השבדים צודקים - בישראל סוחרים באיברים!

ה'מפתח השבדי' לכתבה נוטפת הדם

התלבטנו והתלבטנו אם להצטרף לחרם הצרכנים נגד השבדים, ובסוף החלטנו שלא. אז הלכנו לחנות כלי העבודה וקנינו, ללא שום בושה, מפתח שבדי.

כמעט שבוע עבר מאז פרסם העיתון השבדי 'AFTONBLADET' את 'עלילת הדם' המצמררת, הטופלת על חיילי צה"ל מעשי זוועה של כריתת וגניבת איברים מפלשתינים וסחר בהם, והנושא עדיין מסרב לרדת משולחן הניתוחים הציבורי.

שר החוץ אביגדור ליברמן, כבר עבר מזמן לנושא הבא - שלילת האפשרות מערבים ומחרדים לשרת בשירות החוץ הישראלי, רוברט רידברג השגריר השבדי בישראל, כבר שכח את הנזיפה הדיפלומטית שקיבל, ונתניהו מטייל להנאתו באירופה, לא הרחק משבדיה.

הבוקר נותרה בעינה רק הבדיקה של התובע הכללי בשבדיה בדבר סמכויותיו לנקוט בצעדים נגד העיתון שפרסם את הכתבה, והמחאה ברמה העממית - הפגנות ספונטניות ליד השגרירות השבדית בתל- אביב, תביעת לשון הרע של קבוצת אנשי מילואים נגד העיתון השבדי, ועצומה אינטרנטית להחרמת רשת חנויות הרהיטים השבדית 'איקאה' ומוצרים אחרים ממדינה זו, עליה כבר חתמו למעלה מרבבת ישראלים.

אנחנו, בכל אופן, לא מצטרפים. נראה לי שגם שרי הממשלה לא. מפתח שבדי כבר קנינו ואם ירצה ה' 'לכשירווח' גם נרכוש מכונית 'וולוו' שבדית, ונתרווח בה כמו חלק משרי ישראל.

מי ששכנע אותנו שלא להצטרף לחרם, הוא העיתונאי השבדי דונלד בוסטרום, כותב הכתבה. בשיחה עם יונתן גור, כתב 24 שעות של 'ידיעות אחרונות', הוא מבקש להסיר מעליו את אות הקין של 'אנטישמי' שדבק בו, בעקבות הסערה הציבורית שעורר. "אני לא אנטישמי וזה הדבר שהכי מעציב אותי בכל הסיפור הזה" - הוא אומר.

בסטרום קיבל במה פתוחה ב'ידיעות אחרונות' והציג בה את עמדתו: "בישראל אומרים שכתבתי שחיילי צה"ל הרגו צעירים פלסטינים מתוך כוונה לקצור את האיברים שלהם. זה כמובן לא נכתב. זו נקודה חשובה כי כל הוויכוח הוא סביבה. אפילו הפלסטינים לא אמרו לי שהצבא הרג בכוונה את הנערים הפלסטינים בשביל האיברים. מה שהם אמרו הוא שכשהצבא החזיר את הגופות, 62 מהן היו אחרי ניתוח, ועשרים המשפחות הפלסטיניות שדיברתי איתן היו משוכנעות שמדובר בקצירת איברים של בניהן".

אנחנו לא דוברי שבדית. אבל אם זה אכן מה שהוא כתב, אתם יכולים לומר מה שתגידו, אבל אנחנו מאמינים לדברים ומוכנים להסיר ממנו את תו ה'אנטישמי'. ואין זה משנה אם אכן דובר ב-62 גופות שחזרו מנותחות, כפי שטוענים הפלסטינים, או אפילו באחת.

בעבר פורסם תחקיר על מעשים ברבריים מאוד דומים הנעשים בישראל. התחקיר ההוא לא התפרסם בעיתון שבדי זניח, אלא במוסף '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות'. הקורבנות לכריתת האברים לא היו פלסטינים, אלא חללי צה"ל ואזרחים שנפטרו. איש לא טען אז שחשיפת המקרים האכזריים ב'ידיעות אחרונות' הוא מעשה 'אנטישמי' ואף אחד גם לא טרח להכחיש וטען כאילו שהדברים לא היו ולא נבראו והכל 'עלילת דם'. פרופ' יהודה היס, האיש שביצע את הניתוחים וכרת את האיברים, לא רק שלא הוקע, אלא קיבל חסינות וכלל לא הועמד לדין.

