לא מרוצים מהטיפול? אלו המקרים שתוכלו לתבוע בגין רשלנות רפואית

יסוד הרשלנות, במקרים של רשלנות רפואית באבחון מחלה או רשלנות רפואית בלידת מלקחיים, מבוסס על עקרון הסבירות, אשר שואלת באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה רופא סביר נוקט בנסיבות העניין. השיקולים בקביעת החובה הינם רבים ומגוונים ויש להיזהר מקביעת התרשלות, מקום בו נעשתה טעות בשיקול דעת וזאת, על מנת להמנע "מאפקט צינון" והרתעת יתר. מאידך, יש להדגיש כי החולה מפקיד את גופו בידי הרופא ויש לו ציפייה מוצדקת שזה יעשה כל שביכולתו כדי למנוע תקלה או פגיעה כתוצאה מהטיפול.

רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, כי אם עליו לברר ולחקור גם אחר ממצאים נוספים נדרשים לצורך קבלת החלטה מושכלת וכל זאת, בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, שכן קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שניתן וצריך היה לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו.

המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של "חכמים לאחר מעשה", לאחר קרות בנזק במקרה של מוות כתוצאה מניתוח או רשלנות רפואית שיתוק ארב, אלא של הרופא "הממוצע" בשעת מעשה. לשון אחר; רופא בשר ודם עשוי לטעות וברי, כי לא כל טעות מהווה רשלנות. לא כל שכן, כאשר זהו מצב שלא מדובר בטעות טיפולית אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת והכול "בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה.

דוקטרינת "הסיבתיות העמומה"  

מושכלות יסוד בעניין הנזיקין הינן, כי על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין התנהגותו העוולתית כלפיו, לבין הנזק שנגרם, לדוגמא בתביעות אפידורל רשלנות רפואית ונזק שיכול להיגרם ובמידה הדרושה, שאם לא כן, לא יזכה, ברגיל, בכל פיצוי.

לעיתים, בשל קיומה של עמימות עובדתית מובנית, מתקשה הניזוק להוכיח את עצם גרימת הנזק, או את שיעורו המדויק.

בנסיבות אלה, כדי להימנע מדחיית התובענה, פיתחה ההלכה הפסוקה מכשירים שונים שאפשרו קביעת פיצוי חלקי בדרך הסתברותית או בדרך של אומדנא. אכן נכון, המקרים של עמימות עובדתית לעניין שיעור הנזק המדוייק אינם מעוררים שאלות מיוחדות ונדמה כי במקרים אלו אין ממש חולק בדבר השימוש שנעשה בכלים חלופיים להערכת שיעור הנזק ובלבד, שהוכח במידה מספקת, כי נגרם נזק כלשהו כתוצאה מהעוולה וזה איננו ספקולטיבי גרידא או בגדר ניחוש סתם.

שאלה קשה יותר להכרעה הינה במקרים המהווים את לב ליבה של "הסיבתיות העמומה", בהם העמימות העובדתית הינה בעניין יסוד הקשר הסיבתי ועצם גרימת הנזק לתובע (במובחן משיעורו וגודלו המדוייק). במקרים אלו נפסק, כי ניתן להטיל אחריות יחסית בשל גורם הידוע כמסוגל תיאורטית לגרום לנזק, הגם שלא ניתן להוכיח כי גרם  לנזק בפועל ולהסתפק בקיומו של קשר הסתברותי לנזק, שייקבע על ידי ראיות סטטיסטיות, או בדרך של אומדנא.

אחריות יחסית בתביעות רשלנות רפואית

הטלת אחריות יחסית (במובחן מהנזק) על פי הסתברות בלבד, כי לתובע נגרם נזק, מעוררת "שאלות נכבדות" שכן "...היא מטילה חובת פיצוי על אדם שכלל אין ביטחון כי גרם נזק". על רקע האמור, יש הסבורים כי קביעת אחריות על פי הסתברות אינה ראויה, שכן היא מעבירה את בסיס האחריות לנזק מבסיס של גרימה, אשר על פי מהותה הינה בינארית, לבסיס של יצירת סיכון. יצויין כי עניין מלול תלוי ועומד בבית המשפט העליון בדיון נוסף ונדמה, כי בסוגיה זו, "הטעונה ללא ספק עיון מקיף ויסודי", טרם נאמרה המילה האחרונה. מכל מקום, פסק הדין בעניין מלול מהווה, עד להחלטה אחרת, פסק דין מחייב, אשר במקרים המתאימים ובנסיבות של "סיבתיות עמומה" ניתן להטיל מכוחו אחריות יחסית וחלקית וזאת, גם אם יסוד הקשר הסיבתי לא הוכח על פי מאזן ההסתברויות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!