עבודה זרה: פצצה בטחונית-יהודית

השולחן שסביבו ישבה שלישיית הצמרת, היה ריק. כוס מים לרוויה לא נראתה בחדר במשך שלוש שעות הדיון הקדחתני. מבחינת ראש הממשלה ושר האוצר, היה זה אקט מתבקש של התחשבות ברגשות וכיבוד המסורת היהודית. מבחינת השר החרדי, היו אלו שלוש שעות של עינוי מתמשך ברגעים המעיקים ביותר של הצום.

לא שצריך להסיר את הכובע בפני נתניהו, שכן, למען האמת, גם אם היו מונחים מיני מתיקה על שולחן הדיונים, התיאבון היה ממנו והלאה. רק זה היה חסר לו באותו רגע. בעוד ראשו ורובו נתונים בגיבוש הרוב הקואליציוני לרפורמת המינהל וחוק מופז, הגיע האולטימטום מהכיוון הש"סי הבלתי צפוי: "את ישיבת הממשלה ביום ראשון, תיאלץ לקיים בלעדיי", אמר לו אלי ישי, כשהבין לאן נוטה הרוח.

העליהום התקשורתי היכה בעוז בפניו של ראש הממשלה. כותרות העיתונים הביאו את סיפורם של ילדי העובדים הזרים. השרים בוז'י הרצוג וגדעון סער התחרו ביניהם ברמת הפופוליזם. שר החינוך שהתגלה השבוע כמי שאינו בוחל באף כותרת, גם אם הזויה ותמהונית ובלבד שתהיה צבעונית, התכוון להניח על שולחן הממשלה בישיבתה השבועית, הצעה שתעצור את גירוש העובדים הזרים.

מתוך הבית, היה זה מזכיר הממשלה, צבי האוזר, ששכנע את ביבי לתקוע מקלות בגלגלי מנהלת ההגירה. ישי שמע את הקולות וראה בעיני רוחו את המתקפה שמצפה לו ביום ראשון הקרוב. ראשו הלם ולא מחמת הצום. בגרון ניחר דאג אלי להבהיר לביבי, כי לא יאפשר לו לשבור את הצום התקשורתי על גבו: "לא יהיה כאן מצב שמציגים צד רע וצד טוב וכופים מהלך בישיבת הממשלה", הוא הבהיר. "לחגיגה הזאת, לא אהיה שותף. אם אתה רוצה להוביל מהלך שיקפיא את עבודת מינהלת ההגירה בגלל פופוליזם, תיאלץ לקיים את ישיבת הממשלה בלעדיי".

כראש סיעה קואליציונית, יש לו את הפריבילגיה שלא הייתה לשר האוצר המתקפל שטייניץ, בסיטואציות דומות. ישי נתן לביבי להבין, כי אם הספין ייעשה על חשבונו, התגובה תהיה מיידית. אם תתקבל החלטה חד צדדית – אמר ישי לביבי – אבקש להעביר את האחריות על מינהלת ההגירה, ממשרד הפנים למשרד ראש הממשלה. "תתמודד אתה עם מאות אלפי עובדים זרים בידיים כבולות. נראה אותך".

ביבי שמע והפנים. בתקשורת הציגו אותו לאחר מעשה, כמי שנכנע ללחצי השדולה התקשורתית למען הזרים. המציאות הפוכה בתכלית. אם הייתה כאן כניעה ללחץ, היה זה ללחצו של ישי. למען האמת, יותר משהייתה כאן כניעה, היה כאן שכנוע. הישיבה הדחופה שכונסה, התנהלה בענייניות. הנתונים שהוצגו, הותירו גם את נתניהו פעור פה. המסקנה שגובשה, התקבלה פה אחד על דעת שלושת המשתתפים: להמשיך את גירוש העובדים הזרים כרגיל.

