ידינו לא שפכו את דמו של רפאל מירלאשווילי?

חטאנו לפניך רחם עלינו!

בעיתוי הגרוע ביותר, פחות מ-48 שעות לפני שמתחדש עלינו חודש הרחמים והסליחות, קופץ עלינו רוגזו, חרונו וכאבו של מקרה המוות הנורא שבו מצא את מותו רפאל מירלאשווילי ז"ל.
על אף מצבה הקשה של הגופה, שהיתה מושלכת במשך מספר שבועות כשהיא כפותה במקום שבו נמצאה, מי שרוצה להבחין ואפילו לשמוע את צוואתו האחרונה של המת, לא זקוק לעזרת מומחי הרפואה המשפטית כדי לקרוא את שפתותיו המדובבות כאומרות שמי שאין בו רחמים, יצטרך השנה לעמול קשה מאוד עד שיזכה שסליחותיו יתקבלו.

אותנו זה מבהיל.

'צו איסור הפרסום' שיצא על חקירת המוות המזוויע, נועד לסייע לחוקרים לעלות על עקבותיהם של בני העוולה שאחראים לו. אסור היה להפר אותו ולפגוע חלילה בהשגתם של הרוצחים או בהגעה לכל פתרון אחר לתעלומה.

יחד עם זאת, אסור שהצו המשפטי ישמש מסתור מפני הנקיפות העזות שמבקשות להכות במצפוננו ולטלטל אותנו טלטלה עזה. ה'צו' אינו יכול להוות עילה לדחיית 'חשבון הנפש' ואפילו לא לזמן קצר, עד להסרתו בידי שופט בשר ודם. אם כך קורה בכל זאת, נצטרך כולנו לתת הפעם חשבון, גם על התופעה החדשה הזו שלא ידענו כמוה בעבר, שפשתה בנו דווקא ערב ימי הרחמים והסליחות.

• איך זה שאף עיתון חרדי שממהר לפרסם בהרחבה על כל מקרה של ילד שיצא ללא השגחה מגן הילדים ואותר על-ידי המטפלות של עיריית בני-ברק, לא הציב במרכז גיליונו כבר לפני חודש, את השאלה לאן נעלם רפאל מיראשווילי כאילו בלעה אותו האדמה?

• איך זה שלא פעם ולא פעמיים יוצאים לחפש אחר ילד שנעלם אפילו תוך חילול שבת מפוקח, עד שהילד נמצא בגמ"ח מציאת הילדים של שכונת רמת אלחנן, וכאן לא השקיעו בחיפושים אפילו סתם יום של חול?

• לאן נעלמו כל הארגונים לחיפוש קרובים ורחוקים, שלא השקיעו הפעם ולו מאמץ מינימאלי כדי להגיע לתוצאות או אפילו רק כדי לנכס לעצמם, בתום החיפושים, את ההצלחה למציאתו של רפאל חי או מת, אבל לפחות שלם?

• איך יכלו אלה ששלחו אותו בעבר למשימה הרפתקנית מיותרת, להיות שאננים ולהפקיר אותו לשלם בעצמו את מלוא מחיר הכישלון, קודם בהשלכה אל הכלא למשך שנה ואחר-כך בדימום עד למוות האכזרי?

• איך זה שגם כשחלק מאיתנו כבר נחשף לסיפורה האומלל של הנפש הפצועה הזו, המשכנו לשבת בחיבוק ידיים, להתעלם, ולהמתין שרפאל יסיים את תפילתו בקבר הרשב"י או בעמוקה, או שיתנגב מטבילתו במקווה האר"י ויחזור בריא ושלם. זאת, על אף שלא האמנו לרגע שיחזור?

משהו רקוב נמצא אצלנו.


כתבות, גלריה ווידאו בנושא:

• דרכו האחרונה • וידאו לצפיה
• עיני עיני יורדה מים • גלריה דומעת
• "ושילומת רשעים תראה" • רשמים ודמעות
• אבל אשמים אנחנו
• חב"ד מתגוננת: "המשפחה לא רצתה עזרה"
• פריצת דרך בחקירת הגופה: קולות בכי בבית המשפחה
• מי אתה רפאל מיריאשווילי?

