מתי הפכנו לאלימים?

"עכשיו נבקש ממי ממאזינינו שאינו שייך למגזר הדתי לכבות לכמה דקות את הרדיו, או לעבור לאריה גולן לכמה דקות. יש לנו פשוט פה איזה עניין פנימי לסדר, אז אם לא איכפת לכם תנו לנו קצת פרטיות, ואנחנו נקרא לכם שזה ייגמר, בסדר?"

כך פתח ידידיה מאיר את דבריו בתוכנית "התעוררות" ב"רדיו קול חי" בנוגע למהומות בירושלים. וזה מה שהוא אמר בהמשך למאזינים שנשארו עמו:

"הרבה אנשים פונים אליי, וגם לאשתי, ושואלים אותנו כ'מבינים בתקשורת' או ליתר דיוק כמבינים ב'תשקורת': 'נו, איך הציבור החרדי יצא מהסיפור הזה?'

ואני רוצה רגע לדבר קצת על איך הציבור החרדי 'יצא' מזה, אבל לא איך הוא יצא בערוץ 2 או במאמר של יאיר לפיד או בטוקבקים באתר כזה או אחר, בואו נעזוב אותם לרגע, ונדבר על האמת. איך הציבור החרדי יצא מזה אליבא דאמת.

כי יש כאן משהו גדול יותר מסיפורה הפרטי של האישה הזו, שאני באמת לא יודע אם היא חולת נפש מסכנה או צדיקה תמימה ואם למופת שצריך לבקש ממנה ברכות. זה עניין נקודתי, בעוד העניין הציבורי הוא המטריד: ממתי האלימות נהייתה אצלנו, הדתיים, החרדים, כלי לגיטימי? הייתם במאה שערים השבוע? בבר אילן? בכיכר השבת? אני הייתי. רמזורים הרוסים, פחים שרופים, חלונות מנותצים, בלוקים על הכביש.

ומה אומר הרוב החרדי? האם אתם יכולים להגיד שלא היה סביבכם, באשר אתם, מישהו שאמר השבוע 'טוב, ברור שזו לא דרכינו, אבל טוב שמישהו עושה את העבודה. הנה בסוף היא שוחררה למעצר בית'.

ואני שואל את עצמי, את עצמנו, ממתי נהיינו ככה? ממתי חרדים ואלימות או אפילו 'הצדקת אלימות בשתיקה' הפכה חלק מאיתנו? אנחנו אמורים הרי להיות מחונכים על אי הרמת יד, על זהירות במידות, בממון חברינו, לא כל שכן ברמזור חברינו. מה קרה כאן?

וכולם אומרים לי 'האלימות ניצחה, עשינו בלגן – והאימא שוחררה'. רגע, זה היה שווה את זה? להיות אלימים ואז לשאול 'איך יצאנו בתקשורת', ו'האם היה חילול השם' ו'האם היה שווה חילול השם, כי בסוף האימא שוחררה'?

הרבה לפני שחושבים איך הם מסתכלים עלינו, בואו נסתכל על עצמנו. נגיד שכל החילונים עזבו את המדינה לחופשת יולי-אוגוסט בחו"ל (מה שדי נכון, אגב) ונגיד שנשארנו לבד, נו, אז זה בסדר? איך יצאנו בעיני עצמנו?

האלימות ניצחה – ואנחנו הפסדנו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!