מי משרת את מי?

בית הכנסת באסטנה, בירת קזחסטאן. מול קהל יהודי קשיש ואוהד, בוגר ברית-המועצות הקומוניסטית, מרגיש 'שימון פרס' בבית ומרשה לעצמו להתבדח על חשבון 'אמא רוסיה'. הוא מתרפק על ימי עבר, בעת שביקר בחדר הסגלגל בבית הלבן במחיצתו של נשיא ארצות-הברית רונלד רייגן.

היו ימים, בהם מפגש בין נשיא המעצמה הגדולה למנהיג ישראלי, לא יכול היה להתנהל מבלי שייכלל בו הומור בריא. "הייתי בגן החיות במוסקבה", סיפר רייגן לפרס, "וראיתי שבאותו כלוב גרים זאב עם כבש. איך אתם עושים את זה?, שאלתי בהתפעלות. 'פשוט מאוד', הם השיבו לי, 'אנחנו מחליפים בכל בוקר את הכבש".

הרבנים, השרים והמאבטחים הישראלים דוברי העברית, מחייכים בספונטניות מיידית. כמחצית הדקה לאחר מכן, נשמע צחוקם המתגלגל של המקומיים, שמבינים את הבדיחה מפיו של המתורגמן האיטי. עבור פרס, זהו הרגע המהנה מכל. הוא כאן, כדי להעלות חיוך על פני היהודים המקומיים.

הדוברת המסורה איילת פריש, דאגה מהשפעת הלו"ז הצפוף מידי, אבל פרס התעקש: "יש כאן קהילה יהודית ואני צריך להיות איתה". לא כנשיא המדינה הוא מרגיש, אלא כנשיא העם.

לעת זקנותו, הייתה לו עדנה. האיש שכל ימיו השתוקק לחסות תחת כנפי הקונצנזוס, ונדחק לשולי הלגיטימציה, הפך במחי ניצחון על ריבלין, לאהוד העם. מה שלא עשו אינספור תרגילים פוליטיים, עשה הגיל. בארץ הוא הפך למבוגר האחראי, בגולה הוא נתפס כסמל לאומי. את מי אתם מכירים בישראל? שאלנו מקומיים מוסלמיים. "פרזידנט פרס" הם השיבו.

בבוקרו של יום, במבנה הפירמידה שבו התקיים הכינוס הבין-דתי, הוא ישב לצידו של הנשיא המקומי נורסולטאן נזרבאייב. אוי, כמה שפרס היה רוצה להיות בנעליו. לחוש ולו לפעם אחת, את טעם השליטה הטוטאלית נוסח ימי מפא"י העליזים. בלי תקשורת עוינת, מפלגה מתמרדת ויועצים משפטיים כובלי ידיים.

לפני קצת למעלה מעשור, החליט הנשיא המקומי לבנות עיר בירה מחדש, ממסד עד טפחות. עשר שנים חלפו, והאיש ספון בארמונות פאר, חולש על עיר מרושתת, עם כבישים רחבי ידיים ומגדלים גורדי שחקים. הפאר מלאכותי, ההתנהלות מלכותית. תנו לפרס שלטון שכזה למשך שבוע, ואריכות הימים המופלגת שלו תוכפל.

"סיירתי בעיר הבירה", אומר הנשיא הישראלי, "ואמרתי למארח שאין כאן ארכיאולוגיה של העבר, אלא ארכיאולוגיה של העתיד". גם בגילו המתקדם, כשאותות הזקנה ניכרים בהילוכו, הוא חי את העתיד. הלוואי עלינו בגילו.

את איראן, הוא לא חדל להזכיר לרגע. מהדי מוסטפווי יועצו של אחמדיניג'אד, 'יצא בחוץ בבדידות לא מזהרת, בעת שפרס החל את נאומו. "אל יהי קל בעיניכם", אומר פרס, "זו הפעם הראשונה בחיי שהאיראני קם ועוזב בבדידות, וישראל נותרת עם כולם באולם. בדרך כלל זה הפוך, ישראל היא זו שנשארת לבד. התרגשתי לראות את המופתים והקרדינלים נותנים לאיראן לעזוב. מוטב שאיראן תהיה בודדת ולא ישראל".

לבודד את איראן, זהו שם המשחק. המעטפת אומנם כלכלית-דתית, אבל התוכן כולו מדיני. משך למעלה משעה וחצי, מרביתה בארבע עיניים, הוא נפגש עם הנשיא המקומי. אתה לא יושב משך תשעים דקות עם נשיא אנרגטי שכזה, כדי לשוחח עמו על קווי הארכיטקטורה בארמונותיו. נמצאים פה ולא בכדי, בכירי מערכת הביטחון ומערך המודיעין הישראלי. בסיומה של פגישה, נשמעת מפיו של נזרבאייב הצהרה מפורשת ולפיה, ארצו לא תסייע לאיראן בהעברת מידע גרעיני.

