יום בכנסת • טור חדש

קצת קשה היה למשש את מד מצב הרוח של חברי הכנסת החרדיים ביום רביעי האחרון.

מחד, הם הפגינו אווירה של אופוריה. הידד, הנה הסתיימה לה הסאגה הכרוכה בהגשת התקציב לשנתיים הקרובות, באופן שיש בו כדי לעורר התפעלות והערכה לגודל הצלחתם. מאידך, היו מביניהם כאלו שעננה כבדה נצפתה מרחפת מעל ראשם.

אין זה סוד כי קריאות ה'הוא חוזר, הוא חוזר', הנשאגות בימים אלו מעל דפי העיתונות, אינן מוסיפות שפע של בריאות לחלק נכבד מנבחרי הציבור החרדיים. 9 שנים לאחר שהושלך אל הכלא, בערב החג בו 'אוכלים תפוח בדבש', הוסר קלונו באופן רשמי, ומחול השדים נפתח בקול רעש גדול.
מה באמת עומד אריה-מכלוף לעשות, רגע לאחר שהוסר קלונו? - הייתה שאלת המיליון דולר בה התחבטה כל קבוצת פרשנים פוליטיים בינה לבין עצמה, תוך כסיסת ציפורניים לריכוז יתר.

למען האמת, יום רביעי הוא היום היותר טוב לדרעי בכל הנוגע לפרשנות אודותיו. למה? יען כי ביום הזה נעדרים רוב הפרשנים החרדיים, העסוקים בעומס סגירת העיתון במערכותיהם, ואת המסדרונות ממלאים בעיקר החבר'ה מהעיתונות הכללית.

אמרת עיתונות כללית, אמרת דרעי.

אז נכון שהיה זה דווקא עיתונאי חילוני שחשף את אות הקלון שחור על גבי לבן ב'ידיעות' מרעישות, ובכל זאת מתעקש מיודענו 'הוא זכאי' לשמור על קשרים פוריים עם כתבים ופרשנים בעיתונות הכללית, הרבה יותר מאשר הוא סופר את חבריו לאמונה. הראשונים, צריך להודות, משיבים לו בחופן גדוש של הערכה, עושים הכול כדי לשבחו.

"הוא בדיוק האיש החסר היום בנוף הפוליטי", אומר לי גיל הופמן, הכתב הפוליטי של הג'רוזלם פוסט. "אדם כמו דרעי יבדל לחיים, או כמו הרב רביץ ז"ל, הם אנשים העשויים לשמש כגשר בין חרדים לחילוניים במדינת ישראל, וזה שהם לא כאן זו מכה לציבור החרדי, שהיה רוצה שהחילוני ממוצע יבין לליבו. דרעי הוא בעצם 'רביץ צעיר', הוא אדם עם אנרגיה חיובית, ובעל כוחות המיוחדים לו, ורק לו".

יש מצב שהוא יהיה פעם ראש ממשלה?, אני מנסה לתהות בקול.

"על פניו אני עונה לך ב'לא' גדול. אבל במחשבה נוספת, הייתי אומר לך תשובה זהה גם אילו שאלת אותי לפני שנה האם יתכן שאובמה השחור ייבחר לנשיאות ארה"ב"...

כי בעצם, הכול עוד אפשרי.

מרדכי גילת כמשל

ובכל זאת, ולמרות האהדה כלפי האיש, תרשו לי להיות מעט פסימי.

כדי לשוב אל הפוליטיקה חייב אריה דרעי לזכות תחילה בתמיכתו של הגר"ע יוסף. גם אילו יתן לו ראש הממשלה תפקיד, וכפי הנראה יתן לו, עדיין דרעי חייב לקבל את ברכת הדרך. בש"ס, צריך לומר, איש לא יקבל אותו במחיאות כפיים סוערות, הגם שכולם שם משדרים את ההפך. "אני קורא לאריה דרעי לחזור לש"ס", יחזור יו"ר התנועה שוב ושוב על הדברים, ובכל זאת, מה לעשות, הם לא ממש משכנעים.

אם לא יחול שינוי מהותי, בביתו של מרן לא מתלהבים מחזרתו של האיש אל הזירה. יש המחריפים את האמירה וטוענים כי "הרב עובדיה התמכר לנוחות של אלי ישי". במידה מסוימת זה מאוד הגיוני. ישי הוא אדם נוח מטבעו, ציתן, מילה של הרב עובדיה מבחינתו היא מילת קודש שאין אחריה תהיות, דרישות, 'אם' ו'אולי'.