התחקיר נכתב אז בידי רונן ברגמן וגיא גברא. הוא חשף שורה של מעשים חמורים ביותר שנעשו במכון לרפואה משפטית באבו-כביר ושהעיקרי שבהם הוא "גניבה וסחר באברים".

כן, זה היה הנוסח, בלשון הזו ממש, בדיוק כפי שנוסח גם בעיתון השבדי.

על פי מה שנאמר בתחקיר של 'ידיעות אחרונות' אברים פנימיים נלקחו על-ידי רופא או סניטר, הועברו לשימור במיכלים עם פורמלין ומשם למכון המחקר, לחברה או לחוקר שהזמינו אותם. כל זאת, ללא קבלת הסכמה מקרובי הנפטרים. את מקום החלקים החסרים מילאו עובדי המכון, תסלחו לנו על הגועל, בשקיות עם נייר טואלט, ובמקרה של עצם – במקל של מטאטא או בצינור השקייה קשיח. כשנלקחו מגופה עצמות פנים או גולגולת, השחילו במקומן לוחות מתכת ותפרו את העור מעליהן.

כשנשאל פרופ' היס, מי שעומד בראש המכון שאחראי למעשים החמורים הללו, מדוע דוחפים מקלות של מטאטא וצינורות במקום האברים הכרותים? השיב בציניות: "ככה עושים בכל העולם. הרי הוא לא צריך ללכת, אין לו פרוטזה".

רק לאחר לחץ ציבורי מינה אז שר הבריאות ועדת חקירה בראשותו של השופט בדימוס, אריה סגלסון, שחקרה את הפרשה. הוועדה אישרה את הממצאים העיקריים שבתחקיר. היא עצמה גילתה בתוך המכון מצבורי ענק של איברים שהוסתרו במקומות שונים, ונלקחו ללא הסכמת הנפטר או משפחתו. חלק מהאיברים היו אמורים להיות מועברים למחקרים.

חוקרי הוועדה גילו במצבור אחד גם את איבריו של חייל צה"ל שנהרג בתאונה מבצעית. האיברים נלקחו מהגופה ללא ידיעת המשפחה ושומרו במכון. ועדת החקירה הורתה להעביר מיד את איבריו של אותו חייל, כמו גם את כל שאר האיברים ששומרו במכון שלא כחוק, לידי הרבנות הצבאית או לידי חברה קדישא.

בתמצית הדו"ח נקבע: "המכון קוצר איברים למטרת מחקר והוראה ללא הסכמת המשפחה, בניגוד לחוק האנטומיה והפתולוגיה. המכון מעביר איברים למכוני מחקר ואוניברסיטאות תמורת תשלום והחזר הוצאות".

מזוויע זו לא מילה. הדו"ח היה צריך לזעזע את אמות הסיפין, אבל גם זה לא קרה.

ועכשיו שינסה מישהו להסביר לנו, מה בין התיאורים המצמררים שבתחקיר של 'ידיעות אחרונות' ובין אלה המתוארים בעיתון השבדי? למה רק מי שטופל ליהודים סחר בחלקי גופות של פלסטינים הוא 'אנטישמי' ומי שסוחר ממש באברי חללי צה"ל ואזרחים ישראלים זוכה לתואר 'הכביר מאבו כביר', ושומרים עליו כאילו היה בתוך 'פורמלין'? מי קבע שתנאי הסף להימנות על חבורת עוכרי ישראל מחייבים מראה סקנדינבי, בלונדיני, ועיניים כחולות?

לפחות במה שנוגע לביתור גוויות וכריתת איברים של יהודים – אזרחים וחיילים, מה שנכתב בעיתון השבדי אינו 'עלילת דם' אלא עוללות בדם קר.

רמת הנגב זה לא קרית יובל

בימים אלה של ערב פתיחת שנת הלימודים בבתי הספר ובגנים, מזדמנת ל'חוקרים הפרטיים' בישראל פרנסה ממקור מאוד לא צפוי. בערים השונות נשכרו צוותי חוקרים פרטיים בידי העלוקות שחרטו על דגלן את הסיסמא הקדומה 'פן ירבה ופן יפרוץ', והם אמורים לחשוף את מה ששולחיהם מכנים "פעילות שאינה חוקית בבתים פרטיים", בעיקר של גני ילדים.

