוללות. נקל לשער את המחשבות שהתרוצצו במוחו בשבוע שעבר. הרגעים החינוכיים במפגשים שניהל, ערב פתיחת שנת הלימודים, היוו עבורו הפוגה מחממת לב, ועבורנו, חרך הצצה לאישיותו של האיש. אם סבר מאן דהוא, כי תרומתו של הפילנתרופ היא סימפטום של עושר וכבוד, היה עליו להתגנב למפגשים החינוכיים של לבייב עם מנהליו, כדי להבין שיש באיש ובמפעליו הרבה יותר מזה. אין הסבר אחר מניח את הדעת, שיפרש את התנהלותו. מעורבות חינוכית עד הפרט האחרון, גם ברגעים הקשים ביותר, רגע לפני שהוא מתייצב קבל עם ובעלי מניות, בסיטואציה שיכולה להוציא גם טייקון מדעתו.

מאחורי הקלעים, הרבה לפני שהחל לדון בפריסת חובותיה של חברתו הכלכלית, אפריקה ישראל, עסק לבייב בהסדרת מחויבותו למפעלו החינוכי 'אור אבנר'. הגישושים הראשונים נעשו כבר לפני כעשרה חודשים, בימים בהם לבייב שב מדירת הפאר בלונדון, לווילה הצנועה (עניין של פרופורציה) ברחוב גוטמכר בבני-ברק. כמו החזרה לארץ, בשקט וללא כותרות, כך המגעים שהתנהלו באותם ימים, התרחשו הרחק מאור הזרקורים.

השם 'אור אבנר', אומנם מעורר אסוציאציה מיידית ל'אמא רוסיה', אך בניגוד לרושם התקשורתי, הרי שלא מדובר רק בפעילות שנעשית בגוש מדינות חבר העמים. תחת כנפי 'אור אבנר' חוסים עשרה בתי ספר בישראל, נכון יותר לומר: בישראל השנייה. באור יהודה, רמלה וקריית-ים ועוד מקומות רבים שהמכנה המשותף להם הינו מצב כלכלי-יהודי קשה מנשוא, מציעים מוסדות 'אור אבנר' לילדים ובמידה רבה, גם להוריהם, בית יהודי חם.

שיטות השכנוע ידועות. התכנים וההעשרה החינוכית שרשת החינוך הלבייבית מציעה, הם אפילו לא בגדר חלומות באספמיה בבתי הספר הממלכתיים. יום לימודים ארוך, הזנה, שעות העשרה. לימודי חול ברמה גבוהה. ברוח ובגשם, אין מקום להשוואה בין הרמה הנמוכה בבתי הספר הממלכתיים, לבין הרף הגבוה שמוצע להם במוסדות אור אבנר.

עד ראשית השנה האחרונה, עול מימון המערכת נפל על לבייב לבדו. הוא זה שמימן את שעות ההעשרה, את הזנת התלמידים, כמו את יום הלימודים הארוך. הרשת עצמה, נמנתה על מסגרת ה'מוכר שאינו רשמי', שחסרונותיה התקציביים ידועים ומוכרים עד לזרא, לקוראי העיתונות החרדית שנחשפים מדי שבוע, לגזירות התקציביות שמוטלות על כתפיהם השחוחות של מנהלי המסגרות החרדיות.

ניכר בכיסו

בימים הטובים, כשבבניין הבורסה ברחוב אחד-העם נצבעה אפריקה ישראל בירוק, מדובר היה במדיניות של ניהול ומימון עצמי. גאוות יחידה של מי שלעולם לא נזקק לסיועם של גורמים חיצוניים. עם פרוץ המשבר, הבין לבייב כי המציאות שהשתנתה מחייבת פעולה כירורגית מהירה, שתאפשר לתלמידי הרשת להמשיך וליהנות גם בימי סגריר מכל מה שהורגלו אליו בתקופת השפע. כשהגיע רגע ההכרעה, התברר כי האגו לא משחק תפקיד.

בשלב זה, החלה סדרת מגעים מול בכיר בש"ס לצירוף רשת 'אור אבנר', למסגרת מעיין החינוך התורני של ש"ס. השיקול היה תקציבי: העובדה שהרשת (כמו הרשת התורנית השנייה: החינוך העצמאי) זוכה להעדפה תקציבית במספר תחומים, על פני מוסדות המוכר שאינו רשמי הרגילים.
עבור לבייב עצמו שהורגל לעצמאות מוחלטת, מדובר היה בצעד לא פשוט. עבור הש"סניקים, מדובר היה בתקדים של הקמת רשת בתוך רשת. בשימור מעמדה של רשת 'אור אבנר', כמסגרת מיוחדת בתוך רשת מעיין החינוך התורני של ש"ס.