בפרונט, יש מי שמנסה לשוות לביקור אופי כלכלי גרידא. סמנכ"ל התעשייה האווירית, מכנס מסיבת עיתונאים בה הוא מבשר לאומה על חתימת חוזה בין התעשייה האווירית לחברת תעופה מקומית, להפיכת מטוסי נוסעים למטוסי תובלה. על הדברים האחרים שמתנהלים מאחורי הקלעים, לא מדברים כאן במסיבת העיתונאים.

שלוש-עשרה שנה אחרי שהפסיד לו בבחירות 96, הופך פרס ליד שמאלו של נתניהו. בעיני השמאל הקדימאי, הוא הפך לקונסליירי של ראש הממשלה הימני. זה שהולך לפניו להנחותו הדרך, ליישר הדורים, כמו ענני המדבר. פרס כמו ברק, הפכו לשליחיו הדיסקרטיים ביותר של נתניהו. שתי ידיים שמאליות פעלתניות.

אפשר לראות זאת כך, וניתן לראות זאת אחרת. לגמרי. "מעולם לא הייתה ביניהם איבה אמוציונאלית", אומרים בסביבתו הקרובה של נשיא המדינה. שם מגלים, כי גם לאחר בחירות 96, בהן נוצח על חודו של אחוז, הגיע פרס בחשאי למעונו של נתניהו מספר פעמים. אז, זה הסתיים בכי-רע. כיום, מלשכתו במשכן נשיאי ישראל, זה נראה לפרס טוב בהרבה. "הרי ביבי הוא זה שמאמץ את המדיניות של פרס ולא להיפך", אומרים אנשי הנשיא. ובכלל, ככל שמדובר בסוגיית הגרעין האיראני אין מקום לשיקולים פוליטיים. כמה צפוי. פרס הרי, מעולם לא עסק בפוליטיקה, גם כשהתבוסס בה עד צוואר.

מיניסטר מאמין

לא רק פרס. גם פואד יהודי מאמין, בביבי. בדרך לבית הכנסת שנבנה בכספי תרומותיו של המיליארדר יו"ר הקונגרס היהודי האירו-אסייתי אלכסנדר משקביץ, מספר פואד על 'בית הכנסת שלו', ליוצאי עיראק שהוקם בראשון לציון עוד בשנות השמונים, בכספי תרומותיו של הנגיד הסינגפורי יעקב בלאס.

"אפילו כולל אברכים יש שם", מתפאר הבולדוזר, שככל שהוא נע באיטיות, כך הוא מנחית את הוראותיו במהירות.

"ההישג הגדול שלי, שסחבתי אותו למצרים", אומר פואד בשיחה גלוית לב שניתן לנהל רק בשלווה הסטואית שאופפת את הרחובות הרחבים והמאובטחים. פואד, שרואה עצמו כידיד אישי של הנשיא המצרי, נטרל את המוקשים והביא לכך, שעם תום פגישתם של נתניהו ומובארק, הגדירוה השניים כמוצלחת. הוא רואה את ביבי ומבין את התלבטותו. לדידו, אין כאן זיגזוג אלא התייסרות: "הוא נקרע בינו לבין עצמו. מצד אחד יש לו את המסורת הימנית מבית אבא, את בית המדרש שהוא בא ממנו. מצד שני הראייה הממלכתית מחייבת אותו לחצות את הקווים".

יריביך במפלגה אומרים, שרק כורסת המיניסטר, היא שהופכת אותך לגדול תומכיו. שביבי הוא שמסובב אתכם ולא אתם אלו שמכתיבים לו.

"אנחנו באמת לא מכתיבים וגם לא צריכים להכתיב", יורה פואד. "מה הלחץ הזה? אנשים שוכחים שהוא לא נבחר על ידי מצביעי קדימה. הוא נבחר על ידי הימין. קוראים לו להקפיא הקפאה מוחלטת של ההתנחלויות, מה שקדימה והעבודה לא עשו. איך אפשר לדרוש ממנו דבר כזה? מה? קדימה ניצחה בבחירות, או הימין? שיתנהלו בשפיות".

העבודה יכולה להקל עליו, ליצור אווירה תומכת. ההחלטה צריכה להיות שלו. "הוא צריך להחליט מה הוא רוצה להיות, עסקן או מדינאי?", ואת זה אומר האיש שעסקנות פוליטית היא סמלו המסחרי. "עסקן רואה רק את ההווה. מדינאי רואה מעבר לאופק. הוא צריך להחליט, אם הוא מעוניין להסתכל רק על היציבות הקואליציונית, או על עתיד מדינת ישראל".

ומה הוא יחליט?

"הוא כבר החליט. אני מאמין שעמוק בתוך הלב נפלה אצלו ההחלטה. זה קשה ולא פשוט, אבל לדעתי הוא כבר עשה את הצעד הפנימי שלו".