שטייניץ היה החריף מכל. עמדתו עקבית לאורך כל הדרך: "שלוש מאות אלף פועלים זרים", הוא אומר, "תופסים את מקום הישראלים. אני קורא לזה עבודה זרה, תרתי משמע, כשהם יעזבו, תגיע התעסוקה". שאלתיו, האם לא מדובר בהיתממות. וכי יש סיכוי שאת מקום התאילנדים שעל הפיגומים יתפסו צעירים ישראלים? שטייניץ משוכנע שלא מדובר בחלום באספמיה: "גם היום רוב העובדים בבנייה הם ישראלים. בשעת מצוקה יותר ויותר ישראלים יפנו לענפים אחרים. ולא מדובר רק בבנייה, יש חדרנים בבתי מלון ועובדים בכל ענפי המשק: במסעדות, בשליחויות, בנהיגה, בהפעלת ציוד מכני כבד, באיסוף אשפה".

הוא מביא כהוכחה ניצחת, את רשימות הממתינים לתפקיד איסוף האשפה במחלקות התברואה ברשויות המקומיות: "איסוף אשפה, נתפס כמקצוע בזוי, אבל במחלקת התברואה של עיריית תל אביב יש תור של שנים. איך זה קרה? מסיבה אחת פשוטה, כי משלמים שכר טוב".

וכאן בדיוק טמון הפתרון: "העובדים הזרים מורידים את רמת השכר, כי הם מתחרים עם המגזר שמרוויח פחות. הם הרי לא מתחרים עם הברוקרים בבורסה, לא עם הפרופסורים באוניברסיטה, לא עם הקצינים בצה"ל ולא עם טייסים באל על. הם מתחרים עם פשוטי העם על העבודות הפשוטות. אחת הסיבות העיקריות ליצירת הפערים בחברה היא תופעת העובדים הזרים. אם נוציא אותם ממעגל התעסוקה, השכר יעלה וייכנסו עוד ישראלים למאגר העבודה". מהעליהום התקשורתי הוא אינו מתרגש: "הכלל היהודי שאני חונכתי עליו הוא שמובטלי עירך קודמים. בתקופת משבר על אחת כמה וכמה".

את הדברים שאמר לי, הוא אמר לנתניהו בישיבה ובעוצמה יתירה. ביבי ראה את הנתונים מקרוב והביע הסכמה. ההסתייגות היחידה שנרשמה, עסקה בנוגע להקפאת גירושם של ילדי העובדים הזרים למשך שלושה חודשים. מה לעשות ומדובר בהמלצה שכבר הונחה על השולחן בטרם החל הקמפיין התקשורתי. במינהלת ההגירה הציעו למן הרגע הראשון, ללכת מן הקל אל הכבד, לגעת בסוגיית הילדים הרגישה, רק לאחר שיגורשו העובדים שאינם הורים לילדים. גירושם של אלה האחרונים, נמשך כל העת. גם בשבוע זה.

"נתניהו הוא פזיז החלטה, כשם שהוא מחליט כהרף עין, כך גם הוא חוזר בו ברגע אחד, כשהלחץ הציבורי מתגבר", לגלג יוסי שריד בעיתון הארץ. הכותרות בשאר העיתונים היו דומות בסגנונן. ככל שזה נוגע לביבי, לתקשורת חוקים משלה, לא בהכרח כאלה הכפופים למציאות.

דרך נמיר

השרה אורה נמיר הייתה הראשונה שחזתה את הנולד. ב-94, לא עמד ראש הממשלה דאז בלחץ החקלאים והביא לישיבת הממשלה, הצעת החלטה להגדלה משמעותית של מכסת העובדים הזרים. אורה נמיר דיברה מהלב, הסבירה והזהירה כי הסרת הסכר תציף את המדינה בנחשול של עובדים זרים שידחקו את רגלי הישראלים ויביאו לשינוי הצביון במדינה.

ראש הממשלה התעלם. ההחלטה עברה. אם היה מדובר בביבי, היו זוכרים לו לדיראון כיצד לא עמד בלחץ האינטרסנטים בעלי ההשפעה הפוליטית והציף את הארץ בעובדים זרים. אבל לראש הממשלה דאז לא קראו בנימין נתניהו, אלא יצחק רבין. כניעתו לפרוטקציונרים ממרכז מפלגתו – המפא"יניקים המסואבים, אנשי הקיבוצים שמהלכים עד היום אימים במוסדות המפלגה, הוצגה כשמירה על מעמד החקלאות במדינה. לחץ, הוא בסך הכל עניין של יח"צ.