לשני הצדדים היה ברור שהחשאיות היא מילת המפתח. המגעים התנהלו בחדרי חדרים וההחלטה הגיעה עד למפתן דלתו של נשיא מועצת החכמים, מרן הגר"ע יוסף, שסמך את ידיו על המהלך. לרגע מסוים, כאשר שמע מכלי ראשון על המתרחש בין כותלי בתי הספר של 'אור אבנר', אחזה אותו התרגשות ויש המתעקשים שאפילו דמעה הסתתרה לה מאחורי זגוגיות המשקפיים הכהות.

מי שהעלה דמעות בעיני הגר"ע, הוא מנהל רשת מעיין החינוך התורני, הרב יואב בן צור, שפעל מאחורי הקלעים לקידום המהלך. בשנה האחרונה, הקדיש האיש לילות כימים להגדלת מצבת התלמידים של רשת מעיין החינוך התורני ולראשונה מתום תקופת תור הזהב של הרשת, נרשם בפתיחת שנת הלימודים התש"ע, גידול משמעותי הן במצבת התלמידים והן במספר בתי הספר. בן צור לא מסתפק בכך ובימים אלו הוא מצוי בהליכים סופיים מול משרד החינוך לאישור רשת בתי ספר תיכוניים לבנות, באמצעות הרשת של התנועה הקדושה.

עם הקרדיט הזה, הטיל בן צור את כל כובד משקלו להצלחת המהלך. במהלך ניהול המגעים לאחר חג הפסח, סייר המנכ"ל הנמרץ בבתי הספר של 'אור אבנר'. בתפילת השחרית ביום שאחרי, סיפר בן צור לנשיא הרשת על רשמיו. הוא תיאר כיצד תלמידי בית הספר בקריית-ים, שהוריהם מנותקים מכל זיק של יידישקייט, הסבירו לו במתק שפתיים על פטירת תלמידי רבי עקיבא ודיני האבלות שנוהגים בגין כך בספירת העומר. ההתרגשות שאחזה בבן צור בקריית-ים, הורגשה בעת סיפור המעשה, ברחוב הקבלן.

האישור הסופי להנעת התהליך, ניתן בבית הגר"ע, בפגישה שבה השתתפו נציגי רשת אור אבנר ומעיין החינוך התורני. נשיא איגוד הקהילות היהודיות במדינות חבר העמים, הביע את רצונו. נשיא מועצת חכמי התורה נתן את הסכמתו. משרד החינוך הבהיר, כי לא יערים קשיים והמהלך יצא לדרך.

'אור אבנר' ממשיכה בפעילותה, כביכול לא התרחש משבר. צמצומים נעשו, אך ורק ברובד המנהלתי. בשטח, בפתיחת שנת הלימודים התש"ע, נרשם גידול במצבת התלמידים. הרשת עצמה נחשבת רשמית לחלק בלתי נפרד ממעיין החינוך התורני, אך בפועל יש לה אוטונומיה משל עצמה. מקורות המימון משולבים: בצינור אחד, מועבר תקציב תחומי הפעילות שממומנים על ידי מעיין החינוך התורני. בצינור האחר, ממשיכה 'אור אבנר' לתקצב את שאר הפעילויות שמשרד החינוך לא מממן. גם לא במסגרת מעיין החינוך התורני.

אדם - כל אדם - ניכר בכיסו. במבחן הכיס הכלכלי, עוד יצטרך לבייב להוכיח את עמידותו בחודשים הקרובים. במבחן הכיס היהודי-תורני, הוא כבר אמר את שלו.

בחזרה לימי המחתרת

עשרות שנים לאחור, ניהלו נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש ויו"ר ועדת חוקה, דודו רותם, את הקרב הראשון במערכה. הסניגור, עו"ד דודו רותם, ייצג את אנשי המחתרת היהודית. הפרקליטה דורית ביניש ייצגה את המדינה. הגיצים שעפו באולם בעת הדיונים, נראו כחלק בלתי נפרד מסדרת פיצוצי המחתרת.

