סגן סער

יום רביעי שעבר. בנוכחותו של ראש-הממשלה שסיים את השבוע שעבר בלי טיפת ערך מוסף, התלקחה האש. זה מה שקורה כשאתה מושיב בעידנא דריתחא בחדר סגור, טיפוס מהיר חימה כגדעון סער, מול אישיות בעלת טמפרמנט בלתי נדלה כמוישה גפני.

"אל תצעק", הציע מאיר פרוש למוישה גפני, לפני שהחלה הפגישה. גפני לא יישם את ההמלצה. בניגוד לפרוש, הרי שהוא, לא עובד אצל סער. הוויכוח התלהט, גפני טען שסער עבד עליו. נתן לו את התמיכה בחוק שמעדיף את 'הרשתות': החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני, על פני שאר מוסדות המוכר שאינו רשמי, והנה ברגע האחרון, לפני העלאת הנושא בוועדת החינוך, הוא חוזר בו. סער מנגד לא נותר חייב. התוצאה: פיצוץ, לנגד עיניו הטרוטות של ראש-הממשלה.

רק אחרי שיצאו מהחדר ושאפו קצת אוויר ירושלמי קריר לריאות, הצטננה האווירה. השניים קבעו להיפגש שנית ביום שישי, בתקווה שהשבת הפורשת את כנפיה, תשפיע משלוותה גם עליהם. יום השישי הגיע, והשניים אכן ישבו באווירה רגועה בהרבה. התוצאה לא הייתה מרנינה. סער יצא קטן, כמי שאינו עומד בדיבורו. גפני יצא מאוכזב, כשאף לא חצי תאוותו בידו.

מבלי להלאות את הקוראים שוב ושוב בנפתולי החוקים וסעיפיהם הסבוכים, ניתן לתקצר ולומר שמהצעת החוק הסנסציונית של גפני, כמעט לא נותר דבר. גפני ביקש לקבוע, כי הרשתות יתוקצבו על ידי הרשויות בשיעור של מאה אחוזים, בעוד שתיקצובם של שאר מוסדות ה'מוכר שאינו רשמי', לא יוסדר כלל בחקיקה. סער סירב בתוקף.

איך שגלגל מסתובב לו. רק לפני שבועיים יצא נהרי מכליו, כשנוכח לראות כיצד מאחורי גבו תפר יו"ר תנועתו אלי ישי דיל עם יו"ר ועדת הכספים, לגניזת 'חוק נהרי' וקבלת 'חוק גפני'. הסתובב לו משולם חמוץ פנים כמי שחרב עליו עולמו, עד שנראה היה כמי שעומד ללקות כל רגע באירוע לבבי נוסף. והנה, ארבעה עשר יום חלפו ונהרי הוא זה שמתהלך מדושן עונג, לאחר ששר החינוך הבהיר לגפני, כי יתמוך רק בהצעת חוק שמשווה בין הרשתות לבין שאר מוסדות המוכר שאינו רשמי ומעמידה את חובת תיקצוב כל המסגרות על שיעור שווה של שבעים וחמישה אחוזים.
אז נכון, גפני טוען כי גם בהצעה החדשה, ישנו הישג מסוים בכך שהיא אינה מונעת מרשות מקומית על פי שיקול דעתה, לתקצב את המוסדות בשווה כסף בשיעור עודף של מאה אחוזים (כאשר במקביל תוכל הרשות להעניק תקצוב מופחת בתחומים אחרים דוגמת שירותי העשרה). ובכל זאת, להגדיר זאת כהישג, זה בערך כמו לומר שביבי חיזק את מנהיגותו בהסרת המע"מ מהפירות והירקות.

מבחן התוצאה מציב את היעד הראשוני אל מול התוצאה הסופית. גפני עלה על עץ גבוה כשהצהיר ברורות, כי תקציב המדינה יעבור, רק אחרי שהחוק שהוא מגיש יתקבל בשלוש קריאות. לא רק שזה לא קרה, אלא שההיפך הגמור אירע. גפני עצמו, נאלץ להסכים להצעת חוק שדומה במהותה לתיקון הראשוני שהגיש נהרי. איך קראו לזה בטרמינולוגיית 'יתד'? 'הצעה אחרונה', ובלבד ששמו של נהרי לא יוזכר. שר החינוך תמך בגפני בתחילה, הציב לו את הסולם שבאמצעותו טיפס על העץ, ובהגיע רגע האמת גם כרת את הענף וגם נטל את הסולם.