לכשתושלם הרשימה המלאה, בשכונת קרית יובל, קטמון ועוד בירושלים, ברמת אביב, במודיעין, במעלה אדומים ובשאר הערים שבהם נעשית פעילות מודיעינית יסודית שכזו, נשמח גם אנחנו לקבל עותק מהרשימה המלאה ולפרסם אותה. כך יוכלו, בעזרתם, כל אזרחי מדינת ישראל להתרשם עד כמה גדול הוא הקיפוח בהקצאת מבנים תיקניים שבהם לומדים ילדי הציבור הדתי והחרדי.

כל אחד וההשקעה שלו - גופים וארגונים פרטיים נוטלים על עצמם את המשימה לממן מכספם דירות מאולתרות, כדי שלכל ילד יהיה מרחב מחיה חינוכי נאות, והגזענים שאינם יכולים להריח את ריחו הטוב של ילד המגיע בבוקר לגן הילדים, אחרי נטילת ידים ו'מודה אני', משקיעים בחוקרים פרטיים העוקבים אחריו.

אלה רצים ואלה שרצים.

אחד השירים הידועים של הזמר מאיר אריאל הוא "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". אריאל עצמו כבר אינו בין החיים, אבל בניו חזרו בתשובה וילדיהם גם הם לומדים במוסדות חרדים שחלק ממבניהם אינו תיקני. אז יש, כנראה, מי שנחוש להוכיח שלא עברנו את פרעה. מבחינתנו המסר העיקרי גם של השיר הזה צריכה להישאר האמונה ש"נעבור גם את זה".

היום, תתפלאו, לא באנו להתייחס שוב לטפילותם של אלה, שבוודאי אינה מעלה אך גם אינה מורידה, אלא ליהנות מהידיעה שיש גם מציאות אחרת.

זה עדיין לא קורה בעיר הקודש שאת תווי החולין שלה טבע בעיקר טדי קולק, שהגיע לעמוד בראשה מתפקידו הקודם כמזכירו של בן גוריון, אבל זה כן קורה דווקא בנחלתו של הבוס ה'זקן' - בנגב, שהיה בבת עינו ושבו גם בחר להיטמן.

מהשבוע הפך קיבוץ 'רתמים' של התנועה הקיבוצית ברמת נגב ליישוב קהילתי-דתי. הוא 'נכבש' ללא מאבקים, ללא חוקרים פרטיים, בהסכמה מלאה ואפילו ברצון.

בן גוריון לא התהפך בקברו שבשדה בוקר, ולא רק משום שאדמת הטרשים היבשה קצת מקשה עליו, בגילו, לעשות את זה.

בידיעה המופיעה במקומון הנגב של 'ידיעות אחרונות' מסופר שקיבוץ רתמים הוקם לצד קיבוץ רביבים ברמת הנגב, לפני למעלה מ-25 שנה, בידי גרעין של תנועת 'הצופים'. מאז הקמתו עברו על הקיבוץ משברים רבים, בעיקר חברתיים וכלכלים, ובלית ברירה הוחלט שיסונף לרביבים השכן. ברביבים לא ששו ל'אינטגרציה' ובפועל הפכו את חלק משטח הקיבוץ הנכשל לאתר נופש ומעון לקליטת עולים.

לפני כשלוש השנים הגיעו ראשי המועצה האזורית רמת הנגב למסקנה שאין שום סיכוי לשיקומו של היישוב במתכונת הקיבוצית שעל פיה הוא הוקם. מאידך, מדיניות התחזקות ההתיישבות באזור, קבעה כי לא ניתן בשום פנים ואופן להוריד יישוב יהודי, שהרי לא מדובר ביו"ש שם המדיניות היא כידוע הפוכה. בצר להם פנו קברניטי האזור ביוזמתם לתנועת ההתיישבות הדתית "אור", שבראשה עומד רוני פלמר, 'פושר' דתי מצטנע שעוד נועד למשימות הנהגה גדולות, ששמה לעצמה משימה ל'התנחל' גם בנגב. הם בקשו שתיטול את היישוב תחת תסותה.

השבוע חזר היישוב רתמים לשורשיו והוא הפך לישוב הקהילתי הדתי הראשון באזור זה של מדינת ישראל. 28 משפחות מאכלסות אותו כבר ועל פי התוכניות הוא אמור להכיל בעתיד 300 משפחות ולהפוך לגדול שביישובי אזור רמת הנגב.

