זו לא בושה שהכנסת בחופשה

הם נכנסו בזה אחר זה אל אולם המליאה. נראו כתלמידים נזופים, שנקראו לאסיפה דחופה בעיצומה של החופשה הגדולה.

רק לפני מספר ימים הגיעו, מלווים בילדיהם, הציגו בפניהם הצגה דמוקרטית, וניסו להיות מאוד חגיגיים. בבתי הספר כבר החלה חופשת הקיץ, והם עדיין כאן, לעוד מספר ימים נוספים. אבל עוד מעט קט תתחיל גם חופשתם, ומי כמוהם יודע כי היא תיארך הרבה מעבר לחופשת ילדיהם. אל הכנסת הם ישובו רק לאחר חג הסוכות, בתקווה שלא יוזעקו בתואנות שונות ומשונות.

והנה, איתרע מזלם, ומיד עם פתיחת הפגרה הם נקראים לסדר.

יום שני האחרון. הם הוזעקו לכאן כמעט בצו 8. נתניהו לא יסבול היעדרויות, הובהר להם באופן שאינו משתמע לשני פנים. ח"כ אמנון כהן סירב לדבר על כך בקול, כלומר לעיתונות, אבל היו מי שלחשו לי, בסודי-סודות כמובן, כי "ההצבעה היום הרסה לו את החופשה המתוכננת באירופה".

"הוא הפסיד 4,000 דולר", ידע לספר איש שיחי.

אבל אין מה לעשות. לאחר הבזיון הצורב של הממשלה, לפני מספר ימים, לא נותרה לראש הממשלה ברירה אחרת. משיכת חוק הקרקעות, רגע לפני הרגע האחרון, ביום רביעי שעבר, לא ממש הוסיפה לו כבוד ונחת. גם לא לשר השיכון, אריאל אטיאס, שנאלץ למתוח את נאומו החגיגי בכפוף לפתקי העדכונים שנשלחו לעברו. משך, ומשך, ומשך, עד שיצא מן האולם בלי התמיכה בחוק 'הבייבי' שלו.

וכך נאלצו, חברי הכנסת האומללים, לבלות את ערבו של צום תשעה באב, כשהם מאזינים לנאומים משמימים על חוקים, שאו-טו-טו יתקבלו, ירצו או לא ירצו. וביום שני האחרון הוזמנו כדי להניף את אצבעם ולתרום לדמוקרטיה הישראלית את מה שהם מסוגלים לתרום לה. קרי, הקשה על לחצן ה'בעד' או ה'נגד' במחשבים הממוקמים מול כיסאם.

לילדי הח"כים כבר הראו את חגיגת הדמוקרטיה. אין כמו כנסת ישראל היודעת לכבד את ילדי עובדיה, ואשר מארחת אותם בימי חופשתם בכל הכבוד הראוי. אפילו הצבעה 'על כאילו' נתנו להם לבצע. הילדים 'הכריעו' בשאלת קיצורו של שבוע הלימודים משישה ימים לחמישה בלבד. איך לא.

אפילו המזנון פעל באווירת חופשה. חילופי הזכיין המפעיל את המזנון הביאו לתוצאה שגרמה לגימגום כלשהו אצל נבחרי הציבור. במזנון הבשרי, יש להודות, היו העסקים 'כמעט כרגיל', אבל בחלבי התקשו נבחרנו לבחור לעצמם 'מה לאכול'. במקררי הגלידות והארטיקים, המלאים בסתם יום של חול, בכל טוב, יכולנו לפגוש בקרטונים בלבד.

מה יש בתוכם?! - ובכן, זאת יכולנו רק לנחש. "אסור לנו לפתוח בינתיים", הודה בפני אחד ממנהלי המזנון, כשהוא נשמע לא ממש שבע רצון מהגזירה שהונחתה עליו. ריבוי המבקרים ביום החופשה שהפך ליום עבודה יכול היה להכניס אל הקופה 'החדשה' סכום כסף נאה. אבל כאשר הסחורה עדיין ארוזה וקשורה, נאלץ המפעיל להסתפק במכירת עוד ועוד כוסות קפה (שחור בלבד, ה'נמס' יגיע בהמשך).

גם משפחת שליט כבר 'הכינה' את השטח לחופש הקרב. שלטים צבעוניים לימדו את מבקרי הכנסת על פתיחתה החגיגית של תערוכה מיוחדת, שבאה להזכיר להם ולכולנו ש"כבר 1129 ימים ולילות שאנחנו לא יודעים דבר אודותיו" - כפי שהכריזה אימו, אביבה, בטקס הפתיחה. "אני מבקשת מכם, נבחרי הציבור, כאשר תחלפו ליד הקיר הזה בדרככם לישיבות והדיונים, רק העיפו מבט מהיר באיורים הנאים הללו ותזכרו שיש מי שמחכה בקוצר רוח שתפעלו כדי להחזירו הביתה".

כולם התרגשו.

צאתכם לשלום

יש משהו מוזר בכל הקשור לחופשה של נבחרנו. כאשר תשאלו אותם 'מה תעשו בחופשה?' הם יצקצקו בלשונם ויפטירו תשובות בסגנון: 'לנבחרי הציבור אין חופשה' או 'מי בכלל חושב על יציאה לחופשה עם כמות העבודה המונחת על שולחני'.

