כשרבי משה פינשטיין התמנה לספרן בספריית הרמב"ם

1.

רחוב אבינדב פינת בר אילן. נער בן 16, זקנו טרם צימח, מספר בלהיטות על כל תקפו גבורתו. ריח מטריד של פיח נודף מבגדיו. מאישיותו.

למה, אני שואל אותו, אתה בעצם שורף פחים? זה יעביר את המסר שלך?

מה זה "מסר"? הוא שואל בחשדנות.

"נו, זה... ה"הפגנעס".

"אה, ה'הפגונעס". פניו אורו, והוא צוחק צחוק חדור חדווה, של מי שראה השבוע את עולמו בחייו.

"פחים אני שורף? אני לא בכסף הקטן הזה. זה עסק לילדים. אני הולך על גדול. אני רק 'ארונות-סעף'!"

מה זה?

הוא מתבונן בי במבט משונה. ככה מסתכלים בעת הגדולה הזו, על מי שלא מבין 'ארון-סעף' מהו.

"...זה ארון חשמלי כזה. יש בו מחשב ענק שמסדר את הרמזורים והתנועה. בכל צומת מרכזית יש רמזור כזה. זה עולה אולי מאה אלף שקל... שרפנו הכל. מאות אלפי שקלים הלכו..."

פניו זורחות כצאת השמש... "המשטרה ירדה על הברכיים! זהו! עשינו להם 'בית ספר'". היא לא תתעסק איתנו יותר".

אני לא משוכנע בעניין ה"ירדה על הברכיים", אבל אני משוכנע שמצבנו עגום, אם פרחח שלא יודע להגות את המילה "מסר" - קובע איך ייראו פניה של יהדות התורה.


2.

אני ניצב בפינת רחוב 'שרי ישראל'. מולי זרם נחיל אדם, לבושי חג, וליבם חולי-חולין.

פורים תשמ"ב, ירושלים הדוויה.

נהגי אוטובוסים, שניסיון רב שנים בכבישים לימד אותם לא להתווכח עם מציאות, ניצבו בשולי הדרך וניסו להתארגן אל תוך החוויה המוזרה:

איך אמרת קוראים לרבי הזה שנפטר? פיגנשטינט?

אני מאיית לו את השם בנימוס. "הרב משה פיינשטיין".

"הוא היה הרבי הראשי של ירושלים או הרבי של פוניבז'?"

הוא היה פוסק גדול. אני מנסה את מזלי.

"אה, אז הוא לא היה רבי?"

"הוא היה כמו הרמב"ם של דורנו", אני עושה נסיון אחרון.

הוא מהסס במבוכה. "זה הרמב"ם, הספרן הזה מספריית הרמב"ם?"

זה הרגע לא להתמקח עם מציאות.

"הספרן". אני מסכים.


3.

במפגש הנודע בין בן גוריון למרן ה'חזון איש', שאל אותו בן גוריון, אם הוא רואה סיכוי כלשהו, לשיתוף חילוניים וחרדים באותו מרחב מחייה. ה'חזון איש' השיב בשלילה.

מי שנחשף לרמת הבערות של החילוני הממוצע, מבין עד כמה נורא הנתק. מי שמקדיש את חייו ליישוב סתירות ברמב"ם, אינו יכול לחיות בשלום באותו מרחב, עם מי שרואה ברמב"ם וברבי משה פיינשטיין ספרנים ב"ספריית הרמב"ם".

בניגוד לאשלייה הדתית לאומית, נגמלנו מנסיונות לאלף את הציבור הנבער הזה. הוא לא מעוניין שיחלצו אותו מנבערותו.

אבל המסע ההזוי, הוולגרי, שקבוצות ב'מאה שערים' ניהלו השבוע, סיפק לבערות החילונית מזון ותחמושת.

החילוני המצוי, נתקל בחרדים רק בטלוויזיה. טלוויזיה הוא כלי המשועבד לצבע ודם, וחרדי לעולם לא יופיע שם כשהוא מלבן את לשון הר"ן ב'בר פדא'.

זה לא צבעוני. לא מדמם.

חרדי-הטלוויזיה הוצג השבוע משתולל, מבעיר, מנפץ, פוצע, משחית, בגלל אם שמבחינה רשמית הרעיבה את בנה. בלי שמישהו יטרח להפריך את ההנחה הזו, עם הסבר רציונאלי יותר משריפת פחים.

השבוע, לאחר התמונות המחפירות של השחתה וולגרית לאלילי קנאות נבערת, בעיני חילוני-הטלוויזיה, גם רבי משה פיינשטיין כבר לא ספרן ב'ספריית הרמב"ם'. הוא כמו כל שחורי-הלבוש, שורף פחים סדרתי.


