מבחן בוגי

כשנעליו הגבוהות מגינות עליו מפני נחשי הקריה, הגיע הרמטכ"ל בוגי יעלון למפגש עם בכירי הפרשנים הצבאיים. היו אלו הימים שלאחר שוך קרבות 'חומת מגן'. בוגי למד אז על בשרו, כי ככל שזה נוגע לצפעוני התקשורת, גם התמגנות מכף רגל עד ראש לא תעזור.

"הרמטכ"ל, האם אתה יכול לומר שניצחנו?", נשאל אז בוגי וכדרכו לא ירה מהמותן, אלא השיב במורכבות: "אחרי מלחמת יום הכיפורים, גם הישראלים וגם המצרים טענו שניצחו. אני מניח שגם כאן, כל צד יטען לניצחון". ימים ספורים אחר כך הופתע יעלון לגלות כי עיתונאי אחר, שכלל לא נכח במפגש, מייחס לו בכותרת ענק את האמירה: "ניצחנו", שהוצגה בתקשורת כשליפה מטופשת.

"תגיב, תסביר שדבריך הוצאו מהקשרם, שאמרת בכלל ההיפך", הציע מי שהציע בקרבתו. בוגי התלבט והחליט לשתוק. כל מה שיאמר להגנתו - הבין - רק ילבה את האש. אם יעז לומר שדבריו הוצאו מהקשרם, ימצא עצמו מרוח בשנית על כותרות העיתונים, אלא שהפעם תיוחס לו האמירה כי צה"ל הפסיד. ברגעים כאלה, עדיף פשוט לשתוק עד יעבור זעם תקשורתי. חלפו שנים ומאום לא השתנה. לא יעלון, גם לא המציאות.

את אירועי השבוע האחרון, היה בוגי מעדיף לשכוח. בתקשורת הוא הוצג כטירון פוליטי שנפל למלכודת הפייגלינים והגיע לכינוס סגור של מנהיגות יהודית, כחלק ממסעו ארוך הטווח לכיבוש הנהגת הליכוד. הסבירו, שבתמימותו, הוא כלל לא לקח בחשבון את האפשרות שדבריו מוקלטים וירה ללא הבחנה: את שלום עכשיו כינה וירוס, האליטות הואשמו בהשפעתן השלילית על ראש הממשלה גם כיום. התרסתו כי אינו מפחד מהאמריקאים, הוצגה כאמירה מתלהמת ולא אחראית. באותה קונוטציה שלילית, הוצגה התבטאותו, כי כרמטכ"ל אמר כמה פעמים בפורומים סגורים: "בכל פעם שהפוליטיקאים מביאים את יונת השלום - אנחנו כצבא צריכים לנקות אחריה".

כמו מקהלה המנוהלת על ידי מנצח אחד, השמיעה התקשורת יצירה מוזיקלית זהה. איך לא הגדירו את הקיבוצניק לשעבר שפשט את מדיו ושינה את עורו משמאל לימין? דגנרל, טיפש, הזוי. מאמרים מתלהמים, עשויים כמקשה אחת, קראו לנתניהו לפטרו לאלתר. בוגי שמע ושתק. בתקשורת סיפרו שזומן לראש-הממשלה לשיחת נזיפה שבעקבותיה יתנצל. במבחן התוצאה, הסיכום שהושג בפגישה ופורסם בתקשורת, לא תאם את ההכרזות התקשורתיות המוקדמות. אבל עזבו אתכם מקטנות. לא העובדות חשובות, אלא האווירה.

בכל קונסטלציה אחרת, ניתן היה לצפות כי יהיה מי שיביא את גרסתו של יעלון לאירוע המסעיר. מסתבר שככל שזה נוגע לתקשורת הישראלית החד-צדדית, זוהי ציפייה מוגזמת. כמו הצבא הישראלי, היא רגילה לנקות רק אחרי אמירותיהם של מפריחי יונת השלום.

די בשיחה של חמש דקות עם האיש, כדי להבין שטיפשות והזיה רחוקות ממנו, כרחוק 'שלום עכשיו' מ'מנהיגות יהודית'. משנתו סדורה, התזה שלו בנוגע לעניינים העומדים על הפרק, ברורה. לעולם לא תתפסו אותו בשליפת הערכה לא מדוייקת. במבחן המציאות, התממשו הערכותיו אחת לאחת. החזאי הטוב ביותר במזרח-התיכון, הגדרנו אותו בשעתו, ערב הבחירות, בעת שפרש את משנתו באכסניה זאת. מאז לא השתנה דבר, כשהחזאים בתקשורת המשיכו לדבר על גשם, הזהיר יעלון שמדובר ביריקות שמוטחות בפרצופה של ישראל.

