הדלי של הדייג כבר כמעט מלא

דייג אחד, שאהב מאוד דגים, ישב על שפת הנחל, השליך את חכתו הרחק-הרחק והמתין לתחושת המשיכה החזקה בחכה. המתין והמתין, אך דבר לא קרה. הוא החל כבר להתייאש ולאסוף את ציודו. אך לפתע, הוא לא האמין למראה עיניו: בזה אחר זה קפצו דגים שמנים ובריאים אל תוך הדלי. הם ניתרו בקלילות מרשימה מעומקי הנחל, וצנחו בתוך הדלי כשחיוך על פניהם.

הדגים, אם מישהו עדיין לא הבין, הם אנחנו - המגזר החרדי. כל כלי תקשורת מנסה לדוג סיפורים עסיסיים על בני המגזר. זה תמיד מעניין, תמיד צבעוני, ותמיד מושך תגובות אמוציונליות מהקוראים או מהצופים - ואמוציות, כידוע, הן הערך העליון בעיתונות של ימינו.

הדגים שקופצים אל תוך הדלי של הדיג, הם כל האירועים האחרונים שהתרחשו במקומותינו. החל בנוער העברייני שניפץ רמזורים ברחובות ירושלים, וכלה בתמיכה הציבורית הרחבה שלה זוכה הח"כ המורשע שלמה בניזירי.

במקרים קודמים, כמו פתיחת חניון קרתא בשבת או האם החשודה בהרעבה, המגזר החרדי יצא למאבק מטעמים אידיאולוגיים או מטעמים אחרים, המוצדקים על פי ערכיו ואמונתו - ועל כך עוד אפשר לדון. אבל בסוגיית בניזרי לא ברור מדוע האינסטינקט המיידי של כל חרדי, כפי שבא לידי ביטוי בכלי התקשורת החרדיים, הוא לגונן על כבוד השר לשעבר.

בניזרי היה שליח ציבור. שליחם של גדולי התורה. בתפקידו הוא אמור היה לדאוג לציבור ששלח אותו. במשך שנים הוא מילא תפקידים רמי דרג, היה בפסגת העולם, וגם קיבל משכורת לא רעה בכלל מהמדינה - על חשבון הציבור.

אבל לפי פסק הדין, ככל הנראה, בשלב מסוים הוא לטש עיניים להכנסות נוספות של כמה מאות אלפי שקלים פה ושם, כדי לקדם אינטרסים של יזם פרטי. חלק מהכסף הוא אולי החזיר אחרי שהתפוצצה הפרשה, אבל פסק הדין מגולל שרשרת ארוכה של פעילויות, שאינן עולות בקנה אחד עם השליחות הציבורית שנטל על עצמו ביניזרי.

אז מה, פסק הדין שקרי לחלוטין? לא היו דברים מעולם? הכל הכפשה אחת גדולה? לא מסתבר. אבל גם אם כן, דרושה מעט יותר נקיות ציבורית, במיוחד במגזר החרדי, ואדם כמו בניזרי לא אמור להינשא על כתפיים.

אפשר לרחם עליו ועל משפחתו, אבל אין שום סיבה שהרחוב החרדי ייצא למאבק לטובת מישהו שעל פניו, ייתכן, אולי, ושמא, ולו יצויר - בגד באמונו.

הכותב הוא עורך וכתב בעיתון TheMarker

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!