התחנה האחרונה

כ"ב באב תשס"ג, 8.09 בערב. בעוד 60 שניות, ייקטעו חייהם של 22 יהודים.

אוטובוס 'אגד' קו 2, משרך בכבדות את גלגליו בתוואי המסלול השגרתי, אותו הוא רגיל לעשות עשרות פעמים מדי יום. אך הפעם, זוהי נסיעתו האחרונה של האוטובוס המזדקן, ששינע לאורך שנות קיומו, רבבות יהודים שחפצו לשפוך תחינה אל מול המקום הקדוש ביותר לעם היהודי – הכותל המערבי, ממנו לא זזה השכינה מעולם.

כעת, כאמור, עושה ארגז המתכת המוארך, הדו-מפרקי, את צעדיו האחרונים, כשבשני חלקיו נדחסים עשרות רבות של יהודים, השבים זה עתה מרחבת הכותל. חלקם - ניצלו את חופשת 'בין-הזמנים', לטובת גיחה שלא מן המניין לכותל המערבי. חלקם האחר, מורכב מבחורים המקיימים את סגולת ההליכה לכותל במשך 40 יום ברצף. על החלק הנוסף, נמנים ירושלמים הנפגשים עם אבני הכותל יום-יום לאורך השנה. גם היום.

בנימין ברגמן, נער חמד בן 15, סיים היום תקופת לימודים בת 3 שנים, בישיבה הקטנה 'שומרי-החומות'. זו ישיבה שתלמידיה לא שמעו על המושג 'חופשת בין-הזמנים' באמצע הקיץ. הלימודים נמשכו עד היום, שלהי חודש מנחם-אב. בנימין רך-השנים, קיבל לפני שעות ספורות תעודת הערכה יוצאת-דופן מראש הישיבה, הגאון רבי יוסף ליברמן, כאות הוקרה על 3 שנות שקדנות מתמסרת, שהשליכה במיוחדותה על האווירה הכללית בישיבה הירושלמית, השוכנת בליבה של שכונת 'בתי-אונגרין' הוותיקה.

כשהתעודה בידו, עושה בנימין את דרכו בקלילות, לעבר ביתו הממוקם ברחוב בית-ישראל, מספר 9. בדרך, הוא פוגש במכר אומלל, הזקוק נואשות למעט מילות עידוד שישיבו את רוחו הנכאה. הוא מתלווה אליו ומנעים לו מספר דקות בתוך ים של חיים עגומים. הם חולפים על פני הבית ברח' בית-ישראל 9, אך בנימין מחליט להמשיך וללוות את החבר עד למחוז חפצו - אולם 'עטרת-זוועהיל', שם מתקיימת סעודת בר-מצווה, אליה הוזמן. בנימין נפרד מחברו בחיוך. "שלום", הוא מפטיר והולך לדרכו. האחרונה.

הוא ממהר, בנימין. מחר עם-שחר, עליו להשכים קום, בכדי להשתתף בנסיעה למקומות-הקדושים בצפון הארץ, מטעם הישיבה בה סיים אך היום את חוק-לימודיו. נסיעה, שבארגונה היה לו חלק פעיל.

אפוף מחשבות על 3 שנים שחלפו ביעף ועל אלו שלבטח יבואו אחריהן, עושה בנימין את דרכו במעלה רחוב שמואל-הנביא, הסמוך לביתו. בתחילת הרחוב, הוא מוצא את עצמו צמוד לאוטובוס 'אגד' קו 2, בצבע אדום. אולי גם לצבע יש משמעות לגבי הבאות?

באוטובוס העמוס מתכננות עקרות בית את ארוחת הערב לטפיהן. נוכחות בולטת של ילדים ניכרת באוטובוס, על שני מפרקיו. ילדים גדולים וילדים קטנים המשווים לחללו הצפוף של האוטובוס, אווירה תוססת ואופטימית. וכי מה יכול להיות יותר אופטימי ומבטיח, מאשר העובדה שזה עתה שבים כלל הנוסעים ממפגש ישיר עם הכותל המערבי, שליד נדבכי אבניו פרקו איש-איש את המטען אשר העיק על ליבו.