4.

גם לקהילה החרדית לא סופק הסבר מניח להשתוללות.

הרעיבה או לא? חולה או לא? עלילת דם נוסח פראג שנת שס"ז? שפן-נסיון של בדיקות מחרידות ב'הדסה'?

ה'עדה החרדית' אינה טורחת להיכנס לפרטים זניחים כאלו. ודאי שלא התחייבה להוכיח משהו. הגירסה וההוכחה של פשקווילי הרחוב, פשוטה ומעשית לאין ערוך:

"נבעיר את ירושלים!!..." נסגור חשבון עם המשטרה!!"... "הדסה תשלם מחיר יקר על מעלליה!!"... "נראה מי כאן בעל הבית!..." "כופפנו את הידיים!!..."

המון סימני קריאה.

המילים האלו, עם סימני הקריאה ההיסטריים, חודרות כמו יין ישן ומשכר לוורידי הדם; משכרות את חושיהם של קשי-היום ב'מאה שערים', צובעות את האפרוריות המעיקה של הקיום, ומהוות תחליף להרבה מנות טשולנט וקוגל יקרים.

ושוב מיותר לגמרי לפרט מה "הדסה עוללה", ולמה, בעצם, מבעירים כאן הבערות.


5.

עשרה חברה מזיזים מכולת אשפה, 'צפרדע' בלע"ז, לאמצע הכביש. קונים טינר בשיווי 15 ש"ח. (החבורה מתחלקת בהוצאות. שקל וחצי לכל מקדש השם. מתברר שהשעשוע משתלם. רבע מחיר של מנה טשולנט). גפרור מושלך ל'צפרדע', נוצר ל"ג בעומר. ו"המשטרה על הברכיים".

למחרת יתלונן כמובן בטאון ה'עדה' על "כל מיני החולאת של האנטישמיות החילונית הלזאת!"


6.

אני ניצב בקרן הרחובות. אברך עדין קורא בעיניים מבועתות את הפשקוויל התורן, ואת תיאורי האימה שבו. על "הדסה שבו אורבים שונאי הדת והדמים לטרף דם חלליו"... על "עלילת דם שפילה ונמבזה מימות הביניים"...

המזימה האיומה מפורטת עם שלל צבעיה:

"...ומהמחבוא מקפצים בריוני המשטרה, על האם המסורה והתמה, וכובלים באזיקים את ידיה המסורות והנפוחות, מרוב שאוחזת ילדה במסירות נוראה".

על החתום: "האגודה לבלימת התנכלות הרופאים ורווחה בציבור החרדי".

העיניים של האברך חיוורות מזעם. כאילו הוצגה עכשיו ההוכחה הסופית. כל סימן קריאה וכל ביטויי הזעזוע נספגו בוורידי דמו.

פינת הרחובות הפכה אותו רגע לחדר יולדות: שורף פחי אשפה חדש נולד לאומה היהודית.

7.

אומר חבר חרדי במועצת העירייה:

"התוצאה: אנחנו נראים רע מדיי. נכשלנו בהסברת כאבם של המפגינים".

"נכשלנו בהסברה" ידידי? מישהו הסביר? האם שחרור כל היצרים מכלאם, וניפוץ וולגרי של כל הבא ליד, נחשבים 'הסברה'? האם משפטי 'נבעיר את ירושלים', "נסגור איתם חשבון", "יראו עם מי יש להם עסק", הם משפטי 'הסברה'?

שבוע שלם ירושלים בוערת, עורכי דין, יח"צנים, עסקנים וח"כים פועלים, והציבור נותר בנקודת הבערות.

באיחור מצמרר, כוסתה לפני שבת 'מאה שערים' במודעות ענק של "התמונה מתבהרת".

אני תמה: אם עד היום הייתה ה"תמונה" עמומה, מדוע הרסו לחצי עיר את הריאות וקני הנשימה ושלוות חייה, לפני ש"התמונה התבהרה"?

למה להבעיר את העיר לפני שהובהר לעיר ויושביה, ולמבעירים עצמם למה היא בעצם הובערה? לפני ש"התמונה התבהרה"?


8.

השמיני בפלאי העולם, היא גישת אנשי הישוב הישן להפגנות:

האנשים ש'הפגונעס' היא המוסד המרכזי בקהלם, אינם יודעים מהי 'הפגנה' ומטרתה.

הפגנה נתפסת כאן כ'מלחמה' לשמה. את מקום הרובים מחליפים הגפרורים, ובמקום חיילים מאומנים - בטלני רחוב.