זהו כנראה חטאו הגדול: עוד ניתן לעבור איכשהו לסדר היום, כשדברים שכאלה נשמעים מפיו של ימני סהרורי, אבל לשמוע זאת מפיו של חבר השישייה, משנה לראש-ממשלה, רמטכ"ל קיבוצניק שהיה עד תמול שלשום בצד השמאלי של המתרס וחצה את הקווים? זה כבר בלתי נסבל.

טירון? גנרל!

אמרו שהוא טירון פוליטי, שנופל למלכודת פעם אחר פעם. אז אמרו. בהתבוננות לאחור, בוגי היה נוהג בדיוק אותו דבר. את גרסתו לא תשמעו בתקשורת. הוא החליט לשתוק, בהבינו כי בחדרי העריכה של התקשורת, כמו בחדרי החקירות של המשטרה, כל מה שיאמר ישמש לרעתו.

האשימו אותו בעצם הליכתו לכינוס של פורום מנהיגות יהודית. מה לעשות ובוגי מעולם לא הסתיר את דעתו. כבר בערב הבחירות, בשלב שאחרי הפריימריז, כאשר נתמכי פייגלין בבחירות הפנימיות התנערו מהאיש שדחף אותם לקידמת הרשימה והצטרפו בצביעות למקהלת נתניהו, היה זה בוגי שהשמיע קולות אחרים.

בפריימריז עצמם, בוגי לא נעזר באנשי חטיבת מנהיגות יהודית, ובכל זאת הוא בחר ביום שאחרי להשמיע קול אחר, עצמאי ובלתי תלוי. יעלון אמר זאת בקול צלול, בכל מקום שנשאל על כך, כולל בראיון שערכתי עמו, כשמתח ביקורת על 'פסטיבל פייגלין' והסביר, כי כדמוקרט, הוא מתנגד לכל פסילה על רקע אישי. "יכול להיות שבחלק מהדברים אני אפילו מסכים עימו", אמר אז בוגי על פייגלין והבהיר, כי אסור לעשות לאיש ולקבוצתו דה-לגיטימציה.

ביבי נלחם אז בפייגלינים כאחוז אמוק. הפך את נוכחותו של המתנחל מקרני-שומרון ברשימת הליכוד לחזות הכל. יעלון חשב אחרת. מי שעקב אחר התנהלותו לאורך כל חייו הציבוריים, לא הופתע לרגע. בעודו במדים, בחר להיפגש עם פציפיסטים משמאל שבכירי הצבא מלבדו, העדיפו להתעלם מהם. אחרי ההתנתקות, נועד עם גורמי ימין שהבהירו כי אינם מתכוונים עוד להתגייס לצה"ל. זה האיש וזוהי מדיניותו: הידברות בין אחים, חשובה לא פחות מהידברות עם אויבים. יעלון רואה בכך לא רק זכות, אלא בעיקר שליחות.

אמרו שחוסר ניסיונו הפיל אותו. שהגיע לכינוס סגור ובתמימותו חשב שהדברים לא יודלפו. המציאות הפוכה. לא רק שיעלון היה מודע לעובדה שדבריו מתועדים, הוא אף נתן לכך את הסכמתו. אנשי מנהיגות יהודית תיעדו את הרצאתו מתחילתה ועד סופה וביקשו לפני כן את רשותו.

גם היום, הוא היה חוזר על דבריו מילה אחר מילה. ובעצם, דבריו בכינוס עצמו היו חזרה, הקראה כמעט, של מה שנכתב בספרו 'דרך ארוכה קצרה', ונאמר בקולו לא אחת. לגלגו עליו לאחר מעשה, כשההודעה הלקונית שיצאה מלשכתו לאחר הפגישה עם נתניהו, דיברה על הוצאת הדברים מהקשרם. כתבו שלא דבריו, אלא הוא עצמו הוצא מהקשרו.