בתחנה הממוקמת לפני הפנייה לרחוב שמואל-הנביא, עולה 'נוסע' בעל חזות מפלצתית. בטבעיות צינית הוא נדחס בין ההמון, משנן בראשו הארסי, את הדמיונות הכוזבים שהולעט בעם עד לפני כמה שעות. בהגיע האוטובוס לכיכר, מסובב הנהג המיומן את ההגה בתנועה מנוסה, כמעט אינסטינקטיבית. חלקו הקדמי של האוטובוס, כבר בתוך רחוב שמואל-הנביא. חלקו האחורי, עדיין מטפס בעיקול.

ואז – פיצוץ.

הוא היה עז בעוצמתו המבהילה. הדיו מקפיאי-הדם, נישאו למרחקים.

דקה של דממת-מוות משתררת באזור ואחריה – יללות סירנה מחרידים, בוקעים מכל עבר. הדקות חולפות והתמונה מתבהרת, במלוא הזוועתיות המפלצתית הגלומה בה. 22 נפשות יקרות, קיפדו את פתיל חייהם בפיגוע הרצחני. 21 מהם, היו בתוך האוטובוס. ההרוג הנוסף, בנימין ברגמן הי"ד, נקלע לתומו לזירת הדמים והצטרף לרשימה השחורה משחור.

כמו באוטובוס בדקות שלפני הפיגוע, גם ברשימת 22 הנרצחים, בלטה נוכחותם של הילדים, שעלו במעלות קדושים וטהורים. עובדה זו, אגב, זיכתה את האירוע בכותרת המצמררת: "פיגוע הילדים".

כמו עולה תמימה

כ"ב באב תשס"ז. 4 שנים אחרי. אנו באים למקום האירוע, לזירת הדמים. לכיכר שעבור 22 יהודים הייתה תחנתם האחרונה עלי אדמות.

למוטיב הזמן, מסתבר כאן, אכזריות משלו. שיניו הקהו כל זכר. במקום הקטל, מתנהלת שיגרה שכלל לא מסגירה את שהתרחש היום, לפני לא יותר מ-4 שנים. קו 2, עשה מאז את מסלולו באותו עיקול דמים, אלפי פעמים. אין בצומת הזה כל סממן שיזכיר לעוברים והשבים את האירוע הרצחני, הטראגי, שצבע אז את הכביש באדום עז. אפילו לוח הזיכרון עשוי השיש, שהציבה העירייה ועליו היו חרוטים -בצבע אדום, אלא מה- שמותיהם של 22 הנספים, נעקר ממקומו. לא לגמרי ברור למי הוא הפריע, אבל הפרט הזה הינו שולי למדי, בתוך התמונה הזוועתית הכוללת, המשוחזרת באוזננו כעת.

בני משפחת זרגרי, המתלווים לסיור, הם ניצולי הפיגוע. אודים מוצלים מאש. הם היו בתוך האוטובוס המזוויע, חוו את התופת על בשרם ויצאו חיים. כעת, במלאת 4 שנים, הם חוזרים לכאן, בכדי להזכיר לעצמם ולשחזר עבורנו. וגם - בכדי להודות למסבב הסיבות, על הנסים שהתרחשו להם, בתוך ים השכול שגעש מסביבם.

שלא תטעו: גם משפחת זרגרי, שילמה מחיר דמים כבד בפיגוע המחריד. הם הקריבו בו את היקר להם מכול: תינוק בן חודשים ספורים, שזו לו הפעם הראשונה בחייו בכותל המערבי. עולל קטן שאין בו חטא, שנשלח כ"קרבן ציבור" מושלם.

אבל משפחת זרגרי, שהאנרגיות האמוניות שהם מגלים מדהימים בעוצמתם את כל מי שבא עימם במגע, מעדיפה להתמקד בזווית החיובית של האירוע. הם מבליטים את סיפור ההצלה המופתי, על מקרה השכול הטראגי.

