80 שנה לפרובוקציה

מידי שנה בשנה אנו כואבים, שוב ושוב, את טבח חברון המפורסם בשנת תרפ"ט. קסתות דיו נשפכו ועוד ישפכו בעניין, אך מלבד השכול, הכאב ומנה גדושה של לאומנות את העוקץ - שגרם לפוגרום - מסתירים.

הכל החל בפרובוקציה לאומנית של מיעוט חילוני-קיצוני, שפעל כנגד דעת ההלכה והתורה. הכנופיה הזו גררה את כל היישוב היהודי למרחץ דמים, שקורבנותיו היו יהודים תמימים ושקטים מקרב ה'ישוב הישן', שלא היו לו יד ורגל בפרובוקציה.

תשעה באב של תרפ"ט שימש כתפאורה פרובוקטיבית למחללי שבת וזוללי הבשר בעיצומו של הצום. הם נמנו על תנועת בית"ר. בעיצומו של הצום על החורבן ניסו הללו לעלות – בניגוד להלכה היהודית - להר הבית בירושלים, תוך בעיטה בחוק הבריטי והתססת ההמון הערבי, שבין כה וכה היה מוסת מכל מעלליה של הציונות, שחדרה בין הכידונים הבריטיים.

ההמשך היה ספוג דם, ומי ששילם את המחיר היו בעיקר אלה שחזותם העידה עליהם כי הם יהודים - האשכנזים החרדים והספרדים השורשיים. מכולם שילמה חברון את המחיר היקר ביותר - מרחץ דמים, נטישת העיר על-ידי מעט הניצולים וטראומה לדורות.

מי שיעלעל בדברי אותם ימים יגלה כי גם אירגון ה'הגנה', "המתון" כביכול, לא טמן את ידו בצלחת, וכי גם לו היה חלק בהונאה נגד אומללי חברון.

ממש עד לערב שבת בה אירע הפוגרום, הסתובבו שליחי 'ההגנה' בעיר ועודדו את היהודים המסכנים והמבוהלים שלא לעזוב את העיר. "אנחנו נגן עליכם בגופינו" - הבטיחו. "אסור להפקיר ישוב יהודי".

אנשי הארגון גם מנעו מראשי היישוב היהודי בחברון - ובראשם הרב חיים באגיו, רבה של העיר, להיפגש עם המנהיגות המקומית הערבית "לסולחה". מישהו במחנה הציוני היה חפץ ליטול הגמוניה דיפלומטית לעצמו בלבד ובנשימה אחת גם להקריב דם יהודי נקי וחף מפשע על מיזבח הציונות המדינית.

הרצל עצמו הרי לא היה חסיד להמשך קיומו של יישוב יהודי עצמאי, וכבר בראשית המאה, בעת שביקר בחברון עם הקיסר הגרמני וילהלם ה-2 ועם השולטן הטורקי, הוא הסתייג מיהודי חברון שומרי התורה והמצוות וטען כי "לא אלה היהודים שאני חפץ בישובם בארץ".

הסוף היה שלהבטחות ה'הגנה' לא היה כל כיסוי. לקראת כניסת אותה שבת, נעלמו כל החוגים הציוניים מהעיר והפקירו את אלה ששילמו אחר-כך בדמם - לשלם על פרובוקציית הר הבית.

פרובוקצית הר הבית דאז, לא היתה הראשונה במעללי הציונים המורדים בה', במשיחו ואף באומות העולם. כבר בימי שלטון הטורקים - כשהיישוב היהודי היה קטן - התגרו ראשיו בשליטים וסיכנו את כל היהודים בנפשם.

היה זה אליעזר בן יהודה - בודה "השפה העברית" מליבו, שהרהיב עוז ובסמוך לחג החנוכה הזכיר את החשמונאים הקדושים כתירוץ למרידה בתורכים, מבלי להבין את המשמעות הדתית של ימי החנוכה. רק תושיתם של רבני ארץ-ישראל, שהסתייגו ממנו בפני השלטון התורכי, הצילה את יהודי ארץ-ישראל מאסון, חס ושלום.

מאז הפוגרום בחברון ועד היום עברו 80 שנה של דם, יזע והרבה דמעות ושכול. חלום "שתי גדות לירדן" - של מחוללי הפרובוקציה בהר הבית בתרפ"ט התפוגג, ויורשי "מורשת" זו כבר ויתרו גם על גדה מדינית שלימה במערב הירדן. הם בנתיים אימצו את ההכרה בעם הפלשתיני וזכותו למדינה עצמאית בצידה המערבי של הירדן. מנגד הללו ממשיכים להונות את העולם, מגשימים קולוניאליזם מערבי וחילוני, אך ממשיכים להשתמש בתנ"ך הקדוש ובקודשי ישראל כתירוץ ציני לעמדותיהם.

לצערי הרב, התקשורת החרדית, במיוחד הכתובה, ממשיכה מדי שנה בשנה, לשרת את אלה ששפכו דם יהודי חינם במאוויהם הדימיוניים והרי האסון.

בשנת 1996 נפגשה בעיריית חברון משלחת של ניצולי ובני ניצולי תרפ"ט היהודים עם ראשי העיר חברון דאז. בין המשתתפים היו גם בני משפחת יוסף, אחרונת המשפחות שחייתה בחברון עד 1948, צאצאי משפחת חסון - מגבירי היישוב היהודי הקדום בעיר, מר חיים בגיו - נכדו של רב העיר בתרפ"ט, עתונאי חרדי שייצג אז גם את 'ערוץ 7', וכותב שורות אלה, שבביתו מתנוססת עד היום צלחת ההוקרה למשתתפי המפגש מטעם עיריית חברון.

חושבני שהדרך הנכונה לא לשרת המשך שפיכות דמים פרובוקטיבית- על חשבון חפים מפשע, היא להרבות במפגשים מעין אלו, ופחות לרקוד על הדם, שהרי גם אלה שזממו אז לכבוש את הר הבית ולהתנחל על שתי הגדות לירדן ויתרו מזמן על חלומם ההירואי, ורק הקורבנות לאותו חלום ממשיכים להדרש.

הכותב הוא רב, סופר ועיתונאי חרדי ובעל תואר שני להיסטוריה של עם ישראל

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!