בבוקרו של יום שני, הצטרף גם יו"ר ועדת החינוך זבולון אורלב לחגיגה. הסיכום המוקדם שהושג כבר ביום שישי, וההבנות שהיו לאורלב עצמו עם הנציגות החרדית, לא מנעו ממנו להוציא לאחר מעשה הודעה לעיתונות שכותרתה: "סוכל ניסיון של החרדים לקבל עדיפות על פני מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים אחרים". העיתונות המפלגתית החרדית, יכולה ללמוד מה'מיזרוחניקים' כיצד להוציא הודעות מטעם כאלו, שאין כל קשר בין המציאות לבינם: לא חובש כיפה סרוגה הוא שטירפד את 'חוק גפני'. חובשי כיפה שחורה עשו זאת.

הדיון עצמו הפך לפארסה, כאשר חלק מהמתנגדים, שהגיעו כדי לדבר בגנותו של 'חוק גפני' המעדיף את הרשתות החרדיות, גילו, כי החוק שהוועדה מתבקשת להצביע עליו, תואם לחלוטין את רצונותיהם. ישב שם גם הפרקליט הסוטר אמנון דה-הרטוך, על תקן לוביסט בשכר (אלא מה?) של גני חב"ד, שמעמדם החינוכי הינו: מוכר שאינו רשמי. הפעם הוא לא היה צריך לסטור לח"כ חרדי כדי לקבל את המגיע לו. אחרים הקדימוהו.

יהום הסער


את גדעון סער אי אפשר לקחת כמובן מאליו לטוב ולמוטב. בישיבת ועדת החינוך, הוא דיבר נחרצות בשבח החינוך החרדי, במה שנראה כקמפיין שמכוון ישירות למצביעים החרדים מעל ראשם של נציגיהם בפרלמנט. בלילה שלפני הוא התעקש לחתום על תקנות חוק הישיבות הקטנות, תוך שדובריו דואגים להוציא הודעות לעיתונות המפלגתית מלשכת השר, כביכול מדובר בח"כ מן המניין ביהדות התורה שאין לו בעולמו אלא דל"ת אינטשים של ביטאונו המפלגתי.

הלנו הוא אם לצרינו? תלוי בסיטואציה. מצד אחד הוא מערים לעיתים מכשולים לא צפויים כולל היטפלות לקטנות. מן הצד השני, כשהוא מתייצב לימין החרדים הוא עושה זאת בכל הלהט. רק השבוע, בישיבה משותפת עם היועץ המשפטי לממשלה, הוא כפה על הצמרת המשפטית הבכירה, לבטל את הדרישה הדרקונית מהמוסדות החרדים, להעברת היתרי בנייה בכל שנה ושנה, תוך שהוא ממנה את מנהל האגף המוכר שאינו רשמי יהודה פינסקי לעמוד בראש ועדה שתכריע בעניין. סער נופף בנתונים ולפיהם מתוך כ-1600 בתי-ספר, רק כשלושה-עשר אחוזים יאושרו על פי הדרישות המחמירות, ומתוך כ-2800 גנים רק כשמונה אחוזים יקבלו רישיון. "לא מדובר בבעיה בטיחותית, אלא בסחבת בירוקרטית", הוא הוכיח, תרתי משמע. היועצת המשפטית של המשרד דורית מורג יצאה מכליה, אבל סער הטיל מרות ביד חזקה כאחרון המפ"איניקים.