כל השאר היסטוריה. שנתיים אחרי ששערי המדינה נפתחו, מלאה הארץ זרים. כמו בתחומים אחרים, גם כאן נדרש ביבי לנקות את סרחונם של אחרים. תקופה קצרה לאחר הקמת ממשלתו הראשונה ב-96, הציג לפניו צעיר שרי ש"ס, אלי ישי, מצגת המתארת את חומרת תופעת העובדים הזרים הבלתי לגאליים. ביבי שמע ובניגוד לקודמו, גם עשה ונתן לשר העבודה והרווחה הש"סי את הכלים להקמת 'מנהלת עובדים זרים'.

אפרים כהן, הוא יהודי ציוני מהדור של פעם. כמנכ"ל משרד הקליטה בשנות העלייה הגדולות, היה האיש אחראי על קליטתם של כשמונה מאות אלף עולים חדשים. אלי ישי הציע לו עם פרישתו, להקים את פלטפורמת המינהלת. "כמי שקלט מאות אלפי עולים, לא הייתי מסוגל לסבול את התופעה", הוא נזכר השבוע כשהחזרתיו לאותם ימים. "אמרתי אז לשרי הממשלה, שבמצב הזה העובדים הזרים הבלתי חוקיים עוד יבקשו סל קליטה". כהן הרים את הכפפה ובעזרתו של תקציב מועט, אך גיבוי רב של ראש הממשלה (נתניהו, כבר אמרנו?), הביא לצמצום דרסטי של מצבת העובדים הזרים הבלתי חוקיים, ממאתיים אלף, לשמונים אלף בלבד.

באותה תקופה, מדובר היה בעיקר ב"תיירים" ממדינות מזרח אירופה, שאחרי נפילת מסך הברזל נמלטו ממדינותיהם מוכות העוני. שעריה הפתוחים של ישראל, היו בבחינת פירצה קוראת לגנב. כהן נהג בהם ובעיקר במעסיקיהם ביד קשה. היחידה הקטנה שתחת אחריותו, הטילה קנסות דרקוניים על מעסיקים. כוח אכיפה רב לא היה, אך בעיקר היה זה התיאום מול הרשויות השונות, משירות בתי-הסוהר, עבור למשטרת ישראל וכלה במשרדי הממשלה השונים, שסייע להשלטת סדר.

ימיו של נתניהו בשלטון לא נמשכו לנצח. ראשי הממשלות שכיהנו מאז, ראו את הדברים קצת אחרת. ההחלטות שונו, בשטח לא ניתנו למינהלת שיניים. תופעת העובדים הזרים הלכה והתפשטה כמו גידול ממאיר – ומי שהמונח אינו מוצא חן בעיניו, מוזמן לסור לשכונת נווה שאנן בתל-אביב (מתחם התחנה המרכזית הישנה). בעבר הלא רחוק הגיע עמך ישראל למקום כדי לקנות נעליים בזול. היום, האימה השולטת ברחובות, אינה מאפשרת מדרס כף רגל ולא רק בלילה.

האכיפה התנהלה לאיטה. ב-2003, החליטה ממשלת שרון על הקמת רשות הגירה שתרכז תחת קורת גג אחת את כל הגופים והסמכויות. רק בפברואר 2009, התממשה ההחלטה במלואה, כשממשלת אולמרט החליטה על הקמת רשות הגירה מרכזית – יחידת עוז - הפועלת במשרד הפנים כיחידה עצמאית. בין לבין, ההתנהלות ויישום האכיפה, היו איטיים כמו צעדיו (הפיזיים) של שרון.

המרוץ למיליון

כשלוש מאות אלף עובדים זרים בלתי חוקיים, מסתובבים להם ברחבי ישראל ועושים בה כבתוך שלהם. החלוקה לא מרנינה. כמאה וחמישים אלף מהם, הגיעו לישראל במסווה של תיירים. שלושה חודשים, זוהי תקופת המקסימום לשהייתו של תייר בארץ. עבור אותם תיירים שהגיעו מארבע קצוות תבל, הכללים הללו נועדו מלכתחילה לעקיפה. הם הגיעו לכאן בהונאה ונותרים בארץ ברמייה. עקיפה הייתה. אכיפה, לא קיימת.