שימו לב לעובדות אחת לאחת ושיפטו בעצמכם. בסצנה הראשונה שנשלפה כנגדו במדיה האלקטרונית, נשאל בוגי "למה אנחנו מפחדים מהאמריקאים" וענה: "אני לא מפחד". השמיעו לנו זאת שוב ושוב. המשנה לראש הממשלה עומד מול קבוצה הזויה ופוגע בצורה הקשה ביותר ביחסי החוץ של ישראל.
רק את זה בחרו שלא להציג בפניכם. פרט קטן שמשנה את כל התמונה: באותה נשימה הוא המשיך והסביר, כי לא מדובר בעניין של פחד, אלא בשיקולים שחייבים לקחת אותם בחשבון, ביחסים אסטרטגיים מורכבים מול ידידתנו הגדולה. הפייגלינים לא אהבו את תשובתו השקולה. אבל כמו בפינצטה, נשלפו המילים הראשונות של המשפט, כדי להציג את האיש כמתלהם והזוי. וכשזוהי השיטה, לך תחזיר את הדברים להקשרם.

תיאוריית הווירוס? גם היא הושמעה כבר. לא בהקשר שבו הוצאה לתקשורת כמובן. גם לעניין זה, משנתו ידועה: הוא מנתח באוזני כל מי שרק מוכן לשמוע, את חוליי החברה הישראלית. איך קרה לנו כחברה וכמדינה, שאנו נכשלים שוב ושוב בהשגת שלום עם הפלסטינים - מקמפ-דייויד, עבור לאוסלו וכלה בהתנתקות - ובכל זאת ממשיכים באותה פרדיגמה, באותו קו, ללא כל חשיבה מחודשת?
את הדיאגנוזה שלו לחולי הוא מכנה: פיתרוניזם: "כשיש סכסוך, אנו מחפשים פיתרון", נוהג יעלון להסביר, "אנחנו לא מסוגלים להכיל מציאות של בעיה ללא פיתרון. הרי העולם המערבי, מצא פיתרון לכל דבר, אפילו כזה שאיפשר לאדם להגיע לירח". ואל תאמינו לאלו שטענו השבוע, שיעלון נותר שם, מרחף מחוץ לאטמוספרה. הוא כאן, עם שתי רגליים יציבות על הקרקע. כל שצריך זה לשמוע את דבריו, ללא צנזורה.

"הפיתרוניזם, מוביל לעכשיוויזם", הסביר בוגי לאוזני הפייגלינים: לדידו, זוהי תופעה פסיכולוגית, כמו וירוס פנימי שגורם לנו להאמין שניתן להביא שלום עכשיו. הפסיכולוגיה הזאת מנוצלת בצורה מניפולטיבית על ידי האליטות, מאוסלו ועד להתנתקות. אין בדברים כל חדש. שמענו זאת ממנו בעבר, קראנו זאת בספרו. זהו האיש, זוהי תורתו.

אבל את זה החליטו שלא להשמיע לכם. שוב השמיטו וערכו את הקטע. הפכו את התיאוריה למעשה, את ההגדרה הפילוסופית, לפגיעה אישית. גם אם היה מכנה אותם וירוס (והוא לא), הייתה ההגדרה זוכה לגיבוי ציבורי נרחב, מצד רבים וטובים שסבורים כי אנשי 'שלום עכשיו' ראויים לכך. וכי כיצד יש לכנות את מי שמוציא את דיבת ישראל רעה ומעשיו מתועלים להשמצת ישראל ברחבי העולם? הציבור החרדי, חווה את תוצאות ההלשנות על בשרו, במודיעין עילית, כמו בביתר עילית. התודה והברכה על הקפאת הבנייה נתונה לקיצוני התנועה השמאלנית, שממומנת מכספי ממשלות אירופאיות עוינות ומגשימה את מטרותיהן.

יעלון אמר דברים אחרים לגמרי. אבל את מי מעניינות העובדות, כשניתן להפיק כותרות? עד כדי כך גדול הסילוף, שאפילו הכיתוב שהוצמד לדבריו במהלך השידור, לא תאם למה שנאמר. בוגי דיבר על "הווירוס של שלום עכשיו", כשהוא מתכוון לתיאוריה האמורה בראשית דבריו. בערוץ 2, בחרו להחליף את המילה "של" במילה "שהם" והפכו זאת ל"וירוס שהם שלום עכשיו". כוחה של מילה מוחלפת אחת, שמשנה את כל התמונה.