המשפט הראשון שההורים לבית זרגרי ממלמלים בבואם לכיכר הדמים ביום-השנה הרביעי, מורכב מהמילים: "ברוך שעשה לנו נס במקום הזה". וכשהם נשאלים על האסון שאירע להם לצד הנס, בהילקח מהם בנם, מחמד עיניהם, הם מפטירים בטון רווי אמונה זכה: "אנחנו לא מבינים בחשבונות שמים. קיבלנו פיקדון לכמה חודשים והחזרנו אותו כמו עולה תמימה".

"שמע סיפור ותגיד לי אם זה נס או לא'', אומרת האם השכולה, הרבנית נאווה זרגרי. "כשעלינו לאוטובוס ביציאה מהכותל, תפסתי לעצמי מקום ליד המעבר בין שני חלקי האוטובוס. באמצע הנסיעה, החלטתי לתת את המקום לאישה שעמדה לידי. אני עברתי לשבת בספסל האחורי, ליד בעלי. כשהפיצוץ קרה, במרכז האוטובוס, כמעט כל מי שישב באזור, נהרג. האישה שעברה לשבת על המקום שפיניתי, הייתה בין האחרונים שזוהו, השם-ישמור. קראו לה גברת קראדי הי"ד. כשבאנו לבקר את בעלה כמה חודשים אחרי, הוא אמר לנו: אני מקבל את זה באהבה. אני מבין שככה רצו בשמים".

ר' יעקב זרגרי מתרגש: "הבן הגדול, לא נסע איתנו לכותל. הוא נשאר ללמוד בישיבת 'בין-הזמנים'. אני בטוח שהתורה שלמד, שמרה עלינו. 'תורה מגנא ומצלא'. בזכות הלימוד, נחסכה ממנו ההימצאות בפיגוע.

טון דיבורו של זרגרי הולך ונעשה נרגש, ככל שהוא מתקדם בתיאור הפרטים רוויי הדרמה: "בכלל", הוא מבהיר, "אנחנו לא מרבים לנסוע לכותל בימי חול. אותו יום החלטנו, בגלל שהילדים בחופשה, ניסע איתם לכותל. כשיצאנו, התחלנו לעלות על אוטובוס אחר, אבל ראינו שהוא היה עמוס מדי. לא היה מקום לתחוב סיכה. החלטנו לעלות על האוטובוס הבא. בסוף הוא היה עוד יותר עמוס מהקודם, אבל החלטנו להישאר.

"כשהיינו ליד שער מנדלבאום, קראתי לבת שלי שתבוא לשבת איתי מאחורה, שלא תתפוס מקום. שאנשים אחרים יוכלו לשבת. היא ישבה לידי והמשענת של הכיסא לפניה, הגן עליה אחר-כך מהרסיסים. הילדה הגדולה יותר, שישבה על הברכיים שלי, ניזוקה קשות מהפיצוץ. הריאות שלה נפגעו. אני עצמי, איבדתי את ההכרה כנראה"..

"הדבר האחרון שאני זוכרת שראיתי", מוסיפה גב' זרגרי, "היה השלט של בית-הכנסת ליוצאי קווקז, הממוקם בכיכר. מכאן והלאה, הכול מטושטש".

מחללו המפויח של האוטובוס, מוציאים אנשי 'הצלה' את בני הזוג זרגרי, עם ילדיהם. משפחה שלמה מובהלת לבית-החולים.

ר' בן-ציון אוירינג, הוא איש זק"א שחזר לתומו מבית המדרש הסמוך של חסידות 'דושינסקי', ושמע את הפיצוץ המחריד. כשכולו מתנשף, הוא רץ למקום והשאיר את בנו מאחור. הוא נכנס לזירה ומישהו מוסר לידיו, בעיניים מפוחדות ובידיים רועדות, תינוק רך. אוירינג משכיב את התינוק על האספלט, רוכן עליו ומבצע בו הנשמה. צלם זריז הנציח את הסיטואציה והתמונה המפורסמת הפכה לסמלו המצמרר של הפיגוע.