הוא מכוון גבוה. לראשות-הממשלה ביום שאחרי נתניהו (יום שביבי בהתנהלותו התמוהה, דואג משום מה לקדם). הוא רוצה את החרדים לימינו, אך לא במחיר של קרע מול חונטת השמאל. רגע הוא לצידנו ובמשנהו נגדנו. הרי הכוח כעת בידיך כיו"ר ועדת הכספים, שאלתי את גפני, מדוע לא הלכת עד הסוף? יכולת לכופף את סער, לפחות לנסות. "לא קורעים את החבל מול שר חינוך", הוא משיב. כחרדי לא שווה זכויות, אתה זקוק לו בכל רגע. היום רישיונות לבתי ספר, מחר תקנות לישיבות. לפעמים צריך לדעת להוריד את הראש. "כן, אני יהודי גלותי ואינני מתבייש בזה, האגו לא משחק תפקיד, אלא רק צרכי הציבור שלמענו נשלחתי".

זוהי תשובה חלקית ומתחמקת למדי. שכן במקרה דנן, התנהלות הנציגות החרדית המסוכסכת שיחקה לידיו. סער גילה כי בכל צעד שינקוט ימצא לפחות חרדי אחד לצידו – פעם גפני ופעם נהרי. במשחק שכזה בו הצד השני נאבק בינו לבין עצמו, אין קל יותר מלתמרן ולצאת פטור בלא כלום. נס שהפעם זה מסתיים בהבנה כלשהי. בפעם הבאה, אנו עלולים לגלות שהמריבות הפנימיות גורמות לנו לצאת בידיים ריקות. (ריקות, לא נקיות!)

הפעם הבאה הזאת, כבר ניצבת לפתחנו. על הפרק עומד הצורך הדחוף בחקיקת חוק שיסדיר את תיקצוב תלמודי התורה (מוסדות הפטור, שמתוקצבים ברמה פחותה ממוסדות ה'מוכר שאינו רשמי', לחובבי ההגדרות המדויקות), בעקבות פסיקת הבג"ץ. והנה, השבוע התקיים באולמי אפריון כינוס חירום דחוף של איגוד מנהלי הת"תים, שהזמין מודעה מקדימה בתשלום במערכות העיתונים המפלגתיים.

בלי דם רע אי אפשר. ב'המבשר', נמצא מי שנאות להכניס את הידיעה כלשונה. ב'המודיע', צונזרו שמות המשתתפים שהרי לא יעלה על הדעת לאזכר את שמו של סגן שר החינוך, ואילו ב'יתד נאמן', נשמטה המודעה ולא מחוסר מקום. זה התחיל בזה והמשיך ביום שלישי, בידיעת אוזן ליטאית בביטאון הז'בוטינסקאי שבישרה על כינוס נוסף של גורמים ברי-פלוגתא: "היערכות בקרב מנהלי 'מוסדות הפטור' לקראת יום עיון ארצי שייערך בשבוע הבא בירושלים". איך זה ייגמר? הרבה יותר גרוע. תשאלו את נהרי, גפני ופרוש מחד, סער, דה-הרטוך ואורלב מאידך.

לא שתדלן. משתדל

"אני לא שתדלן", אומר סגן שר השיכון מאיר פרוש. מצאנו אותו השבוע ספון בלשכתו, רכון על הררי מסמכים. התנועה במסדרון המשותף לסגן, לשר ולמנכ"ל אינה פוסקת לרגע ובכיוון אחד ברור. "לסגן השר, שמאלה", מכווינה את הבאים פקידה בכירה במשרד שחולפת במסדרון. "הם לא מפסיקים להגיע", היא מסננת בחצי חיוך, לשם שינוי מרענן לא בנימה עוינת. המאבטחים בכניסה לבניין הפכו לסדרני שלומי אמונים דה-פקטו. תגי הכניסה הפכו לכרטיסי החבר החדשים בתנועה רבת החסידויות.

מאה וקצת ימים חלפו למן היום בו התיישב על כורסתו. פרק זמן שיש בו די והותר כדי לבחון, אם לא את ביצועיו, לכל הפחות את התאקלמותו במשרד. פעמיים בעברו, כיהן פרוש כסגן שר, בשתי הפעמים במשרד השיכון. אך מה גדול המרחק בין שתי התקופות: בכנסת ה-14 הוא כיהן כסגן שר במעמד שר, בעוד בכנסת ה-15 כיהן כסגן תחת שר מכהן נתן שרנסקי. לא קל להיכנס לאותו משרד שבו היית רגיל להתנהל כבעל-בית, ולחוש כמי שתלוי ועומד בדעת-אחרת, שברצותה מקנה לך סמכות וברצותה נוטלת. כעושה דברו של שרנסקי כיהן אז המנכ"ל אבי מעוז, שחלש על כל ענפי המשרד וכמעט שלא הותיר לפרוש קורת גג לשכון לבטח תחתיה.