כמאה ועשרים אלף, הגיעו לארץ כעובדים זרים חוקיים, מעמד בר-תוקף לשלושים ושישה חודשים, שלאחריהם אמור העובד לעזוב את גבולות המדינה. שלוש השנים עברו, האישורים פגו, העובדים נשארו. כשלושים אלף הם פליטים מסודן ואריתריאה, שחצו את הגבול המצרי והסתננו לגבולות ישראל. זוהי מצבת העבודה הזרה, בגבולות המדינה.

למרבה הפרדוקס, משתמשים העובדים הזרים בכלים שיצרה ישראל, כדי להיאחז בגבולותיה. לאחר קום המדינה, באווירת הימים ההם, הייתה זו ישראל שיזמה את אמנת ההגנה על פליטים, שאושררה באו"ם. הפליטים שפושטים על ישראל, משתמשים באמנה כנגדה.

פעם היה זה הראש היהודי שהמציא לנו פטנטים. היום זהו הראש הסודאני והאריתראי: אלפים רבים של עובדים שעומדים לפני גירוש, פונים לוועדה מטעם האו"ם ומבקשים להכיר בהם כפליטים. על פי האמנה, לא ניתן לגרש את מבקשי מעמד הפליט כל עוד לא נפלה ההכרעה בוועדה. ככל שזרם הפניות גובר, כך מתארכת תקופת ההמתנה. בינתיים, נראית ישראל כמו מועצת האו"ם, ערב-רב של לאומים זרים.

זוהי לא רק פצצה דמוגרפית, אלא בעיקר פצצת זמן חברתית. ציקי סלע, מנהל יחידת עוז, שמוצא עצמו בימים אלו בחזית המאבק, מסתובב בשטח ואינו יודע מנוח. הוא מדבר על העבריינות הגואה במימדים שגם מדינת דרום תל-אביב לא הכירה.

לא רק העובדים עצמם מפרים את קרקע הפשיעה, אלא גם מי שנטע אותם במדינה. כמעט על כל עובד זר שמגיע ושוהה בארץ בדרך לא דרך, יש גורם עברייני, ישראלי ולעיתים גם בינלאומי, שלוקח חסות. העבריינות חוגגת על חשבונם של העובדים. הם מנוצלים ומושפלים עד עפר, חסרי כל תנאים סוציאליים מינימליים, שלא לדבר על זכויות יסוד כמו שכר מינימום שמעולם לא היו קיימות בלקסיקון העבודה הזרה.

בתקשורת הופכים את אנשי יחידת עוז לאוייבי זכויות האדם, אבל סלע יודע לספר, שדווקא אנשי היחידה מוצאים עצמם פעמים רבות כמי שמביאים לכך שהעובד המגורש, יקבל מהמעסיק העבריין את השכר המגיע לו, רגע לפני שיעזוב את גבולות המדינה. לתקשורת, כבר אמרנו, מציאות משלה.

וישנה ההתבוללות של שולי החברה הישראלית בלב ההוויה התרבותית של העובדים הזרים. "מדובר בתופעה כאובה שהולכת ומתפשטת", אומר גורם בכיר ביחידה שמזהיר מפני עצימת העיניים. השילוב הזה של מצוקה כלכלית ותערובת לאומים, כולל אלפי יהודים שמוצאים עצמם חלק ממשפחת העמים בדרום תל אביב, עוד יתפוצץ לנו בפנים.

יתפוצץ? מתפוצץ! במהלך פשיטות היחידה על מקומות הדיור של העובדים הזרים ברחבי תל-אביב, נחשפה מציאות מדאיגה. מדובר בעיקר בפליטים שמסתננים דרך הגבול המצרי. במכשירי הסלולרי של כמה מהם, נמצאו סרטונים עם הוראות בערבית להרכבת והפעלת פצצות. במרתף תל אביבי מעופש, התגלו שרטוטים בערבית המתארים הרכבת והפעלת אמצעי חבלה. לא רק בחדרי חדרים. ביחידת עוז מגלים, כי גם ברחובות עצמם, נתגלו מכשולים מסכני חיים שכוונו כנגד פעילות אנשי היחידה. אנשי הסיירת שנתקלו בהם, נזכרו במלכודות הפלנגות בלבנון.