העיר הקרובה לחלל

גם אנחנו לא הכרנו את רפאל מיראשווילי.

נחשפנו לראשונה לסיפורו לא באחד מערוצי התקשורת החרדיים, אלא דווקא בעיתון 'מעריב'. אחר-כך הוא הועתק לאתרי האינטרנט, אבל זה כבר היה מעט מאוחר מדי.

הוא גדל בשיכון חב"ד בלוד, התנדב מאז ימי בחרותו בארגון 'יד לאחים' ועסק בשחרור נערות יהודיות מידי שוביהם הערבים. באחד משידורי 'ערוץ הקודש' 'רדיו 2000' , נחשף לכאבה של אימא מיוסרת, שגוללה סיפור מזעזע על בת שטרם מלאו לה 18 שנפלה ברשתו של צעיר ערבי, והשניים עברו להתגורר יחד.

רפאל מירלאשווילי החליט מיד לפעול יחד עם שניים מחבריו להצלתה של הנערה. לאחר 'עבודה מודיעינית', הם עלו על עקבותיה, והגיעו לפנות בוקר לדירה שבה התגוררו הנערה היהודייה והערבי שהחזיק בה, כשהם לבושים במדי משמר הגבול, ומצוידים ברובה. אחד מהם המתין ברכב, שניים אחרים התדפקו על דלת הבית. כשנפתחה על-ידי הערבי, מסרו לידיו צו מעצר מזויף ודרשו ממנו להתלוות אליהם לתחנת המשטרה ברמלה.

הנערה היהודייה שאיתו פרצה בבכי. אבל לערבי לא נותרה ברירה והוא התלווה לשלושת ה'שוטרים' שבאו לעצור אותו.

מירלאשווילי וחבריו הותירו את הנערה היהודייה בבית, ובעניין זה לא ברור כיצד התכוונו לחלץ אותה משם. הצעיר הערבי הוכנס למושב האחורי של הרכב השכור שעמו הגיעו, והם החלו בנסיעה מהירה בלא יעד.

כאשר הגיע הרכב לדרך לה-גרדיה בתל אביב הבין הערבי שלא מדובר בשוטרים, אלא במי שנשלחו על ידי משפחת הנערה לפגוע בו והוא החליט לקפוץ מן הרכב תוך כדי נסיעה. אחד הפעילים עוד אחז בו, אבל כשהנהג האט את הנסיעה תוך כדי מאבק, הצליח הערבי להשיל מעליו את הבגדים העליונים, הפיל עצמו מהרכב לכביש, והחל להימלט בריצה.

תחילה עוד דלקו רפאל וחבריו אחריו, אולם משהבחינו שהאיש מבקש עזרה מכלי הרכב החולפים, חזרו לרכב השכור ועזבו את המקום במהירות.

מספר ימים לאחר מכן התדפקו על בתיהם שוטרים אמיתיים ועצרו את רפאל וחבריו באשמת חטיפה ואחזקת נשק. רפאל מיראשווילי נידון לשנה וחצי מאסר, ושוחרר מן הכלא בדיוק לפני שנה, בתום ריצוי שני שליש מתקופת המאסר.

יותר משנתיים חלפו מאז המקרה, מאות תשדירים על 'אחמד בן שרה' הגיעו לאוזננו מאז, אך הכישלון החרוץ והמיותר שהסתיים בסופו של דבר במוות, לא הובא לידיעת הציבור. התקשורת נכשלה באי פרסום המקרה, אבל לא נדרשה לשלם על כך שום מחיר. עדיין לא היתה סיבה לשלם.

רפאל מירילאשווילי בן ה-‏25 יצא מהמקרה בשן ועין, אך מתוסכל מאוד. הוא הושלה לחשוב והאמין בתמימות רבה עד ליומו האחרון, שבמעשיו קידש שם שמים, וכי למען שחרורו של 'אחמד בן שרה' או שחרורה של שרה מידי אחמד חייבים לחרף את הנפש.

יחד עם זאת לא הבין איך זה שאם אכן גם אחרים חושבים כמוהו, או לפחות אלה ששלחו אותו, מתעלמים ממנו ומהקשיים הנפשיים והאחרים שאליהם נקלע בעקבות המקרה, ומפקירים אותו פצוע בשטח.