אז נכון שלאריאל אטיאס לא ממש משנה מי בראש. לאיש אין שאיפות להפוך למספר אחת, הוא חוזר ומדגיש זאת בכל הזדמנות אפשרית. אסור לשכוח גם את העובדה כי אטיאס, אחרי הכל, הוא אחד מ'נערי דרעי', שטופחו על ידו תוך שהם משלימים את טיסתם המטאורית בזכות כישוריהם המבריקים.

אז מה היה לנו כאן? ישי ינסה לטרפד (לא תשמעו את זה ממנו בשום פנים צורה ואופן), אטיאס יימנע, בית הרב עובדיה לא יתלהב - בקיצור, סיכוייו של דרעי לשוב אל הזירה הש"סית ולהחזיר עטרה ליושנה דומים לסיכוייו של אריאל שרון לצאת מהמקום בו הוא נמצא כיום ולהנהיג בשנית את מדינת ישראל.

את כל זה דרעי, האיש הפיקח והמבריק, אינו מבין? - ובכן, מבין גם מבין. מה שעושה דרעי, מזה מספר חודשים, הוא משחק 'השלכת האבן ובדיקת פגיעתה במים העמוקים'. הוא השליך אותה בקול רעש גדול ערב הבחירות לירושלים, עמד מן הצד, השקיף, בדק תגובות/סיכויים/סיכונים, ושב והחזיר את האבן אל כיסו.

עכשיו, משתם הקלון, הוא שב ומשליך אותה הימה, אוסף אל שולחנו את ערימות העיתונים ובודק את התגובות. במקביל, מושלכות אבנים חדות גם בידי 'חברים' ו'מקורבים' ש'איני מדבר בשמו של דרעי, רק כחברו', טורחים להדגיש בטרם יפצחו בתשובותיהם למראיין. הללו מנסים לזרוק אמירות של 'יחזור עכשיו', 'יחזור אחרי החגים', 'לא יחזור בימי בין המצרים', 'לא יכיר בתאריך העגול של תום תקופת הקלון, שכן הוא זכאי' ועוד ועוד אי אלו אמירות, המפרנסות יפה את הלבלרים בעונה משעממת זו של אחרי תקציב ולפני שום-כלום.

"אני אומר לך, הוא עוד יהיה ראש ממשלה", הייתה אחת מהאמירות היותר מעניינות שהשמיע אחד מהעיתונאים, אי שם בפתח המזנון.

אולי.

אבל רגע לפני שהוא חוזר אל הזירה, ראוי לו לדרעי ללמוד מעט מלקחי העבר. כאשר שהה בכלאו חזר ואמר כי הוא חש שנענש על יהירות יתרה. עכשיו, משחלף זמן, נראה כי שכח. התנהגותו אל כתבי העיתונות החרדית, עליה 'בכו' חלקם בטוריהם הפוליטיים, היא אולי סימפטום דק שבדקים, אך לעניות דעתנו משקף עד למאוד.

רק זאת נזכיר. לא עיתונאי חרדי היה זה שגרר את דרעי לכלא מעשיהו. רק שנים מעטות חלפו מאז עמדנו שם, במתחם המיוחד, ולא, לא שמענו שם מילות השתתפות בצער מפי לבלרי העיתונות החילונית, רק מפי עמיתנו לתפקיד. רבים מהם עלו לרגל, אל פאתי העיר רמלה, ועקבו מקרוב אחרי עצרות ההזדהות. ולמרות הציניות העיתונאית השוחקת לעיתים כל רגש, היו לא מעט מהם שאף נאנחו עמוקות, לאות השתתפות בצער. והצטערו באמת ובתמים על סבלו.

חברים לא שוכחים, נזכיר לאיש, המבקש להתקדם במעלה הסולם הפוליטי. למד את זה (נקווה) ביבי על בשרו, ילמד את זה (אולי) ברק (עד שילמד - ימשיך לנגן את ה'לא סחבק'), במוקדם או במאוחר ילמד את זה גם דרעי.

אם חפץ חיים פוליטיים הוא.

התחזית: צפויות סערות

ולצד סימן השאלה הגדול תלה ביום רביעי האחרון גם וי ענק של ניצחון על פרצופיהם של חברי הכנסת החרדיים. "סוף סוף עובר תקציב מבלי שתישמע מקהלת המשסים נגד הציבור החרדי", אמר לי הרב משה גפני, כשהוא מבקש "להנמיך את הטון המשבח". לבל נעורר עין הרע.