איך שגלגל מסתובב לו. בקרב הפוליטי-משפטי שניהלו השניים בשבועיים האחרונים, ביניש היא זו שנאלצה לרדת למחתרת. הניסיון שצברה בתקופת השר היוצא פרידמן, עמד לה לרועץ. מול הפרופ' של ממשלת אולמרט, היא נקטה בטקטיקת היריבות האישית. כל הצעה עניינית שהעלה פרידמן, הוצגה על-ידי ביניש כחלק ממסע רדיפה אישי נגד בית המשפט העליון והעומדת בראשו. התקשורת שיתפה פעולה ובפועל, מעבר לסערה התקשורתית, כמעט לא עברה אף יוזמה.

חילופי השחקנים בקדנציה הנוכחית, לא עשו לה טוב. למרבה ההפתעה, לא נוכחותו של שר המשפטים נאמן היא זו ששינתה את המפה. כשנבחר נאמן, כפשרה בין ביבי לאיווט, הגדירוהו בתקשורת כ'פרידמן יותר מפרידמן', אבל הפרידמניזם הזה לא בא לידי ביטוי במובן החיובי של המונח. נאמן, למי ששכח, הועלה על המוקד בקדנציה הראשונה שלו כשר משפטים בממשלת נתניהו הראשונה. כתב האישום שהוגש נגדו, הוביל להתפטרותו. בהגיע רגע האמת, נזרקה הפרקליטות עם כתב האישום המגוחך, ממדרגות בית המשפט. כשזוכה, לא חזר עוד לכורסת מיניסטר המשפטים. המשרה נתפסה על-ידי צחי הנגבי, שהחשדות הפליליים שהודבקו לו, (נכון יותר לומר, גם לו), הובילו להתיישרותו.

למעלה מעשור חלף. ביבי קיבל הזדמנות שנייה והעניק אותה גם לשר המשפטים הראשון שלו – יעקב נאמן. הציפייה במערכת הפוליטית הייתה, שאת מה שלא איפשרו לו לעשות אז, יעשה נאמן היום.
המערכת הפוליטית המתינה לשעת מבחן, אבל בהיכל השן, במסדרונות בית המשפט העליון, לא נרשמה עצבנות רבה מדי. כדי להבהיר את מקור הרוגע, סיפרו שם בבדיחות הדעת, כי בפגישתם הראשונה אמרה ביניש לנאמן: "אתה הרי לא תפגע בנו, יש לך במשרד מאה עורכי-דין". שר המשפטים הטרי מיהר לתקן: "מאה ושבעים". למען הסר ספק, האנקדוטה לא התרחשה והאירוע אפילו לא משל היה. אבל לעיתים רבות, האזנה לניואנסים הומוריסטיים יש בה כדי לבחון את נבכי הנפש. איש לא יודה בכך בפה מלא, אבל עצם העובדה שנאמן עומד בראש משרד עורכי-הדין הגדול במדינה, היוותה פקטור שהשפיע על התמיכה השקטה שנרשמה סביב מינויו של נאמן, בבית המשפט העליון. עד כדי כך, שבהשוואה לשר המשפטים לשעבר, ניתן להפריז ולומר שהשר החדש נאמן לכנופיית שלטון החוק.

ובכל זאת, בהגיע רגע האמת של בחירת שופטי בית המשפט העליון, מצאה עצמה ביניש בעמדת נחיתות, גרועה מהקדנציה הקודמת. וכל כך למה? התיקון החקיקתי שיזם והוביל גדעון סער, שינה את הנוהל וקבע כי למינוי קבע לבית המשפט העליון, תידרש תמיכתם של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה למינוי שופטים. הוועדה עצמה מורכבת מנציגי בית המשפט העליון, לשכת עורכי הדין, הממשלה והכנסת. אחרי דרמה פוליטית, נבחר על חודו של קול, איש האיחוד הלאומי, ח"כ אורי אריאל, כנציג האופוזיציה. לצידו נבחר, ח"כ דודו רותם כנציג הקואליציה. כנציג הממשלה נבחר השר גלעד ארדן. השלישייה בעלת האג'נדה המשותפת הפכה לגוש חוסם שבלעדיו לא ניתן למנות שופטי קבע לבית המשפט העליון. נשיאת בית המשפט העליון מצאה עצמה מול שלישיית פוליטיקאים שאינה מאפשרת לה לנוע שמאל ושמאל.