במנהלת ההגירה מיהרו ליידע את גורמי הביטחון שלא הופתעו. שם דיברו כל העת על חדירת גורמים עויינים במסווה של פליטים. הזכירו את אל-קעידה, הזהירו שמתחת לפני השטח, הקרקע בוערת. על כל "פליט טרוריסטי" שמתגלה, חוצים עוד שניים כאלה את הגבול. הנתונים הללו, אמורים להיות מוצגים לפני חברי הקבינט המדיני-בטחוני בישיבה שתתקיים בנושא.

"יש כאן אבסורד שלא ייאמן. יש התנגדות ישראלית מקיר לקיר לזכות השיבה של פליטים פלשתינאים, אבל בפועל, ישראל מאפשרת למאות אלפי פליטים זרים, עשרות אלפים מהם עויינים, לשנות את המציאות הדמוגרפית במדינה. בקצב הזה, תוך שנה שנתיים, יהיו בישראל כמיליון פליטים", הזהיר שר בכיר בקבינט שנחשף לנתונים המדאיגים, את ראש הממשלה. איך זה שלא שמעתם על כך עד היום? לקובעי סדר היום התקשורתי, פתרונים.

ביטוח ילדים

הנפנוף בגורל הילדים, הוא הצביעות בהתגלמותה. לפני שנתיים, החליטה הממשלה על בחינת מעמדם של ילדי העובדים שהגיעו לישראל שלא כחוק. את כל אותם אלו שנולדו לעובדים זרים שהגיעו לישראל במסגרת חוקית, איש לא רצה לגרש לרגע. גם את המידע הזה, דאג מי שדאג להסתיר מעיני הציבור, כמו גם מעיניו של 'שימון פרס', נשיא מדינת היהודים שהפך למגן העובדים הזרים.

עניינם של כתשע מאות ילדים, נדון בוועדות שהוקמו והוחלט ש-600 מתוכם לא יגורשו. ועדה אחר ועדה ישבה על המדוכה ובסופו של תהליך, שלוש מאות ילדים בלבד נמצאו ככאלה שיש לגרשם. במדינת ישראל, אין כל קשר בין החלטה לביצוע. תוך שנתיים, הפכו השלוש-מאות לכאלף מאתיים. תוך שנה, יהפכו האלף ומאתיים לחמשת אלפים. אם בפועל תהפוך הילודה לערובה שתשאיר את העובדים במדינה, התחזית תכפיל ותשלש את עצמה עשרת מונים. ועל זה נאמר: פן ירבה.

"לא זכויות אדם מעניינות את הארגונים שפועלים למענם. מי שדואג באמת לזכויות של העובדים יודע שככל שהם יישארו כאן יותר, הזכויות שלהם רק ייפגעו יותר. זוהי המציאות", מבהירים גורמים ביחידה. כשנעצרו המפגינים האלימים למען זכויות הילדים הזרים, התברר שלא במפתיע, שמדובר באותם אנרכיסטים שמפגינים בבילעין נגד גדר ההפרדה. אותם אנשי שמאל רדיקאלי שעושים יד אחת עם אויבי ישראל, הופכים לפתע למגיני הילדים הסודניים. סדנא דארעא, חד הוא.

אז סער, הרצוג וחולדאי ראו את אור הזרקורים והצטרפו למקהלה. בעיריית תל-אביב שכחו לרגע, שנוהל גדרה-חדרה, שעל פיו כמחצית מאוכלוסיית הסודנים והאריתראים מגורשת אל מחוץ לגבולות שבין חדרה לגדרה, נקבע על ידי שר הפנים דאז מאיר שטרית, לבקשת בכירי העירייה. לצביעות יש צבע.

זה קרה לפני כשנה ומחצה. בעירייה ראו בעיניים כלות, כיצד הפליטים שחורי העור, מתיישבים דווקא בתל-אביב. הפתרון נמצא בצלמו ובדמותו של הנוהל שהרחיק את הפליטים מאזור תל אביב, לתחומיה הנידחים של המדינה, בעיירות הפיתוח ובערי הספר. רק לא תל אביב.

והנה לפתע, בשבוע האחרון, נשמעו בכירי אותה עירייה, זועקים חמס כנגד ההתאכזרות לעובדים הזרים. זה כבר היה מעט יותר מדי עבור שר הפנים דהיום אלי ישי שהחליט לבטל את הנוהל.