ובכל זאת, נסו להקטין להם את מספר ימי החופשה.

היה אחד שניסה לעשות זאת. רק הושבעה הממשלה, אי שם בשלהי חודש פברואר, וכבר יצאה לפגרת האביב. ח"כ אופיר אקוניס מהליכוד, שהעניין היה נראה לו מוזר, העז לומר בקול את שחושבים רבים, וניסה להציע לקצר את הפגרה. בתגובה קיבל התנגדות, כמעט מקיר לקיר. "זו לא בושה שהכנסת תצא לחופשה", צעק אחד מהח"כים. ללא בושה, כמובן.

הם עובדים, הם תמיד עובדים, והם אינם נחים בחופשה. בשקט בשקט, בלי לספר לכם (כלומר, לעיתונאים), הם מארגנים לעצמם הזמנות, 'לצורך עבודה' כמובן, בחו"ל, אורזים את בני המשפחה, משאירים הוראות לעוזרים, מכבים פלאפונים וזזים. לאילת, ליישובי הצפון, לאירופה. איפה שרק הצליחו לסדר.

מפעם לפעם, כאשר יוזמנו לדיון דחוף בפגרה, ייאלצו לשוב לעבודה, בעיקום אף אבל בלית ברירה. הם תמיד יתפללו שלא תופרע חופשתם עם מיני תופינים הקרויים 'דחופים'.

אחד מהם אירע 'על תחילת החופשה', ביום שני האחרון. 120 (כמעט) חברי כנסת אומללים נאלצו לדחות את תחילת חופשתם ולהגיע, יחד עם האצבע, למען הדמוקרטיה.

בסביבות השעה ארבע אחר-הצהריים, שעות ספורות לאחר ש'חוק מופז' עבר ברוב קולות, ודקות אחדות לאחר שגם חוק הקרקעות, המסדיר את הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל יצא לדרך, לאחר אישורו בקריאה שלישית, יכול היה יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, לברכם בצאתכם לשלום ובחופשה נעימה.

ומאז ועד עצם היום הזה מצויים ח"כינו בחופשתם הנפלאה.

מי לא מדבר עם עיתונאים

כבר בבוקרו של יום הרחנו צרות.

את ח"כ משה גפני פגשנו במשרדו. עיתונאי, מאחד מהעיתונים החילוניים, החמיא לו על החוק החדש שלו, חוק היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה השונים. "אחותי פרקליטה, ומאוד משבחת את החוק הזה", אמר לו.

גפני, מצידו, סיפר על התמיכה הרחבה לה זוכה החוק, ועל השבחים הרבים שהוא קוצר מכל כיוון. אבל תחושת הנינוחות, שאפפה אותו בדברו על החוק, פינתה את מקומה בחדות ובמהירות למתח, שניכר על פניו, כאשר ביקשתי לדעת מהי דעתו על חוק הרפורמה, העומד לעבור בכנסת עוד מעט קט.

"לא מדבר על החוק הזה", אמר. ולא יסף.

יש לך ספק בכך שהוא עומד לעבור?!, שאלנו.

"לא מדבר על החוק הזה", שב על דבריו הנחרצים.

משהו קורה ב'יהדות התורה', הבנו מיד. ואת מה שהוא סירב לומר, אמרו מי שאמרו.

מתברר כי שאלה שהובאה בפני הגרי"ש אלישיב, הובילה להוראה ש"אסור לתמוך בחוק", וטרפה את הקלפים, לפחות אצל גפני ומקלב, אולי גם אצל מוזס.

מה עושים? מחד, ראש הממשלה נחוש בדעתו 'להעניש' את כל מי שיסרב לתמוך בחוק. בזיון חד פעמי הספיק לו בהחלט, והוא אינו מתכוון לחזור על 'ההצגה הטובה בעיר'. מאידך, אם אסור – אז אסור, לפחות אצל חלק מח"כינו.

במליאה עוד נשמעו דבריהם של הנואמים השונים, המגנים את הרצח במועדון התל-אביבי. ראש הדוברים, ח"כ ניצן הורוביץ, יצא מגדרו בצטטו פסוקים ממגילת אסתר. "ישנו עם אחד, מפורד ומפוזר בין העמים", נשא את דבריו, אשר לא נטרח מעל במה נכבדת זו להסביר את הקשר שלהם, אם אכן יש כזה, לנושא המדובר.

עיני רבים הופנו, בעת הנאום, אל ח"כ ניסים זאב מש"ס. משום מה עלה שמו כאחד מ'הנאשמים' ב'פשע' המוצ"שי, אם כי הוא בהחלט יכול לחוש בחברה טובה, בהזכרת שמו לצד שמו של אלי ישי ועוד רבים וטובים. בבחינת, אמור לי במה מאשימים אותך, ואומר לך מהם זכויותיך.

רק נכריז כי כל אלה גינו את הרצח המתועב.

עוד דקות ספורות חלפו בטרם פגשנו את מופז אץ-רץ פנימה.

