מהר הרצל לבית כנסת בקרית-יובל

אחי מתגורר בקרית יובל. מזה כמה שנים מתנהל שם מאבק משפטי בבית הכנסת בו הוא מתפלל נגד תושב בית וגן שמינה עצמו כרב בית הכנסת, ומסרב לתת לתושבי המקום: חרדים ודתיים לאומיים כאחד להתפלל, ללמוד כרצונם או לקיים בחירות למינוי רב וגבאים לבית הכנסת. הסיפור כבר היה על שולחן הדיונים של בד"צ העדה החרדית, בית הדין הרבני והגיע אמש גם לשולחן בית המשפט המקומי בירושלים, כאשר סירב אותו אדם לקבל את החלטת בית הדין הרבני שפסק כי בחודשים הקרובים יחולק בית הכנסת, בימי חול האחראים על סידורי התפילה והלימוד יהיו המתפללים תושבי השכונה, ובשבתות אותו אדם.

מדוע הסיפור המקומי הזה אמור לעניין אתכם?

ובכן, הוא עניין מאוד את כל עם ישראל. אותו אדם יודע את הכלל הידוע של התקשורת הישראלית: הכה בחרדים וקבל כותרות. כאשר המילה חרדי מופיע לצד עניין שלילי כלשהו, מדובר בעניין בעל חשיבות לאומית והידיעה תקודם לתחילת המהדורה.

לקראת דיון שהתקיים בבית המשפט, התקין אותו אדם מצלמה בבית הכנסת, נעמד באחד הבקרים ומנע ממתפללים להיכנס ולצאת מבית הכנסת. החל להשתולל ולתקוף, בתגובה הזמינו המתפללים משטרה. עד שהניידת הגיעה חלפו 40 דקות ובינתיים ריתקו אותו המתפללים למקום. השוטרים, אגב שהגיעו לקחו איתם בניידת את אותו אדם, ואף מאוחר יותר עיכבו אותו לחקירה ושיחררו אותו רק לאחר שהפקיד ערבות בקופת בית המשפט.

ובכן, ביום ראשון השבוע, הוא רץ לתקשורת הישראלית עם קטע מתוך ההקלטה ועם טענת הקוזק הנגזל, בטענה שהותקף באכזריות.

ערוצי הטלוויזיה השונים הקדישו לפרשה המוזרה הזו דקות יקרות, וכמובן, חד צדדיות: הובאה עמדת אותו אדם בהרחבה, לא נבדקו טענות הצד השני, ולא התבקשה תגובתם, לא נבדק אמיתות הסיפור במשטרת ישראל – שם היו מגלים על אותו אדם עשרות תלונות ותיקים פתוחים על תקיפה, על איומים ברצח (!) ואפילו כי קיים נגדו צו הרחקה מכמה מתושבי השכונה. בקיצור סיפור מקומי, מורכב, ובינינו, גם די משעמם.

אבל את התקשורת לא מעניינים הפרטים, וגם לא האמת: יש כאן חרדים שתקפו. די בכך שהידיעה תתפוס את הכותרת המרכזיות בעיתונים ובכלי התקשורת.

בתקשורת הישראלית אם אתם חרדים, הסיפור שלכם יתפוס יותר כותרות, יותר צבע. הפונט של הידיעה על החרדי ש"גנב" או החרדי ש"נתפס" יהיה עבה יותר, אדום יותר ובעמוד יותר מתקדם בעיתון.

סיפור ה"אם המתעללת", אילו הייתה חילונית, והיו דברים מעולם, לא היה זוכה לנפח התקשורתי האדיר לה זכה הסיפור בזכות היותה חרדית. גם "האברך הדורס", סיפור שולי לחלוטין, הרי הקופאית בחניון, טיפסה על הרכב וכאשר נפלה לא קרה לה כלום חוץ מהתעלפות מדומה. אך יש כאן "אברך", מבחינת העיתונות כאשר מדובר בחרדי, יש לתלותו בכיכר העיר.

בעבר הייתי מעורב בניסיונות לתקן את חוק הוצאת לשון הרע בנושא "איפיון פלילי" שיאסור על עיתונים לפרסם את ההשתייכות הקבוצתית או האמונית של אנשים שנחשדים במעשים לא ראויים.

הרי, אם מזכירים את ההשתייכות (האמיתית או המדומה) של עבריינים יש לשמור על אחידות: חילוני גנב, אתאיסט רצח, ומסורתי נתפס על סמים. אך כלי התקשורת עמדו על רגליהם האחוריות, העורך האחראי ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן בא לכנסת, בגיבוי של חברים נוספים של מועצת העיתונות לשכנע את חברי ועדת חוקה, חוק ומשפט על הסכנה ל"חופש הביטוי" ולעצמאות ה"עיתונות". כנאמר: יודע עורך נפש עיתונאיו.

נדמה לי שגישת התקשורת נובעת ממשהו פנימי, עמוק יותר ומציק לציבוריות החילונית בישראל, ואת פתרונו החלקי אפשר לקחת מאירוע שהתקיים באותו יום במוקד נוסף, מרחק דקות הליכה מבית הכנסת בקרית יובל.

ביום ראשון השבוע, במלאות 105 שנים למותו של בנימין זאב הרצל, נערכה לו אזכרה ממלכתית בהר הקרוי על שמו סמוך ונראה לקרית יובל. ראש הממשלה, נשיא המדינה ודמויות ממלכתיות נוספות באו ודיברו על "המציאות שעולה על החלום והחזון בגדולה ובעוצמה".

(אזהרה: בעלי נפש רגישה מתבקשים לדלג על קריאת הפסקה הבאה): באותה מהדורת חדשות ששידרה את הדברים הפומפוזיים, בא מקבץ קשה, מרוכז והורס את הנפש של דיווחי חדשות מרחבי ישראל: ברחובות: צעיר בן 28 נדרס במהלך קטטה ומת מפצעיו בבית החולים. אם הטביעה למוות את בנה בן ה-4 בבת ים. אדם בן 41 מבית-שאן רצח את אשתו בדקירות סכין מטבח מול שניים מילדיהם ועוד.

הנה, אכן, חזונו של הרצל ש"יהיה לנו גנב יהודי ראשון" אכן התגשם בארץ ישראל, והפשיעה והאלימות גואה בחברה הישראלית. זאת לצד חברה חרדית איכותית ובעלת מעלות, וכאשר אחד מהם (אמיתי או מדומה) מואשם במעשה (אמיתי או מדומה) שאינו ראוי, מדובר באירוע יוצא דופן מבחינת "אדם נשך כלב". לא פלא שבמקרה של חרדים נמלה הופכת לפיל וההר מוליד עכבר.

דא עקא, ששתי בעיות בדבר: הראשון הוא שאנשים שאינם מכירים את הציבור החרדי מקבלים תדמית סטריאוטיפית, שגויה ומעוותת לגבי הציבור החרדי, לאור הנפח התקשורתי שכל אירוע פצפון בציבור החרדי מקבל.

הדבר השני: שבהרבה מן המקרים מדובר בברווזים עיתונאיים חסרי שחר כמו הסיפור בקרית יובל, שהקשר בינם לבין המציאות הינו בדיוק כמו הקשר בין צורת מצבתו של הרצל (תפילין) לבין אורח חייו והשקפתו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!