התוצאות נראו בשבוע האחרון ברחובות תל-אביב. כמה מהמסתננים שנעצרו בעקבות הפרת נוהל 'גדרה-חדרה', שוחררו בראשית השבוע על ידי אנשי יחידת עוז.

'איפה להוריד אתכם?', שאלו אנשי היחידה את הסודנים. כולם ללא יוצא מן הכלל בחרו ביעד המועדף עליהם: תל אביב. נמצא מי שהציע למנהל יחידת עוז, דרך מקורית לתגובה: "למה שלא נוריד אותם בכיכר רבין, מתחת לבניין העירייה? הרי יש שם מקום בשפע". סלע בחר שלא להיגרר לפרובוקציה.

זהו סידור העבודה בממשלת ישראל.הש"סניקים המזרחיים ידאגו לאחים: בביטול המע"מ, הגדלת קצבאות הילדים, הרפורמה במינהל ועוד שורה ארוכה של פעילויות למען השכבות החלשות. ואילו השרים הצפון תל-אביביים (ולאו דווקא במובן הגיאוגרפי), ידאגו לזרים. מצידם, שיציף הערב-רב העברייני את שיכוני העוני, ובלבד שלא יתמקם בסמוך לבתי היוקרה.

מרחם על זרים

ומי הפך לנושא דגל ההגנה על הילדים, גם במחיר הפרת החוק? לא אחר מאשר המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין, שהתראיין בשבוע שעבר ובסגנונו הרהוט והוולגרי, הבהיר, כי לא החוק הוא שצריך לעמוד לנגד עיני מגרשי הילדים. "השר ישי אינו יכול לגרש את כל האנשים האלה, הנשים, הילדים, הטף. השאלה איננה משפטית, אלא כלל-לאומית. האם ראוי לעשות את הדברים האלה, ולא האם מותר או אסור מבחינה חוקית".

השופט בעל הלשון המתגלגלת, שילח חיצי לעג כלפי מי שמבקש להיצמד להוראות החוק ואינו קשוב לרחש לב הילדים: "שמעתי את הנשיא כמעט קד ומתרפס בפני שר הפנים. שמעתי את השר הרצוג מדבר על זה ועוד אחרים. אינני מבין. בסופו של דבר משרד הפנים איננו נסיכות פרטית של השר ישי. זו אחריותה של הממשלה כולה. אתה לא יכול באבחת קולמוס לשסף את הגרון של כולם".

האוזן שומעת והלב מתרחב לנוכח הרגישות החשינאית, עד לאותו רגע בו צצה מהארכיון החלטתו האומללה של השופט הרחום, כלפי ילדים אחרים. לפני ארבע שנים, בשבתו כראש ההרכב בבג"צ, פסק מישה חשין, כי הילדים החרדים לא יזכו למנה חמה במסגרת מפעל ההזנה.

"אם יבחרו הוריהם של ילדים שלא להידרש לחינוך הממלכתי אלא לחינוך הניתן במוסדות אחרים שאין הם ממלכתיים, אל יבואו בטענה כי אין מזכים אותם בארוחה חמה כהוראות חוק ארוחה יומית לתלמיד", כתב אז השופט באבחת פולמוס.

הייתה זו עיריית ביתר עילית שעתרה לבג"צ בדרישה להחיל את מפעל ההזנה, גם על מוסדות המוגדרים כ'מוכר שאינו רשמי' (ותודה לנהרי שערך את ההיכרות עם המושג, לכולנו) ולא רק על מוסדות הממלכתי-דתי, בטענה כי החלטת הממשלה והחוק שנחקק בעניין, חל על כלל המוסדות בתחומי היישוב בו חל יום חינוך ארוך. העירייה טענה, כי החלטת משרד החינוך שלא ליישם את מפעל ההזנה ביתר מוסדות החינוך, הינה החלטה פסולה ומפלה בין ילד לילד.

בניגוד למציאות הנוכחית, אז לא היה מדובר בהאכלה הסותרת את החוק. אך טבעי היה שהשופט הרחימאי יתייצב לימין ילדינו. אבל השופט חשין אטם את ליבו והעדיף את הפרשנות המרעיבה. לילדי אחים הוא התאכזר, את הרחמים הוא שמר לילדי הזרים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!