משפט לא עושים בכיכרות

בעקבות הסערה הציבורית שקמה בפרשת מאסרה של האם שנחשדה בהרעבת בנה, ראוי לומר כמה דברים.

ראשית, יש לגנות בלא היסוס את מעשי האלימות שעשו קומץ מופרעים, ובכלל זה ההטרדות הטלפוניות והשימוש בשמו של הרוצח הנתעב מנגלה יימח-שמו כלפי רופאים יהודים בארץ-ישראל. אלה מעשים מטורפים, שאין להם דבר עם מאבק ערכי למען מטרה נעלה. זו השתלחות יצרים פרועה ותו לא.

שנית, אסור שייווצר רושם כי יהודים יראי-שמים ושומרי תורה ומצוות מגוננים על פושעים. "וביערת הרע מקרבך" הוא ציווי בתורה. חובתה של חברה להקיא מתוכה פושעים ועבריינים, קל-וחומר מי שמסכנים את זולתם.

להפך, דווקא בעיניים של תורה יש לראות מעשים כאלה בחומרה יתרה, כי יש כאן לא רק עבֵרה על החוק ועל ערכי המוסר האנושיים, אלא גם פגיעה בערכי התורה ובמצוותיה.

קלות של מעצרים

העובדה שהסערה הקיפה חוגים רחבים ביותר מעידה שאין כאן ניסיון להגן על מישהו שהוא 'משלנו'. לוּ המחאה הייתה נשמעת רק מחוגי 'תולדות אהרון', היה אפשר לטעון שהקהילה מנסה לחפות על מישהו מתוכה; אבל המחאה באה מקרב ציבורים רחבים, כי הייתה כאן התנהלות שעוררה התקוממות רבה. חשוב לעמוד על הדברים האלה, כי הם חייבים לבוא על תיקונם.

קשה לקבל את האצבע הקלה המונחת על הדק נשק המעצר. הכנסת אדם מן השורה לבית-מעצר היא מכה איומה. במובנים רבים התנאים בבית-מעצר גרועים פי כמה מבבית-סוהר. בני-אדם רבים מושלכים לתא המעצר בשל חשד כלשהו, ואחר-כך מתברר שהם חפים מפשע. איש לא יוכל לפצותם על הסבל וההשפלה שהיו מנת-חלקם באותם ימים ולילות, בחברתם של עבריינים, בתנאים קשים כל-כך.

אכן, כשנשקפת סכנה לשלום הציבור יש הצדקה לעצור אדם גם אם עדיין לא הוכחה אשמתו. כשיש חשש שיימלט מהדין, מוצדק לעוצרו. ועדיין ראוי לרשויות החוק לבחון חלופות למעצר, כמו ערבויות, מעצר בית וכדומה. רק אם אין כל ברירה נכון להשליך אדם לתא המעצר. האם נשקלו השיקולים האלה במקרה של האם, שהיא בהיריון מתקדם? האוּמנם לא היה מנוס מלהשליכה למעצר בחברת נרקומניות?

אין זכות השמצה

הדבר השני המקומם כל-כך הוא השיפוט המהיר בכיכר העיר, על-ידי העיתונות הניזונה מהדלפות מגמתיות. הפרשה התפוצצה כשהאם כבר מוגדרת חולת-נפש, עם אבחנה מדוייקת ושם התסמונת. עוברים הימים, פסיכיאטר מומחה בודק אותה וקובע שלא דובים ולא יער. בצדק מוחה הפסיכיאטר בחוות-דעתו על העובדה שגורמים רפואיים מסויימים הטילו עליה אבחנה פסיכיאטרית בלי שרופא-נפש כלשהו בדק אותה או שוחח עמה.

הקלות של הטלת רפש באדם וחריצת דינו על-ידי העיתונות – בלתי-נסבלת. כל חקירה מתחילה בדרך-כלל בחשדות. לחוקרים יש השערות ושאלות, והחקירה נועדה לברר את הדברים. אבל כשהדברים יוצאים לרשות-הרבים בטרם מוצתה החקירה, אין סיכוי שייעשה צדק. התקשורת מחפשת את הכותרות הצעקניות, והיא גם ממהרת להדביק כינוי גנאי לחשוד ('האם המרעיבה', 'האברך הדורס'). למי אכפת שתחת גלגלי התקשורת הדוהרת נרמסים בני-אדם ונהרסים חיים ללא שום סיכוי לתקן את הנזק.

התקשורת תילחם בחירוף-נפש על 'זכות הציבור לדעת', שאינה אלא זכות העיתונאים להשמיץ, אך אנחנו יודעים שזו התנהגות בלתי-אנושית, בלתי-מוסרית ולא-יהודית. ההכפשה הזאת סותרת את כל המצוות הקשורות בכבוד האדם ובאיסור לשון הרע והוצאת שם רע. כאשר גם מדגישים את השתייכותו הקהילתית והדתית של האדם, הפגיעה היא בקהילה שלמה ובציבור רחב, וזה דבר שהציבור אינו מוכן לשאתו. אלה הדברים שקוממו את הציבור, ובצדק.

מאמרו של הרב מנחם ברוד מתפרסם ב'שיחת השבוע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!