הו, אחי גיבורי התהילה

זה היה השבוע של הציבור החרדי: פרשיית 'חומש השקעות', 'האם המרעיבה' ואפילו התקציב הדו-שנתי שעבר השבוע, נבחרו על-ידי אמצעי התקשורת החילונית כאמצעי להשחיר את פני הציבור החרדי. התמונות המודגשות של זורקי האבנים, וחזרתו של היהודי תאב הבצע, הזכורות לנו מהימים השחורים של סוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, צבטו את הלב. שוב נכשלנו בזירה התקשורתית. שוב הפקרנו את דעת הקהל.

אמש (ה') יצאתי מביתי בשעת ליל מאוחרת. רציתי לראות את ההפגנות מקרוב, להרגיש את המפגינים, להריח את אבק השריפה, לחזות בוונדליזם משני צידי המתרס.

לא אשקר, יצאתי מהבית עם דעה ברורה. איני משתייך לחבורת הפורעים, לאותה קבוצה שמונעת משעמום, וזורעת הרס ברחבי העיר, לאותם שוליים שגורמים נזק בלתי הפיך לציבור החרדי. תהא הסיבה אשר תהיה, אין הצדקה לפרעות ולאלימות שהוצגו באמצעי התקשורת.

עם מחשבות נוגות אלו יצאתי לאזור העימות. לא אכחד, ראיתי נוער שוליים שמכלה את זמנו וממלא את ריקנותו באמצעות השלכת חפצים אל עבר השוטרים, ראית בחורים צעירים שמשחיתים רכוש ציבורי - וכאבתי. איך זה קורה לנו. או ליתר דיוק: למה זה קורה לנו. שאלתי את עצמי בכאב גדול.

בעודי מתהלך בינות לעגלות האשפה, ראיתי קבוצת אברכים. אברכים שמראם מעיד עליהם כאלף עדים: אלו אנשים שאינם שייכים לפה. אלו אברכים שנעקרו מספסלי בית המדרש. אלו אברכים ששיכים להוויות אביי ורבא. בשעה 1 בלילה, הם עסוקים בימים כתיקונם בפיצוח עוד סוגיה, בהבנת רמב"ם מוקשה. מה להם פה?

התקרבתי. הסתכלתי ב'לבן של העין' - וראיתי את הכאב. ראיתי את האמונה בצדקת הדרך. הם לא נלחמו רק למען האישה, הם נלחמו על אידשקייט. על הצורה בה יחיו. עמידתם שם אמרה יותר מכל: אין לנו אמון במוסדות המדינה. אסור לתת שיתערבו לנו בצורת החינוך. שישאירו לנו את פח השמן הטהור. שלא יגעו!

האברכים הללו לא ברחו כשהגיעו השוטרים, הם עמדו ויותר מאוחר אף הועלו לניידת, בדרכם למגרש הרוסים. והם עלו בשמחה, הם עלו כי הם מכירים את גודל המאבק. לשיטתם, זהו ייהרג ואל יעבור. אסור לתת להם להתערב. אם יתערבו, נאבד את שארית הפליטה המשמרת את ההנהגה כרוח ישראל סבא.

ראיתי - והזדהיתי. ראיתי - וליבי התרחב. אנחנו לא זקוקים להכרה תקשורתית. רוצה התקשורת להשחיר את פנינו? שתשחיר. לנו יש ערכים, מחויבות, ערבות אישית. יש מי שרוצה להשמיץ אותנו בשל כך? שישמיץ. לעיתים אין ברירה, חייבים להציב קו אדום ולומר: עד כאן. למרות שאיני משתייך לחוג המפגין, הזדהיתי עם הכאב. אי-אפשר שלא להזדהות עם כאב אמיתי. עם כאב רוחני.

אך עדיין צרמה לי הנוכחות הגדולה של נוער השוליים, ההרס והחורבן. הרי אלו אינם אנשים שמוחים על משהו, מלבד מחאה קולנית על כך שאין איש שדאג להם לתעסוקה חילופית בימות הקיץ החמים. האם כך אנו צריכים להיראות? למה אין משהו שמטפל במאות הנערים?

אם מחשבות אלו נסעתי חזרה לכיוון ביתי.

בירידה ברחוב שלומציון, אני מבחין בנוער חילוני. קבוצה גדולה של בני נוער, עומדים בזווית הרחוב. חלקם שיכורים, שניים מהם התגוללו על שפת המדרכה, והשאר החלו במריבה קולנית. במהלך המריבה ניפצו אלו בקבוקי בירה, והללו החזירו להם בהשלכת כיסאות מהקיוסק הסמוך. עצרתי למספר דקות, ונסעתי.

הבוקר שוחחתי עם ת"ח חשוב, שהאיר את עיני. נוער השוליים שלנו חטא בהפגנת המחאה האחרונה, בחטא קשה. גרימת נזק לעשרות אלפי אנשים, הבערת רכוש ציבורי, ושבירה בלתי נשלטת של רמזורים ותמרורים. אבל, הוא ממשיך, על מה הם נלחמים? על מעצר אם בצורה לא חוקית. הם מוכיחים לכל רשויות החוק, שאנחנו ציבור אחד ומאוחד. כולם בשביל אחד. ואחד בשביל כולם. הם נלחמים על עוול שנעשה כאן לציבור החרדי כולו. נכון, הם שוליים, אבל צא וראה על מה השולים נאבק, ותבין כמה נעלה הוא המרכז.

נזכרתי בנוער החילוני ששובר בקבוקי בירה האחד על רעהו, שמנבל את פיו, שעומד בצידי דרכים, ומוחה על צורת החינוך הקלוקלת שלו, והתמלאתי גאווה.

יש לנו שוליים, אבל הם נעלים הרבה יותר מהמרכז של צבורים אחרים. "אפילו הריקנים שבכם מלאים מצוות כרימון", אומרת הגמרא.

היום הבנתי זאת.

מעתה, כשאצעד בליל שבת, ואקבל מבטים זועמים של שכנים חילונים שאינם מרוצים מהפגנות המחאה - אתמלא גאווה. אני שייך לציבור אחר. נעלה יותר. דואג יותר, והעיקר, איכותי הרבה יותר.

הו, אחי גיבורי התהילה, שבת שלום.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!