ומה אומרים השכנים? קרני עם – עד בכתבה: "שמוליק ריפמן, חבר קיבוץ רביבים השכן וראש המועצה האזורית רמת-הנגב, מברך על אכלוס 'רתמים' ובתוך כך גם משמיע ביקורת מרומזת כלפי הממסד הקיבוצי. 'התנועה הקיבוצית, לצערי, כבר אינה תנועה מיישבת. הדבר לא בתחום עיסוקה, ומתברר שרק הדתיים מסוגלים להקים וליישב קיבוץ נטוש. ישנם קיבוצים נוספים שלמעשה חדלו להתקיים, וגם הם ייושבו בסופו של דבר על-ידי ציבור דתי'".

הפיכתו של הקיבוץ ליישוב הדתי הגדול ברמת הנגב, לא היתה קלה. במסגרת הסכם המיזוג הישן הועברו חלק מאמצעי הייצור, קרקע ומים, מרתמים לרביבים. כדי לקלוט את עוזבי רתמים ברביבים, דרש הקיבוץ ואף קיבל הגדלה של מספר הנחלות בתחומו, ואישורי בנייה, תחת המגורונים ששימשו את אנשי רתמים. רביבים ייאלץ עתה להיפרד מנכסים אלו שניתנו לו בזמנו בגין ההסכם עם רתמים, והדבר היה אמור לעורר התנגדות. אבל זה לא קרה. הרעיון התקבל בברכה גם במחיר של הפסד כלכלי.

איך תתנהל השכנות הצמודה כל-כך בין יישוב קהילתי דתי לקיבוץ הצמוד אליו? "שמוליק ריפמן ראש המועצה האזורית רמת הנגב: ברור שלא כולם אוהבים את המהלך, אבל הרוב משלימים איתו ואף רוצים לשמר רמה מסוימת של קשר. ברור שלא נוכל להקים מערכת חינוך אחת, וגם חיי תרבות משותפים יהיו בעייתיים בגלל האופי השונה ושמירת השבת והמצוות, אבל יש לנו ניסיון טוב בנגב, של קשר בין התושבים הדתיים לבין שכניהם החילוניים".

ועתה רק נותרה השאלה למה מה שטוב לנגב לא טוב לקרית יובל, רמת אביב או כפר ורדים? מסתבר שלא הכל יבש כמו הנגב.

'המודיע' עושה 'בית ספר' למתחרים

בכתבה המתפרסמת היום במוסף 'מכל מקום' פורס 'המודיע' פטרונות על עולם הישיבות האשכנזיות לגווניו, ומוכיח שלמרות שהקולגות טוענות כי הן עתה שופרם של ה'כלל חסידיות' ו'הליטאיות', הוא ממשיך לתת גם להן את חסותו, והן אינן מנסות לחמוק מהחיבוק שלו.

עם תחילת זמן אלול בישיבות, שוחחו סופרי 'המודיע' עם מנהלי הישיבות הגדולות בישראל על הגידול המבורך של לומדי התורה מול הקשיים הכלכלים הכבדים. בכתבה מצולמת המתפרסת על פני שלושה עמודים משתתפות ישיבות ויז'ניץ, בעלא וצאנז, וזה צפוי, אבל גם בית מאיר, מיר, טשיבין, קול יעקב הספרדית, פוניבז', קול תורה, חברון גאולה ועטרת ישראל.

ומי לא מופיע? - ישיבות גור. אותן השאירו, כנראה, ל'המבשר' או 'יתד'. שינסו.

מה נכתב בכתבה עצמה? זה פחות חשוב. שלושה עמודים, גם אם הם היו ריקים זה מחיר בהחלט לא מוגזם כדי להוכיח מי שולט בכיפה. ובכל זאת יש בה גילויים.

חסידות ויז'ניץ, למשל, פתחה ישיבה גדולה חדשה באשדוד. בחצר הזו דואגים לשיבוצם של כל הבחורים בישיבות, וכדי שלא תתעורר קנאה מהסוג שאינו מרבה חכמה, שיבץ צוות מיוחד שהקים הרה"צ ישראל הגר, את כל התלמידים על פי קריטריונים שלקחו בחשבון את התועלת ואת הסיכוי להצלחה. השיטה הוכיחה עצמה, ושביעות הרצון של ההורים ובעיקר התלמידים, היא מלאה.