תקופה ארוכה מאוד לא הצליח רפאל להשתקם בעצמו. לפני חודש האמינה אחותו שרה לראשונה, לפחות לכמה דקות , שהנה זה קורה. זו היתה קורת הרוח האחרונה שהסב לה.

היא פגשה בו כשעשה את דרכו מביתו שבשכונת חב"ד בלוד לכיוון תחנת הרכבת הקרובה. לכתב עיתון 'מעריב' היא סיפרה שקרא לעברה: "תגידי לי מזל טוב. התקבלתי לעבודה חדשה בצפון. אני נוסע לשם כרגע. דקה אחר-כך הגיעה מונית לכיוון תל אביב, ורפאל נבלע לתוכה".

זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו ראה אותו.

כשבושש להגיע הביתה התעורר חשש בלבה של אמו, אבל לא היה לה אפילו עם מי לחלוק את תחושת המועקה. ככל שנקפו הימים התחזק החשש לגורלו של רפאל והאפשרות שמעורבת כאן 'נקמה ערבית' החלה לחלחל לתודעה. המשפחה שיוועה לעזרה, אבל נאלצה להתמודד לבדה עם החיפושים והתהיות עד ל'שבעה'.

המשטרה התייחסה בביטול, שכנים ומכרים הסתפקו בהתעניינות נימוסית, והציבור החרדי, שיודע להתגייס במהירות ובחריצות כשצריך, פשוט התעלם.

נכון, היה גם איזשהו יסוד להניח שרפאל נעלם מרצונו. אבל גם אם הדברים נכונים, הנסיבות, ומצבו הנפשי, הצדיקו את פרסומו של המקרה בעיתונות החרדית, כדי להציל אותו אפילו מידי עצמו.

המקרה הזה היה חשוב הרבה יותר מפרסומו של מקרה אחר שאירע לאחרונה לאיש ארגון הצלה חרדי מהצפון, שזכה לפרסום מוגזם בתקשורת החרדית. אמנם אותו אדם היה בכיר בבנק ולא מובטל ואסיר משוחרר, אבל הוא זכה לתהילה למרות שנסיבות אסון הרכבת שאירע לו, אינם מתיישבים עם ההלכה היהודית.

לתקשורת החרדית יש חלק מכריע באדישות הרגשית שתוקפת אותנו לאחרונה. במקרה החמור של אי הגשת סיוע לרפאל מירלאשווילי היא כבר השתלטה עלינו לחלוטין. אבל, למרות שהתקשורת הפכה לסינטטית, מסחרית ונטולת מסר תכני וערכי, המקרה של רפאל מירלאשווילי היה ראוי להתפרסם בה על פי כל קריטריון, כסיפור עיתונאי מעורר עניין וסקרנות והרבה לפני המוות... אם הדמות הזו היתה מתנחלת בתודעה, יתכן שמידת הרחמנות היתה בכל זאת מתעוררת בנו וניתן היה להציל את רפאל, או שהסוף הטראגי היה מסתיים בכבוד המת במקום בביזיונו.

במקום זאת מסתפקים, כולל אתר 'בחדרי חרדים', בהטחת האחריות למציאת החלל על העיר הקרובה, כאילו היינו בתקופה שבה נוהג דין 'עגלה ערופה'. גופתו של רפאל מיראשווילי נמצאה אמנם בבית דגן, אבל האשמה אינה יותר על כפר חב"ד או שיכון חב"ד בלוד הסמוכים, מאשר על כולנו, כולל התקשורת החרדית האלקטרונית, שבדיעבד מסתבר שהמתינה עם הפרסום עד שהגופה היתה כבר רקובה.

והעיתונות החרדית הכתובה? היא, מלבד 'המבשר', ממשיכה להתעלם גם היום מהמקרה ואפילו מהלוויה, ומנצלת עד תום את 'צו איסור הפרסום' שהוצא למטרות אחרות לגמרי.

ומחר? - מחר, או שהפריץ ימות או שהכלב ימות.

בינתיים רפאל מירלאשווילי הוא שמת ככלב.

יהי זכרו ברוך.