לתפקידו הנוכחי אם כן, נכנס פרוש כמי שמודע על בשרו למגבלות סגן המיניסטר. ההתחלה לא נראתה מבטיחה. אמרו שגדעון סער ייתן לו הרבה כבוד ומעט מרחב פעולה. התעקשותו של סער לא לאפשר לנהרי להיכנס לנעלי 'שר במשרד החינוך' הייתה מעין הצהרת כוונות כי בכוונתו להעביר 'סדרת חינוך', את כל מי שינסה לגרוע כמלוא נימה מסמכויותיו של השר. ולא שכחנו את ריבוי הטוענים (בעבר. מאז כבר התפזרו הערפילים), לכתר החינוך החרדי. נהרי מהצד הספרדי, רביץ ג'וניור מהכיוון הליטאי והורן מהפוזה הגוראית. ההווה בראשית הדרך לא נראה משהו. העתיד היה לוט בערפל.

פרוש העדיף אז לשתוק. "תבחנו אותי במעשים", הוא ביקש. החודשים נקפו, הגיעה עת המבחן. דבר אחד ברור ובולט לעין, פרוש בתנועה מתמדת. הוא פעיל לא פחות מליצמן למרות שעדיין אינו עורך סיורי פתע בתלמודי-התורה, דינמי כמו גפני, על-אף שאין לו גישה ישירה לכותרות מדורי הכלכלה. אבל בניגוד בולט לשני עמיתיו (כמו באקדמיה, כך גם ביהדות התורה, אין חברים אלא עמיתים בלבד), נקודת הפתיחה שלו קשה בהרבה. אין לו את עמדת ההשפעה של בוס במשרדו, הוא לא יושב בתפקיד מפתח שחולש על השיבר. יש לו לשכה לא רעה ויועצים, לא רעים גם כן. הוותיק מקצועי יותר, והחדש עוד ישתלם בהמשך. אבל הסמכות אינה בידיו. חובת ההוכחה שלו כפולה. בעוד חבריו בעלי הסמכות צריכים רק להציג יכולת ביצוע, הרי שהוא זקוק בראש ובראשונה ליצור 'יכולת סמכות', שבלעדיה לא ניתן לפעול.

יש תחושה, אני אומר לו, שאין לך באמת סמכות במשרד, שאתה מתנהל כשתדלן עם לשכה. הנה, בפרשת 'גפני-נהרי' שהיא סוגיה חינוכית פרופר, קולך לא נשמע: "נכון", הוא בוחר להשיב ראשונה לגופו של עניין, "סגן שר תלוי בשר. אם השר רוצה יש בידיו סמכויות, ואם הוא לא מאפשר זאת שום דבר לא יעזור, אבל אני חושב שבעניין הזה אני עובד עם גדעון (סער – א.ב.) בצורה מושכלת. אני יודע מה הוא אוהב ומה לא, מבין מהם מרווחי הפעולה שנותרים לי. אני פועל בתבונה וזוכה לשיתוף פעולה".

אבל מכאן ועד להגדרת סמכותו כ'שתדלנית' הדרך לטעמו רחוקה: "אני מעדיף להתנסח בנימה משכנעת ולא דורשת, אבל זו ממש לא שתדלנות. אני לא מחפש סיבות לדפוק על השולחן וגם לא לרוץ לנתניהו. אם אנשים פה במשרד מוכנים להקשיב לדרישותינו, אין שום צורך לצעוק להם באוזן".

למריבה העניינית-אישית שבין נהרי לגפני, הוא מעדיף שלא להיגרר. בחוק גפני, הוא תמך בעת שעלה להצבעה בסיעה, לאור העובדה שחוק נהרי לא הביא במרוצת הזמן להעברת שקל אחד לרשתות החינוך. אבל באותה נשימה, הוא מאזכר שסעיפי ההסכם הקואליציוני מדברים על רמת תיקצוב של שבעים וחמישה אחוזים לכלל המוסדות.