אוירינג: "כשקיבלתי את התינוק, לא התבוננתי במצבו. עשיתי את כל המאמצים האפשריים להציל אותו. מאוחר יותר התברר לי, שהמאמצים לא הצליחו והתינוק נפטר לצערי".

הוריו של התינוק, ר' יעקב ונאווה זרגרי, לא זכו להשתתף בהלווייתו. הם הובהלו לבית החולים. הוא - במצב של חוסר הכרה והיא - בהכרה מעורפלת. "אני זוכר ששמעתי "בום", משחזר זרגרי. "לא הבנתי מה זה. מיד איבדתי את ההכרה. היו לי קשיי נשימה והחדירו לי צינור הנשמה לפה. חטפתי פגיעה מוחית, והרופאים לא ידעו לומר איך אני אתעורר, אם אתעורר בכלל. הרופאים אמרו לבני המשפחה שגם אם אני אחזור להכרה, ספק גדול אם תהיה לי יכולת לדבר. בנוסף, גם ספגתי פגיעה באוזניים.

בשבת בבוקר, (הפיגוע התרחש ביום שלישי. א.א.) אני פוקח את העיניים. לא ידעתי מה קורה איתי, איפה אני נמצא. קראו לאשתי מהמחלקה השנייה. היא הזכירה לי מה היה. אני זוכר שמישהו עבר והכריז: "מי רוצה הבדלה?". אז קלטתי שמוצאי-שבת עכשיו".

בשעה שהגב' זרגרי מסבירה לבעלה המתעורר את שעבר עליהם, תוך שהיא עצמה חבושה מכף רגל ועד ראש כתוצאה מחדירת רסיסים והיווצרות כוויות אנושות – מבלים שאר ילדי המשפחה במחלקות אחרות של בית החולים.

"הייתי צריכה לרוץ ממחלקה למחלקה", נזכרת גב' זרגרי. 'נזכרת' אמרנו, בטעות. האירועים עדיין עומדים לנגד עיניה כביום התרחשותם. "אני עצמי סבלתי בכל חלקי הגוף, אבל לא הייתה לי ברירה. דאגתי מאוד לילדים שלי, ששניים מהם ישבו בקדמת האוטובוס המפוצץ (תרתי-משמע. א.א.) ונפצעו מרסיסים שהתעופפו משמשת הדלת הקדמית. חוץ מזה, גם הבת הייתה מאושפזת בחדר הנשמה במצב קשה. היא לא יכלה לנשום, כי הריאות שלה נפגעו. הרופאים הסתפקו אם היא תצליח לנשום אי פעם בכוחות עצמה.

"שבוע אחרי הפיגוע", מוסיפה האם לגולל, "באנו הביתה, לשבת 'שבעה' על התינוק, ה' יקום דמו. הייתה בבית התעוררות רוחנית עצומה. מאות אנשים באו לנחם ולחזק. באחד הלילות עשינו 'סליחות' ברחבה ליד הבית. (כמנהג עדות המזרח העורכים 'סליחות' מתחילת חודש אלול. א.א.). ב-9 בערב, איך שאנחנו מסיימים 'סליחות', מצלצל הטלפון, על הקו הייתה אחות מבית-החולים המספרת שהבת שלנו התחילה לנשום לבד והיא יצאה מכלל סכנה.וכל זה – אחרי שהרופאים לא נתנו כמעט שום סיכוי.

"נו, נס או לא נס?", מפטירה גב' זרגרי שמאז המאורע הטראומטי הספיקה להרצות את סיפור הגבורה המשפחתי בפני אלפי נשים, בכל רחבי הארץ. "פעם, הייתי מספרת בהרצאות רק על הפיגוע. אבל זאת הייתה רק עילה. כיום אני מוסרת הרצאות כלליות בנושאי צניעות, אמונה וכדומה", אומרת זרגרי וממחישה כיצד ניתן להפוך אסון טראגי לאמצעי לעידוד המונים.