גם בעלזא פתחה ישיבה חדשה בדרום - במושב קוממיות. המדיניות שם היא להרחיק את הישיבות כמה שיותר ממרכזי הערים. "פתיחתה של הישיבה הרחק משאונה וסאונה של העיר באה בעקבות ההצלחה של חברותיה, ישיבות לצעירים בטלז סטון ובבית חלקיה שכ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא שליט"א הורה למקמן במקומות שבהם אין את אווירת הרחוב הסוחפת וללא הרעש וההמולה".

מנהל ישיבות צאנז הוא לא אחר מאשר...ר' בר יוחאי שמעון. שם משפחתו היא שמעון ומאחר שנולד בל"ג בעומר לא השאיר להוריו הרבה ברירות, אלא לקרוא לו בר יוחאי (לידיעת כתבי הצבע של העיתונים החרדים, לקראת הילולת השנה הבאה).

מאה תלמידים חדשים התווספו השנה לישיבות של חסידות זו. כשייצא המנהל בפעם הבאה לחו"ל ידלק עוד 'נר למאה' שיתפללו להצלחתו. "אני לא איש דברים, אלא איש עשייה ובנין, ובכל זאת לפני נסיעה לחו"ל, אני מבקש מהתלמידים 'התפללו. הכח להצליח הוא לא הכח שלנו אלא כח התורה'".

גם מאיר מרגלי, מנהל הישיבה הוותיקה 'בית מאיר' שבשיכון חזון איש בבני ברק, תולה הרבה מההתמודדות הכלכלית על תלמידי הישיבה: "תלמידי הישיבה מודעים למצב הכלכלי השורר בעולם כולו. הם מבינים שראש הישיבה לא יכול לשבת כל השנה בחו"ל. הם מנסים מאוד להתחשב, להצטמצם, לא לבוא בתביעות ובדרישות".

לישיבת טשיבין נוספו בזמן אלול 70 בחורים חדשים, למעלה ממניין מהם, מחו"ל. הרב שמואל יוסף לוי, מנכ"ל הישיבה, מפנה את הזרקור לאלה מתוכם שב'זמנים' הקודמים באו מבית עשיר, והפעם בקושי הגיעו משום שלא היה להוריהם את הכסף לממן אפילו את הנסיעה. "אין מה לעשות. ההורים מספרים לי ואני שותק. כבר חודשים ארוכים שלא מגיעה פרוטה שחוקה מאותם הורים. להורים קשה, לנו קשה, לכולם קשה".

בישיבת 'קול יעקב' מדברים דווקא על העגלה המלאה. "יהודי הבטיח לנו לפני עשר שנים סכום כסף גדול, בן חמש ספרות. הבטיח ולא נתן. עשור חלף מאז הבטחתו שעמדה להצהיב מיושן שכמעט חלה עליה ההתיישבות. הגיעו ימים קשים לישיבה וכסף מנלן? - הקב"ה עוזר תמיד. בפתח חדר מנהל הישיבה מתייצב לפתע חמיו של האיש ובידיו הצ'ק".

על פי הכתבה ב'המודיע' קיבלה הנהלת ישיבת 'פוניבז' השנה לראשונה החלטה, שלא להגדיל את מספר הבחורים, כדי שלא לפגוע בתנאים הגשמיים של הבחורים. האם זו אכן החלטה מושכלת או שגם הביקוש הצטמצם? ב'המודיע' כמו ב'המודיע' מסתפקים בגרסה הרשמית.

ב'קול תורה' מצאו דרך ייחודית להתמודד מעט עם הבעיה הכלכלית, ובד בבד גם תתרום ל...כשרות המוצרים הניתנים לתלמידים. מנהל הישיבה, הרב בנימין ליבסקינד: "מערך הכשרות הנשמר בישיבת 'קול תורה' ידוע זה מכבר. דווקא מערך זה עזר לנו עתה כשהחגורה מתהדקת. העופות נשחטים בישיבה ומוכשרים בה וממילא ההוצאה בסעיף זה קטנה".

"אחד הדברים בהם לא נוגעים בישיבת חברון-גאולה גם אם החגורה מתהדקת ואפילו חונקת הוא מזונם של הבחורים" - נכתב בכתבה. "מנהל הישיבה אינו מוכן לשמוע על הפחתה באוכל, ואומר שאם יש קמח יש תורה". וגם בישיבת 'עטרת ישראל' כך.

אין בכתבה 'סקופים' גדולים מדי, הדגש על האוכל הוא מעט מוגזם, אבל כדי ל'האכיל' בה את המתחרים, היא בהחלט מספיק טובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!