ח"כ מופז, מה דעתך על החוק, הנושא את שמך? – ניסינו לשאול.

מופז, במבוכה בלתי מוסתרת, המשיך בדרכו. "לא מדבר עם עיתונאים". אין ספק כי יש מן האירוניה בעובדה כי 'חוק מופז', שבבסיסו נועד לאפשר לח"כ להתגלגל אל שורות הממשלה, הפך בפיו לאחד מהחוקים היותר מושמצים.

מופז נגד 'חוק מופז'. בפוליטיקה הישראלית, הכול עוד אפשרי. ו"לא מדבר עם עיתונאים", הוא תמיד משפט טוב כדי לכסות על כל קוריוז נוסח כנסת ישראל.

לחץ את ידו בחוזקה

ואז הגיע הרגע הגדול של שר השיכון. גם של ראש ממשלת ישראל.

כאשר נכנסו השניים אל האולם, קשה היה שלא להבחין באותות המתח על פניהם. אטיאס רץ מח"כ אחד לשני, מסתודד עם האחד, לוחש לאחר. מי כמוהו ידע כי האסון, מבחינתו, יכול בהחלט להתרחש גם הפעם, ושצריך לעשות הכול כדי שזה לא יקרה. מפעם לפעם, כאשר התבקשו הח"כים להצביע על הסתייגות כזו או אחרת מרשימת עשרת ההסתייגויות שהוגשו לחוק, ואשר עליהם הצביעו תחילה, הוא פתח בריצה קלה לכיוון מושבו, הושיט את ידו אל לוח ההצבעה האלקטרוני ושב אל איש שיחו, שהמתין לו בסבלנות.

בין לבין ניסו חקלאים חרוצים, שהגיעו במיוחד אל יציע העיתונאים ביום הזה, להסביר למה ומדוע הם מתנגדים נחרצות לחוק. הם רשמו במרץ רב אימיילים, אליהם ישלחו חומר למכביר, והיו ראויים לציון לשבח במאמציהם הנואשים להסביר את עצמם לדעת.

הרגע המביך, הלך והתקרב.

בעוד שורות הכיסאות מלאים כמעט מפה לפה, קמו שלושה מחברי הכנסת של סיעת 'יהדות התורה' ויצאו. "סיבות אישיות", היה ההסבר אותו הנפיק ח"כ מוזס, ולא בפעם הראשונה. גפני ומקלב 'הסתדרו' עם נתניהו, על אף שהיה הפעם קשוח מתמיד, ועזבו אף הם. 'התקזזו', בשפת הכנסת.

"ח"כ גפני?" - נישא קולו של היו"ר ריבלין בחלל האולם. "אינו נוכח", הייתה התשובה.

"ח"כ מקלב?" - "אינו נוכח".

"ח"כ מוזס?" - אינו נוכח.

ברוב של 61 תומכים, מול 45 מתנגדים, עבר גם סעיף 9, הסעיף הבעייתי, כמו גם החוק כולו, בקריאה שלישית. לקול צעקות כל הצדדים, לקול צעקותיו של היו"ר שניסה להסות את הקולות הרמים. "אחר-כך אתם מתפלאים שאומרים שבכנסת עושים מעשי ליצנים", התרה בחברי הכנסת, שלא ממש נראו מתפעלים מדבריו. רק לאחר שהוציא את ח"כ שי חריש מהאולם, הבינו נבחרי הציבור כי הגזימו, ושבו להתנהגות הגיונית.

אגב, כמו כל מורה טוב, מיהר ריבלין להכניס את הח"כ הנענש דקה לאחר שהוצא. "כדי להצביע", הייתה הסיבה הרשמית.

לא נוצרה עדיין העט, שתוכל לתאר במילים, את ההתרגשות שאחזה בשניים מיושבי האולם ברגע בו הוכרז כי החוק עבר. היה זה נתניהו, חיוך רחב של ניצחון מרוח על פניו, שסובב את כסאו לאחור, נעץ מבט מלא שמחה בשותפו לחוק, אטיאס, ולחץ את ידו בחוזקה. עוד מבט נרגש בין השנים, והם הרפו את היד הלוחצת.

אין ספק כי היה זה יומו הגדול של נתניהו. הוא, שסיים את המושב הראשון שלו עם תקציב לשנתיים, 'זכה' לברך על המוגמר ולהעביר בהצלחה שני חוקים, שמבחינתו היו קריטיים לחלוטין.

"עם ישראל צריך לשמוח היום", קרא אריאל אטיאס מעל במת הכנסת, בנאום סיכום-ניצחון. אבל חברי הכנסת סירבו להניח לו להמשיך את דבריו. חלקם מרוב שמחה, חלקם מרוב אכזבה.

כאשר ירד מן הבימה פגש שוב במבטו של ראש הממשלה. ושוב לחצו השניים ידיהם, לקול תקתוקי המצלמות.

מזווית עיני הצלחתי לראות את יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, כשהיא מביטה בשנים. ולא, לא הצלחתי לראות במבטה רמז להשתתפות בשמחה הגדולה.

למרות החופשה הגדולה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!