במרחק מטר מהמחבל

22 נספים, זה היה מחיר הדמים הכבד מנשוא, באחד הקשים שבפיגועי הטרור שידעה ירושלים בתולדותיה. האם יצא למישהו להעלות על דעתו את השאלה: איך עברו רגעיהם האחרונים של 22 הקורבנות שעלו בלבת-אש השמימה? אלו מחשבות חלפו בראשיהם באותן שניות אימה שבין רגע הישמע הפיצוץ למעבר לעולם שכולו טוב?

אלו תהיות נוקבות, שלא יפוענחו לעולם. אולם בכדי לנסות ולקבל מושג קלוש על המחשבות המרצדות בראש ברגע היסטרי שכזה, כדאי להקשיב לדבריו של ר' יעקב פרוש, שיצא מתוך התופת, מלהבות האש, מערפילי העשן הסמיך – כשהוא בריא ושלם כמעט לחלוטין.

ר' יעקב, בן למשפחת העסקונה הירושלמית הנודעת, עמד שבוע לפני חתונתו. זמן קצר לאחר ארוסיו, הוא החליט לקיים את 'סגולת ארבעים הימים' ולפקוד את הכותל המערבי במשך ארבעה עשורי ימים, ברצף. את הדרך לכותל המערבי וממנו, הוא נהג לעשות, איך לא, באמצעות קו 2.
הפיגוע תפס אותו ביום ה-37 לקיום ההליכה היומיומית. שלושה ימים לפני השלמת 40 הימים ושבוע בלבד לפני המועד הגדול בחייו: יום נישואיו.

פרוש משחזר מתוך זכרונו: סיימתי את התפילה וצעדתי לכיוון רחבת האוטובוסים. גיליתי כמה אוטובוסים שמילאו נוסעים. כולם היו צפופים. בלי הרבה מחשבה, עליתי על אחד מהם. הנהג פתח את 3 הדלתות של האוטובוס, שזה לא דבר שיגרתי. כשעליתי, שמעתי את הנהג צועק בבוז: "איזה חיות אתם". (אגב: עובדה זו, בצירוף מספר התנהגויות חריגות נוספות, העלו -בימים הראשונים שלאחר הפיגוע- את החשד שהנהג הערבי שיתף פעולה עם המחבל. א.א.).

"מכיוון שהאוטובוס היה מפוצץ והומה אדם", נזכר פרוש, "לא הייתה לי ברירה, אלא לעמוד. המקום היחיד שיכולתי לעמוד בו, היה בקטע החיבור שבין שני המפרקים של האוטובוס, איפה שהאקורדיון. עמדו שם עוד כמה אנשים.

"בתחנה שממוקמת ממול אולם 'זוועהיל', עלה המחבל, שהיה מזוקן. לא חשדתי בכלום. רגע לפני הסיבוב לרח' שמואל הנביא, פינה לי מישהו מקום ישיבה. הוא הסביר לי שהוא צריך לטפל בבנו. התקרבתי למקום הישיבה והתיישבתי במרחק של מטר אחד מהמחבל, שהתעסק בתיק שהחזיק. הגב שלי פנה לכיוון הנהג והפנים לכיוון המחבל, שעלה מהדלת האמצעית של האוטובוס והתמקם בסמוך לדלת.
"ואז, אני קולט את המחבל כשהוא נדחף לתוך ההמון". קולו של פרוש נעשה דרמטי כשהוא מגיע לתיאור רגע הפיצוץ וניכר עליו שהמקרה עומד כעת לנגד עיניו כאילו אתמול התרחש. "בסיבוב, היה פיצוץ עז. הרגשתי חבטה חזקה בראש, כתוצאה מהפיצוץ. העיניים שלי נעצמו לכמה רגעים.
"פתחתי את העיניים וחזרתי לשבת על הכיסא. ראיתי עשן סמיך, כמו ערפל שהסתיר את כל שדה הראיה. לא יכולתי לנשום בגלל העשן. אינסטינקטיבית הוצאתי את הראש מבעד לחלון השבור, בשביל לשאוף אויר נקי. נזכרתי שעוד שבוע אני אמור להתחתן. כלה מצפה לי, ומאות אנשים הוזמנו לחתונה. החלטתי שאני חייב לצאת בכל מחיר, בשביל להמשיך ולחיות.