כשסיעת יהדות התורה המאוחדת ישבה עם נתניהו ביום רביעי, היה זה פרוש שהעלה את הצורך בחקיקה. "מה אומר ההסכם הקואליציוני?" שאל נתניהו ופרוש ידע שהם במילכוד. "ברגע שראש-הממשלה ושר החינוך מבקשים להיצמד להסכמות, אתה לא יכול לדרוש מאה אחוזים ובטח שלא לאיים בטירפוד התקציב, כשבהסכם הקואליציוני הובטחו לך שבעים וחמישה אחוזים בלבד". לא נותר אלא לתמוה, האם בעת גיבוש הסעיף הרלוונטי, לא שהה גפני בחדרי המשא-ומתן בכפר המכביה.

מותר גם ללמד זכות: בעת לחץ של העברת תקציב בכהונה ראשונה כיו"ר ועדת הכספים, אפשר והלוחם הפרלמנטרי נרדם בשמירה. שהרי אין ספק שאם גפני היה מתעדכן ומעדכן את סגן שר החינוך לפני הפגישה עם השר ביום שישי, התוצאה, הייתה נראית אחרת.

הפקידים בוחנים אותו בשבע עיניים. יושבים כאן במשרד שרידים לקדנציית שריד, שכינה אז את סגן השר נהרי שכיהן במשרדו כ'עציץ'. למן הרגע הראשון הם העבירו את מבטם מסער לפרוש וחוזר חלילה. כשגילו כי המנכ"ל בדרך קבע, מתעקש להגיע ללשכתו של סגן השר ולא להיפך, הבינו, כי כבוד לפחות, הם מחוייבים לתת. האם גם יותר מזה? בלשכתו של פרוש מתעקשים שהתשובה חיובית. גם אורח לרגע, מבחין בזאת.

נמצאו גם כאלה שפירשו זאת אחרת. אחד מהם, מבכירי הממונים על תחום הישיבות במשרד, סירב להעביר ללשכת סגן השר מסמכים בתואנה, כי הדבר אינו מתאפשר לו משפטית. בהוראת הגורם הממונה עליו, הוא זומן ללשכת סגן השר. הזעקות שבקעו משם, לדברי 'עוברי אורח' במסדרון, היוו ניגוד גמור למתק השפתיים שפרוש מקפיד עליו במגעיו עם צמרת המשרד. "יש גיבוי, ויש הנחייה ברורה לפקידות הבכירה שבכל מה שנוגע לצרכי הציבור החרדי הדברים מתנהלים מכאן".

במשקפיו של סער, מסביר פרוש, יש כאן אינטרס כפול. בניגוד למשרד השיכון שתחומיו מוגבלים, הרי שמשרד החינוך, שני בתקציבו רק למשרד הביטחון, תחומי העניין הם ללא גבול. מקום להתגדר בו לא חסר, והפלת 'התיק החרדי' על כתפיו של הסגן היא הדרך הקלה ביותר להתמודדות עם ריבוי האינטרסים החרדי: "נוח לצמרת המשרד, הן לשר והן למנכ"ל שיש מי שלוקח את התיק החרדי. זה מוריד מהם עול. מאפשר להם לנתב את הפניות לכיוון לשכת הסגן". זה לא שסער הפך לאיש 'שלומי אמונים', כמו שפרוש דואג לכך שהאינטרסים שלו ושל השר, יחפפו.

בידיים נקיות

אווירה טובה יש. גם הישגים. כדרכו של פרוש בעסקנות, הוא מאושש זאת בדוגמאות חיות. האחרונה הינה חתימת שר החינוך השבוע על תקנות חוק הישיבות הקטנות. לא פחות מעשר טיוטות חלפו תחת ידו עד שההצעה גובשה והגיעה לידי גמר. לא רק בגיזרת השר. גם דורית מורג, היועצת המשפטית שהושמצה עד לזרא בקדנציה האחרונה, התגלתה לפרוש כמי שניתן לעשות איתה עסקים כשרים.