מהי הפגנה אמיתית? ביטוי ציבורי לרעיון. רבבות מפגינים מחדדים בעצם התקבצותם תפיסת עולם.

ה'עדה' לא טורחת לצרף 'רעיון' ל'הפגונעס'. המלחמה עצמה הפכה ל'רעיון'. ה'רעיון' בהיר כעצם השמיים שלפני פיח האשפה:

"נבעיר את ירושלים!!" נסגור חשבון!!".

הפגנה, ידידיי, אינה דרך משעשעת לפורקן יצרים ותסכולי-חיים. הפגנה היא דרך להעצמת השקפה. אם אתה עוסק רק ב'להעצים', בלי ליידע את הציבור מה אתה בעצם 'מעצים', לא הפגנת, אלא טינפת רחובות. טינפת את שרידי הטוהר בנפש נעריך.

פריקת-רסן, הם ביטוי חולשה. שכרון הדעת שהשתוללות מביאה - הוא שכרון-כוחו של החלש.

"עשינו בית ספר למשטרה". "היא תחשוב פעמיים לפני שתתעסק איתנו" – כולם ביטויים של החלש.


9.

חיימק'ה, ילד בן שבע דורש בכל תוקף וופלה לפני ארוחת ערב.

לא מאשרים לו את הדרישה, ילד צריך חלבונים, פרוטאינים... לא חומר-משמר ממותק.

אבל ילד מקפיד עד מאוד להיות ילד. ולהאבק עד חורמה על ילדותו. השוקולד הצבעוני הופך למרכז חייו. הוא בועט בארוחת ערב, בועט ביחס החם של אמו, מנפץ צלחות וסדרי עולם... שואג, צווח, בועט, מכה, מוכה...

בקצרה, "שובר את הכלים". בינו להוריו. בינו לעולם.

אין עולם מאחורי הוופלה.

ילדים הם אנשי מקצוע בלהתעקש על הדברים הלא נכונים, וילדים סבורים משום מה, ש"שבירת-הכלים" היא טיעון מנצח.

"שבירת-הכלים" של הילד, ניפוץ סדרי העולם, נותנת לו תחושת גבהות לרגע, שכרון וניצחון-האגו לטווח של דקות.

ילדים גדלים על מחלות, מהומות, בכי והתפייסויות. אבל ניתן היה לצפות ליתר בגרות מעדה שלימה שבחרה לשחרר בחוסר אחריות ילדותי את יצריה, ולשרוף את המועדון כולו באש זרה.


10.

משרדי מס ההכנסה ברמת-גן הוא, באופן מתמיה, מהמקומות המוגנים, כאילו הכיל בקרבו מידע מוצפן. נכנסתי לשם השבוע, עמדתי בקצה תור של עשרה רמת-גניים. השומר בדק בקפידה גדולה כל תיק, והשתמש בגלאי החשמלי כדי לאתר אקדחים ורימונים חבויים. ניצב שם לפניי גם סגן ראש עיריית רמת גן. גם הוא לא נפטר מהבדיקה.

כשניגשתי אני, ברך אותי השומר בניד קל של ערב טוב, וסימן לי לעבור ללא בדיקה ועיכוב.

תפקיד השומר להעביר מדי חצי שעה מאתיים פעם את הגלאי על 'חשודים' בלתי חשודים. זוהי עבודה סיזיפית, מעצבנת וחסרת-סיפוק. השומר מאושר על כל אדם בלתי חשוד בעליל, הפטור מבדיקה.

שיקול-הדעת האינסטינקטיבי של השומר הרמת-גני, קובע את מעמדו האמיתי של החרדי:

סגן ראש עיריית רמת גן חשוד בעיני השומר, יותר מהדוס מפחי האשפה.

מה שמציל בכל זאת את התדמית החרדית, היא העובדה שגם את החדשות שלו שומע החילוני המצוי בחצי-אוזן. החדשות המעניינות אותו באמת, הן השאלה אם באוגוסט השנה הוא ישכשך את רגליו בחופי רודוס, אנטליה או תאילנד.

האדם החרדי עדיין מצטייר בעיני החילוני הממוצע, כאיש מעלה שחי למען מטרות שמעל לחופי רודוס או כרתים. הוא לעולם לא יודה בפרהסיא, אבל במפגש אישי עם חרדי, ייזכר תמיד שסבא שלו היה רב, שפעמיים בשבוע הוא עושה קידוש, ו"אל תראה אותי שאני ככה".

*


בסופו של יום מסתבר שכנופיית השוטים מ'מאה שערים', אינם מסוגלים לחולל עם עגלות-האשפה שלהם אפילו חילול השם ראוי לשמו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!