"כעבור כמה רגעים, ירד העשן קצת, כך שהצלחתי לראות את הקצה של החלון. נעמדתי מיד על החלון, והתחלתי לצאת. כשהרגל הימנית כבר הייתה בחוץ, האוטובוס התחיל לדרדר עד מעבר החצייה, שם עשה הנהג 'ברקס'.

"כשהייתי מחוץ לאוטובוס, התחלתי לקלוט שמה שהיה פה עכשיו, זה בעצם פיגוע תופת. הוצאתי את הטלפון הנייד והתקשרתי לישראל ורטהיימר, הנהג של אבי (ח"כ הרב מאיר פרוש- א.א.). הייתי מבולבל, אבל הצלחתי איכשהו להסביר לו שהיה פיגוע בקו 2. הוא חשב שהחלטתי לעשות מעשה קונדס ואני מנסה למתוח אותו, כי הוא לא קיבל דיווח בזימונית. כאיש 'הצלה' בכיר הוא היה אמור לקבל דיווח מיידי, אבל זה היה ממש שניות ספורות אחרי הפיצוץ -סיפור של חצי דקה- והדיווח עוד לא התקבל. ורטהיימר ניתק את הטלפון. כשהתקשרתי שוב, המכשירים שלו כבר דיווחו. הוא התחיל לשעוט למקום והוא היה הראשון להגיע. עד היום אני אסיר תודה כלפיו, כי לידו הרגשתי יותר בטוח.

• מה ראית ברגעים שחילצת את עצמך מהאוטובוס הבוער?

"השתדלתי לא להסתכל. אבל ראיתי איך ר' בנצי אוירינג רוכן על הילד ומנסה להנשים אותו. שמעתי גם צרחות איומות. עד היום אני מצטמרר כשאני נזכר בצרחות ששמעתי. המגבעת שלי נשארה באוטובוס ונשרפה, אולי במקומי... גם החליפה שלי, שנשארה עלי, נחרכה לגמרי. הריח החריף הכה באפי ולא עזב אותי עד 24 שעות מהפיגוע. הייתי בטראומה מזה במשך כמה ימים. כל חריקה ששמעתי וכל דלת שנטרקה, הקפיצה אותי כנשוך נחש. בלילות שאחרי הפיגוע, לא הצלחתי להירדם. הבזקים טראומטיים, החזירו אותי לאותה סיטואציה נוראית."

• התפנית לבית-החולים?

"ורטהיימר דאג להעביר אותי לאמבולנס. מתוך האמבולנס התקשרתי לאימי ודיווחתי לה. כשהגעתי לביה"ח ראיתי המולה רצינית. אנשים רצים לכל הכיוונים. הרופאים ב'שערי-צדק' אבחנו שעור התוף שלי נקרע, כתוצאה מההדף. הוציאו לי רסיסים מבין השערות, מהעיניים, מהכתף ומהחזה".
כשפרוש נשאל על התחושות שליוו אותו בעקבות הפיגוע, הוא מדבר בעיקר על הודיה לה' על ששם נפשו בחיים. "כשאני מתבונן במה שקרה", מציין הניצול, "אני מבין שלכל כדור יש כתובת. אנשים שישבו בקדמת האוטובוס נפגעו, ואני, שישבתי במרחק של מטר ממקום ההתפוצצות – ניצלתי. פסע אחד בלבד, הפריד ביני ובין הגרוע מכל. מאז אני מבין טוב יותר את מאמר חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים". זה הגדיל אצלי את האמונה לממדים מוחשיים, כי אני יודע שרק הקב"ה שמר עלי באותו רגע".