ובכל זאת קשה היה שלא להבחין בעווית הכעס על פניו של שר החינוך, גדעון סער, שחלף לרגע במקום.

"גדעון", ניסה גפני לקרוא לאיש.

"ממהר", ענה לו האחרון.

אין ספק כי היה זה השבוע בו ספג סער סנוקרת חדה בפרצופו, ביושבו בבית הספר לתרגילים פוליטיים של גפני.

כמה מנצחים היו לו, לתקציב האחרון.

היה זה אלי ישי, שבזכותו ניטל עוקץ המע"מ על פירות וירקות מכל העסק, גפני ונהרי שטרחו והביאו את החוק המשופר, ליצמן שסיכל את מס הבריאות, אטיאס שגרף בשקט תקציב נכבד אל משרדו ה'משכן' - אולם היו אלו כולם ביחד, חברי הכנסת של ש"ס-אגודת ישראל-דגל התורה שעשו הפעם, לשם שינוי מרענן, אגודה אחת, ובלי מהומות מיותרות הביאו תקציב 'נסבל' אל שולחנו של כל חרדי.

לא נשלם כסף מיותר על פירות וירקות, לא נשלם מס בריאות, ילדינו הלומדים בישיבות הקטנות ייהנו מהשוואת זכויות, פתרונות דיור הולכים ומתגבשים, ואפילו על המים לא ניקנס כפי שסברנו בתחילה.

את כל חבילת ההטבות הזו קיבלנו במחיר מציאה – בלי להרגיז יותר מדי את בני עמנו שאינם שומרי תורה ומצוות, אפילו בלי לזעזע את מקלדותיהם של לבלרי התקשורת הכללית.

איך זה? - שאלנו את גפני, שמיהר להבליע חיוך, כמי שאינו מוכן לגלות את נוסחת הקסמים שלו.
ובכל זאת יש גם לא מעט הסברים הגיוניים. מע"מ על פירות וירקות? לכך דאגו לא פחות חברי הכנסת החילוניים, שלום שמחון, מירי רגב ושות'. היטל בצורת? זהו היטל שזכה להתנגדות חוצת עדות ודעות. חוק נהרי? - תגידו תודה שלא התקבל 'חוק גפני' המפלה בין מוכר שאינו רשמי חרדי למוכר שאינו רשמי סתם.

בקיצור, אין את מי להאשים, מלבד את ראש הממשלה האחראי בלעדית לתקציב.

"ביבי טוב לעשירים", אומרת לי חברת הכנסת אורית זוארץ מקדימה. "מס הבצורת, גם לאחר התיקון, יפגע במשפחות ברוכות הילדים. פירות וירקות? אז הורידו, נו אז מה? במקום הכרה בדרישות האמהות העובדות השתיקו אותם עם חוק חלופי, בלתי רציני, בבחינת 'קחי 200 שקלים, ותשתקי'. וכל זאת בעטיפה של 'אין כסף'. ומה עם התקציב המנופח של 30 שרים ו-9 סגנים?! 'לקנות שלטון בכסף' היה להם כסף, אבל לדאוג לחלשים לא היה כסף?!" – היא תוהה. "ביבי טוב בדיבורים. היה לו נאום יפה, אבל הוא אינו עושה דבר כדי לקדם את אמירותיו. היו לו מוטיבים יפים של דאגה לשכבות החלשות, אבל בפועל הוא לא עשה דבר וחצי דבר כדי לקדמם. עם כל הכבוד לו, אני באה ממקום בו יש ערך למילה".

בין יום הפכו חברי הכנסת החרדיים למגיני השכבות החלשות. אף מילה על דאגתם הסקטוריאלית למגזר החרדי בלבד.

אילו לא פרץ דרעי אל הזירה בסערה גדולה, עוד היינו חולמים על שנתיים שקטות (עד לתקציב הבא, עלינו לרעה) בכל הנוגע למפלגות החרדיות. לרגע חלפה עננת דאגה על ראשנו, שהרי טור פוליטי שאין מאחורי סערה דומה ליחסי ציבור בלי ספינים ושטיקים

הוא זכאי, הוא זכאי, עיתונאים נכבדים. השחיזו את העפרונות, הוא חוזר, הוא חוזר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!