הקרב על הקו • סיקור חם במיוחד

קשים חיי הירושלמי בימים אלו. כאילו לא די לו בפרשיות התקשורתיות הגורמות לחום גופו לעלות מתמהיל רגשות של כעס המלווה בפחד, המתובלים בהאשמות חריפות כלפי קברניטי המדינה על אוזלת ידם, בא החום הנוראי ומבשל את שרידי השפיות שעוד נשארו בקודקודו.

אוי, החום-החום. מה כבר ביקש בן האדם היוצא לעמל יומו? משב רוח צונן שישכיח ממנו את זעקות זאטוטיו הנמצאים בבית עקב העונש הקולקטיבי שמעניש משרד החינוך את ההורים המשוועים לפיתרון, הנקרא משום מה – 'החופש הגדול'. אך משב רוח - אין, וזעקות זאטוטים - יש בשפע.

הוא יכול לייצא זעקות לארצות שכנות, בכמות שתוציא את המשק הישראלי מהמשבר הכלכלי ועוד להישאר עם שפע גדול לחלוקה בגמ"ח לכל מי שמזדקק לכך.

אותו יהודי, היוצא מביתו עם כובע וחליפה, נזקק לשירותי התחבורה הציבורית. לא מבקש הוא להתפנק, מעולם לא עלה על דעתו לרכוש פרייבט שיסיעו ממקום למקום, בצורה שלדעתו גובלת בפריצות של ממש, אלא רק חיפש מקום מפלט במפלצת הירוקה של חברת אגד, על מנת להגיע למקום לימודיו.

לקראת השינוי בקווי התחבורה עליו הכריזה החברה בסוף השבוע האחרון, יצאנו לבדוק את איכות הנסיעה בקווים, זמני ההמתנה, אדיבות הנהגים, והאם הציבור מודע לשינוי שהחל מהיום?

איך היה? חם. חם מאוד.

יצאנו משכונת הר נוף, בשעת בוקר לא מוקדמת, עמדנו בתחנה ברחוב קצנלבוגן, לידנו עמדו מספר נשים מצוידות בעגלות ילדים, עמוסות לעייפה; אברכי משי עם מצחים חרושי קמטים וספרי לימוד בידיהם, ומספר בחורים מאחרי שבת עם מזוודות גדולות, שמשום מה התאריך ג' אלול נראה להם מתאים יותר להתחיל את הזמן מאשר א' אלול. ואני - כתב 'בחדרי חרדים', טרוט עיניים, ונחיל זעה זורם לאיטו במורד הגב, ומוציא ממני את שאריות האמביציה מהמסע התחקירי אליו נשלחתי על ידי העורך הקשוח.

שאלתי בתחנת האוטובוס האם שמעו על הסדר חדש בשכונה. אף אחד לא שמע. אחת מן הנשים אמרה שבעלה אמר שיש משהו בעיתון, אבל לא נראה לה שזה קשור לפה. "פה זה שכונה שקטה", היא אומרת, "לא קשור לעיתון".

הבנתי.

וכך, במבחן הראשון של ההסברה נכשלה אגד כישלון חרוץ. אף אחד לא ידע על שינויים בקווים, למרות שבשכונת הר נוף ישנם מספר קווים חדשים (ראו בכתבה נפרדת), האמורים, על פי טענת אגד, לשפר את מערך התחבורה ולגרום לנוסעים חווית נסיעה מהנה יותר.

קצת קשה לדבר על חווית נסיעה, כשפיך יבש לחלוטין, ושערות ראשך הפכו לסניף של חברת הגיחון, אבל קצת קשה להאשים את אגד ביציאת השמש מנרתיקה.

לאחר המתנה של 15 דקות הגיע האטובוס, קו 2, מכיוון שמדובר בתחנות הראשונות, האוטובוס היה כמעט ריק, והציבור המגוון התרווח בכיסאות, תוך כדי האזנה לתוכנית אקטוליה שדשה במותו הטראגי של הבדרן דודו טופז.

אחד מבחורי הישיבה התיישב מאחורי הנהג וקשר איתו שיחה על אירועי השבוע האחרון. אולי זה הזמן לגלות סוד כמוס באוזני בחורי הישיבות: נהגי האוטובוס לא מבינים יותר מכל אחד בנושאים העומדים על הפרק. הרצינות בה הקשיב הבחור ישיבה להגיגי הנהג, גרמה לי לברכו ברדתו שיזכה להתעמק בדברי ר"מו ומשגיחו באלול באותה דבקות, בה האזין לדברי הנהג: "אני אומר לך, אין צדק במדינה הזאת. כולם גנבים" - ממש תורה מסיני.

מה אתה רוצה, שייחנקו כאן?

לאחר כמה תחנות מלאו ספסלי האוטובוס, גם המסדרון התמלא בתיקים, עגלות - ובילדים בוכים. החום החל להשפיע והצרחות הפכו לסמיכות. כמעט היה ניתן למשש את הצרחות.

ואז זה התחיל.

הנהג: "יאללה להיכנס פנימה, שיוכלו להיכנס עוד אנשים".

נוסעת מאחור: "אין מקום, מה אתה רוצה, שייחנקו כאן?".

הנהג: "יש המון מקום, רק תיכנסו יותר לבפנים".

הצעקות נמשכו, החום עלה, ואנשים נוספים נכנסו פנימה, לחלל החנוק של האטובוס.

בתחנות הבאות עלו וירדו לסירוגין אנשים, כשישנה עדיפות בולטת לאלו העולים, והאוטובוס היה עמוס עד להתפקע. במבחן הזה אגד לא יוצאת וידה על העליונה, עוד שני אוטובוסים שהיו נשלחים למסלול העמוס היו מקלים בצורה משמעותית את העומס, ומעניקים תחושת רווחה לנוסעים. אך אולי מטעמי חיסכון מעדיפה אגד את הקו העמוס והמחניק.

קשה לבחון את אדיבות הנהג ביום שכזה. מצד אחד הוא ראוי לכל הערכה. לו אני במקומו, הייתי קם במעלה רחוב ניסים, עוצר את האטובוס ולוקח מונית ממוזגת ישר הביתה. תנאי העבודה קשים עד למאוד. מצד שני, זו עבודתו ואולי ראוי היה שיהיו קצת פחות צעקות וקצת יותר רוגע. מצד שלישי, איך "ייכנסו לבפנים" בלי צעקות? בעיה קשה.

בינתיים ועדת הרבנים יצאה נגד ההסדר החדש, וההערכה היא שאגד תשפר, בסופו של דבר, את מערך התחבורה, ותוסיף קווים שיועילו לציבור החרדי.

עצה אישית שלי: תגבירו את המזגנים. החום הוא נוראי. ובקשה מהעורך: תמצא בבקשה מישהו אחר למשימות המיוחדות.

גדול עלי.

קישורים:
איך תגיעו מרמות לשוק מחנה יהודה?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!