הפוליגרף

ביניש ניסתה לשלוף את הנשק הישן מהארסנל. הפעם נשלח למשימה השופט אדמונד לוי, חברה לוועדה, שעשוי ברוחה ובצלמה (תשאלו את בניזרי). יום לפני הדיון, שהתקיים בערב-שבת, נשלח לשר המשפטים מכתב בו התריע השופט הנכבד מפני הפרת חובת סודיות דיוני הוועדה, על ידי כמה מהחברים. שמות מפורשים לא הוזכרו, אך באורח לא מפתיע, נמצא הגורם עלום השם, שדאג להוביל את כלי התקשורת לשמות ספציפיים, כמו גם למסקנה המתבקשת: דרישה לדחיית דיוני הוועדה.

אלא שכאן הופתעה ביניש לגלות, כי מול יריבה המחתרתי דודו רותם, הפך הנשק הישן והטוב, לחלוד. רותם הגיע לישיבת הוועדה ולשאלת כלי התקשורת, השיב בנחרצות: "הישיבה תתקיים כרגיל". השיב דודו את שהשיב ונכנס לבניין משרד המשפטים, כדי להשתתף בהצגה האמיתית, אליה הגיע עם תסריט מוכן מראש.

"צריך לדחות את הישיבה בגלל ההדלפות", אמרה ביניש. רותם המם את הנוכחים בתגובתו: "למה לדחות? נלך כולנו לפוליגרף". בחדר השתררה שתיקה רועמת והח"כ בעל הטמפרמנט הבלתי נדלה והלשון החדה, המשיך להלום: "הרי כל מה שנגיד לא יעזור. על פי החוק אסור להדליף? כולם פה מדליפים".

ביניש התעשתה. להצעת הפוליגרף היא סירבה להסכים וסיבותיה עימה. במקום זה היא בחרה להיטפל לדקדוקי לשון: "אל תגיד כולם. לא כולם מדליפים".

רותם, נהנה מכל רגע: "את צודקת. אני לא מדליף", הוא סנט. ביניש, לחוצה ונסערת, השיבה: "גם אני לא".

הנוכחים לא הסתירו את חיוכם. לא בכל יום נגררת נשיאת בית המשפט לעמדת מגננה ילדותית שכזאת. "ברשותך", השיב לה רותם במכת מחץ, "לא אמרתי מי כן הדליף. אני, לא הדלפתי".
למען הסר ספק ומבלי לנקוב בשם המפורש, דאג הח"כ חובש הכיפה להבהיר היטב למי בדיוק הוא מתכוון. ביניש למדה לראשונה על בשרה, כי את השיטה הזאת, של הפרחת האשמות נטולות שם תוך הפניית האצבע לעברו של גורם ספציפי, ניתן ליישם גם כלפיה. "כל אחד מבין למי היה עניין להדליף את נתוני הישיבה ל'הארץ", הבהיר יו"ר ועדת חוקה בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים. "אני ל'הארץ', בוודאי לא הדלפתי". ופני ביניש חפו.

הניסיון להערים מכשולים על עצם כינוס הישיבה, נכשל. לנשיאת בית המשפט לא נותר אלא להיאבק על המהות: הנצחת שיטת ה'חבר מביא חבר' של שופטי בית המשפט העליון. על-פי הנוהג שנשתרש מתקופת ברק, מונו שופטי העליון בתחילה כ'מינוי זמני', כאשר רק לאחר תקופת חניכה, שבה ועלתה שאלת מינויים לשופטי קבע. מצב זה יצר מציאות שבה כל שופט זמני, מצוי בתקופת מבחן ומכוון את פסיקותיו לדעת הנשיא המכהן, שגורל הקבע נתון בידיו.

קמה השלישייה הלעומתית והכריזה, כי היו לא תהיה: לא עוד מצב של מינוי זמני שהופך את השופטים לנתונים לחסדיה של הנשיאה. הם דרשו למנות שלושה שופטי קבע ומתוכם, נציג אחד לפחות שלא על דעתה של הנשיאה.

ביניש הסבירה שמדובר בשיקול ענייני. בחירה ראשונית כמינוי זמני - טענה הנשיאה - היא התהליך הראוי ביותר. רותם בא מוכן: "האם את כיהנת במינוי זמני לפני שנבחרת? האם חשין, שמגר וברק, שימשו כשופטים זמניים?", שאל איש ישראל ביתנו והשיב מיניה וביה: "עובדה. האוטוריטות המשפטיות האלו, לא שימשו כשופטים זמניים. עינינו הרואות שאפשר לבחור שופטים טובים, גם בלי להמציא תהליכים מיותרים".