מי המדליף, נשאלה השבוע השאלה המכוונת, רק כדי לרמוז, שידם של הפייגלינים בדבר. הסבירו שמדובר באינטרס מובהק של אנשי חטיבת מנהיגות יהודית, הפכו אותם לא רק לימניים הזויים, אלא גם לתוקעי סכינים. גם כאן, יש מי שבטוח שהמציאות שונה בתכלית. לפייגלינים הרי, יש הקלטה מסודרת וברורה. אילו רק רצו, היו משתמשים בה ברשות ובהסכמה. מבחינתם, הוצאת הדברים בצורה שהוצגה, היא תאונה מצערת, שהרי מעתה ואילך, איש בצמרת הליכוד לא יהין לדרוך על מפתן דלתם. גם את ההסבר הזה לא שמעתם. במקום בו העובדות מעוותות, בל נצפה להיגיון בריא.

ראש-הממשלה שמע את הקולות ונחרד, לא מהתוכן כמו מהמחשבה שיעלון רואה עצמו כמתמודד פוטנציאלי מולו. אמרו שינקוט נגד יעלון בסנקציות חמורות, שינזוף בו. בשיחה בין השניים לא נשמעה נימה שכזאת. נתניהו שמע את הגירסה המלאה והסתפק בכך. מבחינתו, החשוב ביותר היה לשמוע, שיעלון אינו קורא תיגר על מנהיגותו. אצל ביבי, כמו ביבי, יש סדרי עדיפויות.

מה מבקש יעלון, בסך הכל? שיתמודדו עימו לגופו של טיעון ולא לגופו של טוען. שפעם אחת ולתמיד, יקום מאן-דהוא ויפריך את התיאוריה, יסביר מדוע אנו צריכים לוותר לצד השני שוב ושוב, ולקבל בתמורה רק דם, יזע ודמעות. זה לא קרה עד היום ואין כל סיכוי שזה יקרה מחר, כל עוד הווירוס מוסיף לקנן בגופנו.

סיפור משפחתי

הפסימיים מגדירים זאת כהקפאה, האופטימיים מתעקשים שמדובר רק בתקופת המתנה. לא המינוח עיקר אלא התוצאה שאינה מאפשרת כל התקדמות בזירה הירושלמית. ולא, למרות מושגי-היסוד השאולים, אין המדובר בסוגיה הריבונית, אלא במערכה הרבנית. הימים נוקפים ובחירתו של רב ראשי משפחתי לרבנות ירושלים, לא נראית באופק. שר דתות אחר, נדרש בעבר להסיק מסקנות אישיות בגינה של סחבת. אבל למרגי, כנראה, גב רחב יותר מזה שהיה לקודמו. נחיה ונראה בסופה של קדנציה.

ובכל זאת, אי אפשר לה לתנועה הקדושה בלא עשייה משפחתית. ואם מציון לא תצא שררה, לפחות מאזור פתח תקווה תבוא הישועה. על קו הזינוק לפני המרוץ למשרת רב העיר הספרדי בפתח תקווה, עומד גורם אחד בר סיכוי: הרב בנימין (בינו) אטיאס, תושב העיר, המכהן כיום כדיין בתל-אביב ומשמש במקרה גם כאחיו של שר השיכון אריאל אטיאס. כוחו של גורל.

בימים אלו, ממתינים בעירייה לאישור משפטי סופי של משרד הדתות להרכב המועצה הדתית שנבחרה בחודש האחרון במליאת העירייה. ההרכב החדש, זכה לתמיכה מקיר לקיר, לאחר דיון שנמשך כעשר דקות, לתפארת אריאל בוסו, הנציג הש"סי באם המושבות - אחיו של הלוביסט התנועתי יהודה אבידן - שאפה את העוגה בקודניטוריה המשפחתית ושלף אותה מהתנור בטיימינג מדוייק.

אבל עם כל הכבוד (ויש כבוד), לבחירה המהוקצעת של הרכב המועצה הדתית המקומית, הסוגיה שמטרידה באמת את הנציגות הש"סניקית המקומית, ולא רק, היא בחירתו של הרב הראשי הספרדי לעיר. במשך שלוש-עשרה שנים, מהיום בו הלך לעולמו רבה הספרדי של העיר, הגר"מ מלכה, נותרה העיר ללא רב ראשי ספרדי, כשראש ישיבת נחלת דוד, הגרב"ש סלומון, רבה האשכנזי של פתח-תקווה, שימש כרב-ראשי יחיד בעיר.