זה אומנם התחיל בצליעה. בפגישה הראשונה ביניהם ביקשה מורג לאשר את הנוסח שהציעה כלאחר יד. סגן השר הגיע מוכן, עבר לפני כן סעיף אחר סעיף עם נציגי איגוד מנהלי הישיבות. "לפני שאנחנו מאשרים, כדאי שנעבור על הסעיפים", הוא הציע. מורג נענתה בחוסר רצון. רק כשגילתה בצד השני ענייניות, שינתה את גישתה. ההכתבה הפכה לכתיבה משותפת. המונולוג הפך לדיאלוג. יש עם מי לדבר, גילה פרוש וגילתה גם מורג. האם תמו תלאותינו? לא ולא. מורג ממשיכה להערים מכשולים. האחרון שבהם הוא התעקשותה על כך שצרכי הישיבות הקטנות יתוקצבו בשיעור של שישים אחוזים רק בבסיס, ללא כל תוספות תקציביות דוגמת תגבור לימודי יהדות. אבל עצם העובדה שנמצאה שפה משותפת. שהדיונים מתנהלים תחת מסגרת המשרד הרשמית, יש בה כדי לצנן את האווירה. להנמיך את עוצמת הלהבות, גם אם לא תמיד עד כדי כיבוי השריפה.

פרוש מציג רשימת הישגים, המגובה בתכתובות ובמסמכים רשמיים של המשרד: הסדרת מימון רטרואקטיבי של הסעות ממוגנות לילדי החינוך העצמאי. המדובר בילדים המתגוררים ביישובי הספר, אדם, תקוע, קריית ארבע, וכן הלאה על זו הגיזרה, שמתנייעים מידי יום לבתי הספר של החינוך העצמאי בעיקר בירושלים.

אבל לא רק בתקציבי יישובי ספר עסקינן (ואל תהי קלה בעיניכם סוגיית הסעות החינוך העצמאי שבעטיה, בין השאר, בא השינוי הפרסונלי בראשות ועדת הכספים). בפרשת רשת הגנים, הניצבת עדיין על פי התהום, הצליח פרוש להגיע לסיכום עוד בערב חג השבועות ועל פיו הועבר סך של חמישה מיליון לצורכי משכורות. מיני אז, המשיך המשרד בניגוד לכוונתו הראשונית להעביר תקציבים מוגדלים, וזאת על סמך התחייבות מפורשת שאף הועלתה על מסמך רשמי, תחת הכותרת "מינוי מנכ"ל לרשת הגנים". ההבטחה ברורה: "סגן השר מתחייב שעד החגים (תשרי תש"ע) ימונה מנכ"ל לרשת הגנים, (עד ערב יום הכיפורים תש"ע)".

כאשר החשבת המלווה של 'רשת הגנים' חגית ג'ורג'י הרימה ידיים, לנוכח כוונת רשמי הרשת בערים השונות להיפרד מהגוף המסואב ולהקים רשתות עצמאיות, היה זה פרוש שנכנס לתמונה והביא לכך שעד כה הועברו רשימות של כששת אלפים ילדים שנרשמו לגני הרשת בערים השונות. "תודה. עכשיו אפשר להתחיל לראות מה קורה", כתב החשב קיסר לנוכח קבלת הנתונים.
יש אצלנו תכונה מגונה של מגננה בכל מחיר על אנשי שלומנו. מדוע אתה מתעקש לדאוג להצלת רשת כה מסואבת במקום לסייע לפירוקה? שאלתי.

"אני בא לסיפור בידיים נקיות. אין לשלומי אמונים שום עמדת מפתח בהנהלת הרשת, אבל העניין שלי הוא כפול. ראשית כל, לסייע לעשרות רבות של גננות שבלא הסדר, ימצאו את עצמן בבית, ומעבר לכך בדקתי וגיליתי שאם נאפשר את פירוק הרשת, לא הגנים בערים החרדיות יסגרו, שם יימצאו מסגרות אחרות, אלא הגנים בערים החילוניות הרווחיים פחות. בשביל למנוע את המצב הזה, נכנסתי לתמונה בכל הכוח. בנוגע להתנהלות ההנהלה, נתתי את דיברתי שיהיו שינויים".
שינוי חינוכי אחד כבר יש. לא ברשת אלא במשרד.
באתי, התרשמתי, רשמתי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!