משאל העם הראשון שיערך ביו"ש

ארבעה שרים, יעלון, ישי, אדלשטיין והרשקוביץ’, העזו אתמול לבקר ב'מאחזים' ובחורבות חומש שביו"ש ומשכו אליהם קיתונות של רפש פוליטי כאילו ביקרו ב'מדינת אויב'.

המשנה לראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר משה יעלון, הביע במהלך הסיור דעה אסטרטגית, כשר לעניינים אסטרטגיים, כי יש לשקול לחזור לחומש ול'הלבין' מאחזים בלתי חוקיים, וכמעט שנעצר בחשד ללקיחת 'חומש' לכיסו ולהלבנת ההון הפוליטי שעוד נותר לשמאל בישראל.

ואנחנו שואלים: למה צריכים את כל זה? למה מבזים עצמם ארבעה שרים ומטריחים עצמם למקומות הללו השנויים במחלוקת, כשהם יכלו להגיע בנסיעה נוחה ל'חוות השיקמים' שבנגב, שם ממשיכות ליפול ההכרעות החשובות? למה להתגרות ולהכשיר את 'חומש', כשניתן בסך הכל לשנות רק את שמה ל'גלעד' 'שרונה' 'עמרי' או אחד משמות העגלים שבחווה ולהשיג בדרך זו את כל שיבקשו?
בפעם הבאה שידעו ש'פורום החווה' הוא הכתובת ולא משנה עם יו"ר הפורום ב'תרדמת' או שומע מוסיקה קלאסית. ההחלטות ממשיכות להתקבל בחווה כבעבר בכל שבוע.

הרבה החלטות מוזרות, בלתי מתקבלות על הדעת וגם הרות גורל התקבלו ב'חוות השיקמים', ליד הרפת הכי מניבה של משפחת שרון. האחרונה שבהן, בינתיים, מלמדת שגם אחרי שאריאל שרון נעדר מהחווה, אין גבול לתעלול הנרקם בה וגם דרישה להסבת שם של כל ישוב היא רק עניין של מחיר. היום זה אריאל על שמו של בעל החווה, מחר זה 'רחלים' על שם הגרים בה.

העיר 'אריאל', שוכנת על קצה כביש 'חוצה שומרון'. אבל בימים האחרונים, היא עצמה חוצה את השומרון: ההתנגדות להחלטה המוזרה שהתקבלה ב'חוות השיקמים' ואושרה במועצת העיר, להסב את שמה של בירת השומרון מאחד משמותיה של 'ירושלים', לשמו של אריאל שרון. תושבי היישוב, שיצאו מה'תרדמת', דורשים לקיים משאל עם בנושא.

זה עשוי להיות משאל העם הראשון שיערך ביו"ש וימנע את ההתנתקות הבאה, הפעם של העיר אריאל, מטבורה של ירושלים.

גלגוליה של פרשת 'שינוי השם' לבירת השומרון, מתפרסמים בהרחבה במהדורת השרון של מקומוני 'ידיעות אחרונות'. רעות הרפז-עיני ומאיה ריסטיץ מגלות כי "ההחלטה התקבלה בעקבות פנית בנו של שרון, גלעד, וחברי 'פורום החווה' המתכנסים עד היום בחוות השיקמים, לראש העירייה רון נחמן".

נחמן, שנחשב לאיש חזק, מצליח בדרך-כלל להעביר במועצת העיר את ההחלטות החשובות לו. אלא שהפעם הוא לא העריך, כנראה, נכונה את הסיכויים.

כבר כאשר העלה את הבקשה, התנגדו לה ראשי האופוזיציה, ובראשם אלי שבירו העומד בראש סיעת 'אריאלי', שגם היא היתה עלולה למצוא עצמה נקראת על שמו של 'צמח'. לא הועילו כל ניסיונות השכנוע. לכל היותר הם היו מוכנים לקרוא לרחוב הראשי של העיר על שם שרון ולהקים בעיר מרכז מוזיאוני- מחקרי בנושא ההתיישבות והמנהיגות בארץ-ישראל שיישא את שמו.

לבסוף הצליח ראש העיר, ברוב דחוק של ששה מצדדים מול חמישה מתנגדים, להעביר את ההחלטה לנתק את ירושלים משם העיר 'אריאל' ולקרוא לה על שמו של אריאל שרון.