פטירתו הפתאומית של הגרב"ש סלומון זצ"ל, הותירה את העיר ללא רב מכהן ופתחה את המרוץ למשרה הרבנית הנחשקת. ההתמודדות הראשונית שהסתמנה הייתה כפולה: הן על משרת הרב האשכנזי והן על משרת הרב הספרדי.

אלא שהמציאות שהתהוותה בשטח, הפכה רק את המרוץ הספרדי לרלוונטי. "חיכינו שלוש-עשרה שנה לרב ספרדי, כעת הגיע תורם של האשכנזים לחכות", אומרים הש"סניקים בציניות. למרבה הפלא, נמצאים גם חרדים פתח-תקוואים אשכנזים שתומכים במהלך ומעדיפים לדחות בשלב זה, את הליך בחירת הרב האשכנזי.

וכל כך למה? מסתבר, כי מעבר לתיקון העיוות ההיסטורי, יש כאן גם היגיון חרדי: בחירה משולבת של שני רבנים ראשיים, אשכנזי וספרדי, תחייב את ראש העירייה למנות רב חובש כיפה סרוגה. איציק אוחיון אומנם נחשב לראש עירייה נוח כלפי הציבור החרדי בעיר, אבל לפני הכל מדובר בפוליטיקאי. ככזה, הוא מודע למשמעות האלקטוראלית של הציבור הדתי-לאומי בעיר, הגדול פי כמה מהציבור החרדי האשכנזי. למנות את הרב אטיאס החרדי, על-פני הרב ערוסי הדתי-לאומי, עוד ניתן איכשהו. להעביר את שרביט הרבנות לשני רבנים חרדים בנשימה אחת, זו כבר הכרזת מלחמה סרוגה.

במצב שכזה, מבינים גם גורמים בכירים בצד החרדי-האשכנזי, כי הוצאת דרישה לבחירתו של רב ספרדי תחילה, היא הבחירה הטבעית יותר, מכל הסיבות שבעולם. את חלקן ניתן לומר מפורשות: מקומו של רב ראשי ספרדי נפקד במשך שנים ולפיכך בחירה ספרדית תחילה, מתקבלת על הדעת. ויש גם שיקולים שנלקחים בחשבון, אך הס מלהזכירם: בהתמודדות מול המפד"ל, ידם של הש"סניקים תהיה על העליונה. לא בטוח שזו תהיה התוצאה בהתמודדות ראש בראש של המפד"ל מול יהדות התורה. ועוד לא דיברנו על העובדה, שהמועמד הטבעי, בנו של הגרב"ש סלומון שהוכתר כממלא מקומו בהלווייתו, כלל לא נושא באמתחתו 'כושר' לרבנות. השורה התחתונה ברורה: כשלפנינו ברי ספרדי ושמא אשכנזי, ברי עדיף ובלבד שיהיה חרדי.

האובססיה המשפחתית של התנועה הקדושה, היא עניין לניתוח מעמיק בפני עצמו. לפחות בכל הנוגע לרבנות הפתח-תקוואית, קולות התמיכה בדיין הרב אטיאס, נשמעים גם מהצד האשכנזי, מפיהם של גורמים נטולי אינטרס פנים-תנועתי, שמאבחנים את הרב המיועד כמי שיודע למצוא מסילות לא רק לאוזניים ספרדיות. יש שנזכרים בעובדה שרעיית הדיין שימשה בעבר כעובדת מערכת הביטאון הז'בוטינסקאי, נושא דגל התורה.

המהלך כולו מתנהל מאחורי הקלעים. משרד הדתות עומד לפתוח בהליכים לבחירת רב לעיר, על-פי התקנות. ראש העירייה נתן את הסכמתו השקטה שמשקלה רב משמעות, בהתחשב בעובדה שמקורבו, שמעון ביטון, עומד לשמש כיו"ר המועצה הדתית. הדד-ליין שסומן על ידי המעורבים, ספק בריאליות ספק בתקווה, הינו חג החירות התש"ע. אם בהגיע המועד, בליל הסדר הבא, המשבצת הפתח-תקוואית המשפחתית אכן תאוייש, יהיה מי שיאמר בכוונה יתירה, 'דיינו'.