נאמן על תנאי

במהלך המשא-ומתן הקואליציוני, הרבה לפני שדובר בו נכבדות כשר משפטים, סירבה יהדות התורה להתנהל מול נציג הליכוד, יעקב נאמן. אנשי יהדות התורה הסבירו, כי אחרי שתמכו בו ברגעיו הקשים כשהתמודד מול המערכת השיפוטית, גמל להם האיש רעה תחת טובה ברגעי מבחן, לאורך השנים.

אישיות, מסתבר, לא ניתן לשנות. כמו הח"כים החרדים, כך שלישיית האג'נדה, הופתעה למצוא את נאמן לרגעים מסוימים בצידו השני של המתרס. דרישתם הבלתי מתפשרת הייתה למנות שלושה שופטים כשופטי קבע, ובכללם השופט הדתי, ניל הנדל. נאמן הציע, על דעת הנשיאה, לקבוע את מינויו של הנדל כמינוי זמני בלבד.

השלישייה נעמדה על רגליה האחוריות והתמידה בסירובה. באותם רגעים, מצא עצמו נאמן מתרוצץ במסדרונות משרד המשפטים מחדר לחדר. בצד האחד ישבו ביניש ואנשיה. בצד השני התכנסו דודו רותם ושות', שהבינו כי מדובר בקרב של להיות או לחדול. בשלב מסוים אף הבהיר נאמן, כי אם השלישייה תתמיד בסירובה, הוא יפעל יחד עם ביניש למינוי שופטים זמניים.

בכך ביקש נאמן לטרוף את הקלפים ולהטילם לידיה של ביניש. הוא הסביר, כי לצורך מינוי זמני, נדרשת רק הסכמתם של שניים: שר המשפטים ונשיאת בית המשפט העליון. "אם לא תסכימו על מינויי הקבע, נמנה בלעדיכם מינויים זמניים". רותם שמע את האיום המרומז ומיהר להבהיר לנאמן את המשמעות: "אם תעשו זאת, תבואו לכאן בעוד שנה, כדי לדון שוב במינויי הקבע. נראה אתכם מתמודדים אז, אחרי שתעשו מה שתעשו היום". נאמן שמע ומיהר להעביר את המסר לביניש, שלא ידעה את נפשה.

"מה יש לך נגד המערכת?", היא שאלה לפני כן את רותם. "להיפך. אני בעד המערכת. שלושים וחמש שנים, כעורך-דין, הייתי חלק ממנה". הנשיאה הביטה בתימהון. המדינה זה אני, אמר מלך צרפת לואי הארבעה-עשר. מבחינתה של ביניש, "מערכת המשפט, זה אני".

בלית ברירה התקפלה ביניש והסכימה לבחירתו של הנדל כמינוי של קבע. "לאהרון ברק זה לא היה קורה", ספקו כפיים והתאוננו אנשי כנופיית שלטון החוק. ברק במקום ביניש, היה מלהטט ומוביל. קורא את המפה בזמן והופך את בחירתו של השופט הדתי ליוזמה שלו. אבל ביניש אינה ברק. משפטית ופוליטית היא לא מגיעה לקרסוליו. התוצאות בהתאם.

מבחינת הציבור החרדי, יש כאן מסר חיובי. אין זה סוד שעיני השופטים בערכאות הנמוכות, נשואות לכס השיפוט שמעליהם. אין שופט שלום שאינו מעוניין בקידום למחוזי. עדיין לא נמצא שופט המחוזי שלא יחפוץ בשידרוג לעליון. עד היום ידעו הכל שהחונטה השלטת, היא הקובעת. השופטים, בכל ערכאה שהיא, לקחו את הדברים בחשבון בכותבם את פסקי הדין. כל מי שטוען אחרת, מייחס תכונות מלאכיות, לבני-אדם. השורה התחתונה ניכרה בהחלטות השיפוטיות בכל הערכאות: כמידת הליברליות של פסקי הדין, כך מידת הסיכוי לשידרוג פוסקי הדין.

לראשונה נפל דבר. שופטי הערכאות הנמוכות מבינים כיום, כי פסקי דין אנטי-דתיים ופרו-שמאלניים, יכולים להיות בעוכריהם ולפסול את קידומם. לפני נטילת הקולמוס לקראת כתיבת פסק-הדין הבא, יחלוף במוחם גם ההרהור הזה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!