אלא שכאן נכונה למובילי המהלך הפתעה. החלטתו של אריאל שרון לבצע את ה'התנתקות' ולתלוש אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף, שינתה את הרכב האוכלוסייה של העיר אריאל. העיר, שהיתה פעם הבירה החילונית של השומרון, כבר אינה כזו, בעיקר בעקבות הצטרפותו ליישוב של גרעין גדול מהעקורים. אלה, ותושבים רבים נוספים, הקימו חזית התנגדות רחבה למהלך שגובש ב'חוות השיקמים', ומחתימים את התושבים על עצומה להתנגד להחלטה ולדרוש עריכת משאל עם בנושא.

בעצומה, המתפרסמת באתר אינטרנט מיוחד שנפתח למטרה זו נאמר:"שמענו בתדהמה שברוב דחוק הוחלט, על פי בקשה של בנו גלעד, לשנות את שם העיר משם בית המקדש בירושלים לשמו של איש - אביו הפרטי, אריאל שרון. כדי להציל את בניו, החליט שרון האב להסיט את תשומת הלב הציבורית לגירוש בלתי מוסבר של יותר מ-8000 יהודים מבתיהם. התוצאה היתה כמצופה – חיזוק החמאס והחיזבאללה ובעקבות זאת מלחמה מתמשכת בדרום, מלחמה כושלת בצפון והבאת אסון על פליטים עד היום".

בפניה ישירה לראש העיר רון נחמן נאמר באותה עצומה: "העיר היא לא רכוש פרטי שלך, או של יתר חמשת תושבי העיר שאילולא היו בקואליציה, ספק אם גם הם היו מסכימים לצעד זה. לכן אנו דורשים ממך לערוך משאל בקרב כל תושבי אריאל על הצעד שלך".

שרון עצמו לא יכל לצפות כיצד יתגלגלו הדברים. הוא לא צפה את הסכנות הגדולות לביטחונה של המדינה שהביאה עמה ה'התנתקות' האומללה, שגם היא נהגתה ב'חווה' ובוודאי שלא יכל להעריך כי היא תגרור עמה גם איום אחד על הנצחת שמו בעתיד. בניו וחברי 'פורום החווה' נדהמו לגלות כי דווקא ה'התנתקות' שאריאל שרון החליט עליה, היא שהביאה עליהם את ההתנגדות החזיתית להנצחה שתוכננה ב'חווה'.

בינתיים, בעוד המאבק בין מחנה המתנגדים ההולך וגדל לבין המצדדים נמצא בעיצומו, נודע ש'פורום החווה' פיתה את ראש העיר רון נחמן לבצע את 'שינוי השם' בתפוח לוהט שנקטף הישר מה'צמח'. הפורום הציע להרים תרומה להקמת 'מרכז מחקרי' בעיר, אך התנה אותו בקריאת העיר כולה, ולא רק המרכז, על שם אריאל שרון.

יו"ר האופוזיציה אלי שבירו אומר למקומון: "אותנו לא קונים בכסף ואם מישהו רוצה לתרום שיעשה זאת ללא תנאים".

"בפרוטוקול ישיבת המועצה" - נאמר בכתבה - "מודה נחמן כי משפחת שרון התנתה את מימון הקמת המרכז בשינוי שמה של העיר על שם אריאל שרון. במהלך הישיבה הפנה חבר המועצה אבי סמו, שאלה לראש העירייה רון נחמן: "האם הם מתנים את הבניה של המרכז בקריאת העיר על שמו?" נחמן לא התבלבל והשיב: "בוודאי. הם לא צריכים אותך. הם יכולים להקים מרכז גם בתל-אביב וגם בירושלים".

האם ניתן להבין מכך שגם תל-אביב או אפילו ירושלים הסכימו לשנות את שם העיר בעד בצע כסף ולקרוא אותה על שם אריאל שרון?- אם כן זו בהחלט ידיעה כל-כך מרעישה שעוד עלולה להעיר 'צמחים' מתרדמתם או לחילופין לנתקם חלילה מכר גידולם...

זהירות!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!