הכובש הירושלמי

ביתרי נשאר ביתרי. סגן ראש עיריית ירושלים, יצחק פינדרוס, כבש שער ועלה ליתרון, במשחק מול היועץ המשפטי לעיריית ירושלים, יוסי חביליו. בעוד זה האחרון שוהה בחו"ל, הצליח פינדרוס לחבור לראש העירייה ולהוביל מהלך שמשנה את כללי המשחק. חברי העירייה, הסתמכו על חוות-דעתו המשפטית של עו"ד עקיבא סילבצקי, ממשרד עו"ד (ח"כ) דוד רותם ושות' (מביתר לירושלים, חבר נשאר חבר), ובניגוד לחוות-דעתו של חביליו, אישרו את תיקצוב רשתות החינוך החרדי בעיר בשיעור של מאה אחוזים. ובא לציון ולפינדרוס גואל.

פינדרוס עלה ליתרון, אך המשחק טרם הוכרע. חביליו ממשיך להלום בכל החזיתות, בניסיון לגמד את כוחם של חברי המועצה החרדים. "הנדון: אי התערבות נבחרי ציבור בהליכי רישוי ותכנון ספציפיים", זוהי כותרת המסמך שהעביר היועץ-המשפטי בחודש האחרון לחברי מועצת העיר, "ביד, דחוף".
"לאחרונה רועננו הנהלים בדבר אי התערבות נבחרי ציבור בהליכים פליליים תלויים ועומדים. נראה לי שיש להשלים את ההנחיות, בהתייחס להליכי רישוי ותכנון", כותב חביליו לחברי העירייה ומותיר לקורא הנבון לערוך את הקשר שבין הפלילי לתכנוני.

אין לך ציבור שסגירת המרפסת קריטית לקיומו, כמו המגזר החרדי. אין לך תחום שבו נחוצה התערבות חבר העירייה לסיוע וזירוז הליכים, כתחום הרישוי והתכנון. חביליו כדרכו, מכוון לבטן הרכה: "נתקלתי ואני מקבל תלונות על התערבות של נבחרי ציבור, במישרין או בעקיפין, על ידי עוזריהם או עובדי עירייה אחרים בהליכי רישוי או הליכי תכנון ספציפיים על ידי פנייה לבוחני רישוי, בוחני תוכניות או אף מנהליהם בשאלות או בקשות, הנוגעות לתיק ספציפי. דבר זה אינו ראוי ואינו תקין ולכן כהשלמה אני מוצא לנכון לחדד ולהבהיר את הכללים בדבר איסור התערבות נבחרי ציבור בהליכי רישוי ותכנון ספציפיים".

ואחר הקדמה נוספת, בשפה משפטית מכובסת, מגיע חביליו לפיסקה החשובה מבחינתו, שמודגשת מראשיתה ועד סופה: "על נבחרי ציבור להימנע מכל פנייה ישירה לפקידים בדרגים הזוטרים ובדרגי הביניים, באגף התכנון ובאגף הרישוי והפיקוח, וזאת בכל מקרה ובכל עניין. ניתן לפנות לראשי האגפים או למהנדס העיר בבקשות לקבלת מידע או לבירור תלונות במקרים ספציפיים או לקידום מדיניות בנושאים עקרוניים, אשר אינם נוגעים להליכים של תושב או גוף ספציפי".

ומה יעשה נציג הציבור, שבכובעו הביצועי הרשמי בא במגע עם פקידי העירייה? לחביליו פתרונים: "יש להדגיש, כי גם במקרה שבו נבחר הציבור ממלא תפקיד ביצועי המחייב קשר ישיר עם פקידי העירייה, עדיין ראוי שמגעיו יהיו אל מול הדרג המנהל ולא מול הפקידות הזוטרה. על כן, על הפניות להיעשות לראשי האגפים, או לכל היותר לראשי המחלקות ולא לעובדים הזוטרים". ועם כללים זדוניים כאלה, לך תבנה מרפסת.

היועץ המטריד אף קובע דרכי אכיפה להוראה החדשה: "בכדי להימנע מכל חשש למראית עין של משוא פנים, על כל פנייה כאמור להיעשות בכתב עם העתק ליועץ המשפטי לעירייה".

האם הכנת טפסי פנייה רשמיים ליועץ המשפטי? שאלתי את מנצח השבוע, יצחק פינדרוס.

"אפילו לא טרחתי לענות", השיב סגן ראש העיר בזחיחות שניתן להבינה, על רקע אירועי השבוע החולף: "אלו הנחיות ממוחזרות. הנייר הזה שהוא הוציא, שווה רק לצור על פי צלוחית".

לתשומת לב ורגל שחקן-הרכש הירושלמי: ברגע שאחרי הכיבוש, לא זחיחות נדרשת אלא דריכות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!