פרוש מבקש להודות לכל מי שתמך בו באותם רגעי אימה. "ליד כל פצוע שאושפז בבית-החולים, ראיתי ארבעה או חמישה מתנדבים. אין לך מושג כמה שזה מרגיע ומעודד", הוא מסביר. "מי שעזרו לי ברגעים הללו היו מתנדבי הצלה: ר' ישראל וורטהיימר ואחיו ר' יעקב - וגם ר' אליהו ברנד. ועוד צמד אחים: ר' מוטי ור' אייזיק פריד. אלו אנשים, שבלעדיהם אני לא יודע איך הייתי עובר את אותם רגעים ומתחתן שבוע לאחר מכן.

"כיום", מסיים ר' יעקב פרוש, "אני ברוך ה' נשוי ואב לשתי בנות. זאת התשובה שלי לאותו ניסיון טרוריסטי נואל למנוע את זה!".

"שהכל נהיה בדברו"

אבל הבה לא נשכח: לא כולם ניצלו. וכל אחד שנספה הוא נפש מישראל, עולם ומלואו. חלומות, תוכניות ושאיפות שנקברו באחת במחי פיצוץ תופת אחד.

כזה היה, למשל, הבחור מנחם לבל הי"ד. בן-עליה מישיבת 'מיר', שנסע לכותל המערבי על-מנת להתפלל על הצלחה רוחנית. "שאזכה לבנות בקרוב בית נאמן בישראל", הוא נשא, לבטח, את תחינתו אל מול השכינה. זו הרי הסיבה להליכתו הרצופה, בת ארבעים הימים, לכותל המערבי, הידועה כסגולה למציאת זיווג. אך הוא לא זכה לכך. רגע לפני שזה קרה, נגדעו תוכניותיו וחלומותיו נגוזו. הפרח המלבלב נקטף מערוגת החיים.

אחיו, משחזר באוזננו את הרגעים האחרונים של מנחם הי"ד, עלי אדמות: "הוא ישב מאחורי הנהג, ליד אנשים שניצלו מהפיגוע. אבל הקב"ה רצה שהוא לא ינצל. קליע אחד שהתעופף ממטען הנפץ, הישר לתוך ראשו של מנחם, גרם לפטירתו בהמשך. אבל לפני זה, הספיק מנחם לצאת החוצה. הרב של ארגון זק"א, הרב יעקב רוז'ה, סיפר לי שמנחם ניגש לאחד המתנדבים וביקש ממנו כוס מים. המתנדב רץ להשיג לו כוס מים. כשהוא הגיש לו את המים, מנחם התיישב על אבן סמוכה ובירך ברכת "שהכל נהיה בדברו". כשהוא סיים את הברכה, יצאה נשמתו.

"בספרים מובא", מצטט האח, "שהצדיקים נפטרים בברכת שהכל. מנחם הצדיק זכה לזה. בכך הוא גם הצדיק על עצמו את הדין והצהיר שהוא מאמין שכל מה שקורה בעולם, קורה 'בדברו' של הקב"ה".

חבר של מנחם הי"ד, מספר לנו שהיה עד לוויכוח מעניין שהיה למנחם עם החבר עימו הלך לכותל. "הם הלכו בצוותא לכותל דרך שער שכם. כשהם באו לצאת מהכותל בסיום התפילה, היה דיון ביניהם בשאלה באיזו דרך עדיף לחזור: מנחם סבר שקו 2 יותר בטוח. ואילו החבר טען, שבעקבות האינתיפאדה שמשתוללת באוטובוסים, עדיף שלא לנסוע באוטובוסים. בסוף מנחם החליט לעלות לאוטובוס, והחבר פנה ברגל לכיוון שער שכם".

כשהחבר של מנחם הגיע ל'מעבר מנדלבאום' הוא שמע את הפיצוץ שבו מצא מנחם את מותו הטראגי. "אני לומד מזה, שאם נגזרה גזרה בשמיים, לא משנה דרך איפה תלך", מסיים החבר בעצב.

וכמו מנחם, היו עוד 21 אנשים. איש-איש וסיפורו, איש-איש ועולמו.

הכתבה נכתבה בשנת תשס"ז, במלאות 4 שנים לפיגוע

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!