מאה ימים חלפו. פוליטית, ביבי לא השתנה. מהשבוע הזה הוא יוצא זוועה. רסק עגבניות. דווקא מדינית, הוא נראה לא רע. בסקרים – אפילו אלו של 'הארץ השופר השמאלני – הוא מוביל על לבני במידת ההתאמה לראשות הממשלה, בפער של שמונה-עשר אחוזים. יו"ר האופוזיציה מתוסכלת, לא מוצאת את מקומה מעבר למופעים קומיים מזדמנים, נוסח "תהיה גבר ותתקפל". רק לפני מאה ימים, העריכו שביבי ישמש כראש ממשלת ליברמן. והנה, חלפו הימים ומכל שלל הטעויות, דווקא נוכחותו של איווט במימדי השררה המנופחת שקיבלה ישראל ביתנו, הפכה מנטל לנכס. השפעתו של הדב הרוסי על המו"מ המדיני, כה חסרת משמעות, עד שאיווט עצמו נאלץ להצדיק את הדין ולהסביר בקש וגבבא, את ריתוקו המדיני והעברת שרביט המגעים לידי ברק.

כאן בקזחסטאן, 'השר האיווטי' עוזי לנדאו, הוא האנמי ביותר מבין שרי הממשלה הנוכחים פה. ולנדאו כמשל לישראל ביתנו כולה.

נפתלות דרכי הפוליטיקה. התיקים שהורעפו על ישראל ביתנו, משמשים כיום כחרב פיפיות, דווקא בידיו של נתניהו. המשוואה הפוליטית-מדינית פשוטה: אם ישראל ביתנו תפרוש, קדימה תקפוץ על העגלה. שתי מדינות לשני עמים כבר יש. גם תיקים לרוב, להרבה יותר משני שרים. בקונסטלציה של פרישת איווט על רקע מדיני, לבני לא תוכל להיוותר בחוץ. גם אם האיבה האישית לביבי (שלה, או שמא של אייל ארד?) תנווט אותה החוצה, חבריה יהדסו אותה פנימה. לא שמונת המנדטים של מופז, אלא עשרים ושבעה מנדטים של ח"כי קדימה. הכל תיאורטי, מעשית זה לא יקרה.

איווט לא יפרוש, לפחות כל עוד לא יוגש נגדו כתב אישום. גם אחרי שיוגש, אם וכאשר, הוא לא ימהר להעביר את השרביט לידי אנשי קדימה. הג'ובים שאיווט תפר לעצמו ולחבריו תקועים לו כיום, כמו סרקוזי בגרון.

אבטחה שב"כית

בחזרה לקזחסטאן. השר הרבני פרופ' הרב דניאל הרשקוביץ, מסתגל אט-אט לחיי השרד. את סלומיאנסקי והחוק הנורבגי, הוא מותיר מאחור ונע מאובטח בבירות העולם. לפני כשבועיים שהה בסלון האווירי בפריז. כעת, הוא כאן, בחלל הקזחי. כאיש האמון על ממלכתיות, הוא מצא עצמו בפוזיציה לא נוחה בעליל. סועד כאורחו של הנשיא הקזחי, לצד הנשיא הישראלי ושרי הממשלה, ואוכל כמעט לבדו מנה כשרה. כמעט אמרנו, שכן כחברותא נכח שם לב לבייב, היחיד מבין אנשי העסקים ובכירי המשק שהוזמן לסעודה המשותפת.

כרב שכונה בחיפה, מפריעה לו בעיקר העובדה, שאת שיעורי השבת שהוא מוסר, אין לו פנאי להכין כדבעי.

אז אתה מוותר? שואל מי ששואל.

"מה פתאום? לא ישנים", עונה המיניסטר סרוג הכיפה, בעל הומור יהודי בריא. בדוק ומנוסה.

סלומיאנסקי והחוק הנורבגי מאחוריו. כאן הוא נהנה מכל רגע. ישבתי עימו לארוחת בוקר, יום לאחר חתימת החוזה הלוויני עם הקזחים. בניגוד לשר הקודם, שניצב עם שתי רגליים פוליטיות על הקרקע, הרי שהשר המדעי, הוא אסטרונאוט אמיתי ובמובן החיובי של המילה. בענייני סוכנות החלל, הוא מבין עניין.

כשיו"ר סוכנות החלל הישראלית הפרופ' (והח"כ הקדימאי עד לא מכבר) איציק בן-ישראל, משוחח עמו בנושאים העומדים ברומו של חלל, הוא מדבר עימו בגובה העיניים.

ישראל, כך מסתבר, מבקשת לעשות שימוש בבסיסי החלל הקזחיים. בארץ המישורית, ששטחה הריק בלתי נתפס בעיניים ישראליות ממוצעות, שטורפות כל ס"מ פנוי לבנייה. ריבוי המשולחים, וגודש בכירי מערכת הביטחון הנמצאים כאן, טורדים את מנוחתו של שר המדע. בסיפור הזה, יש כדי לשפוך אור על יד ימין ויד שמאל, הפועלות כל אחת, על דעת עצמה.

הרשקוביץ חושש, שמאחורי גבה של סוכנות החלל, נתפרים דילים ישירים בין מערכת הביטחון למקומיים. שר המדע ניגש ישירות ללב העניין, פונה למנכ"ל משרד הביטחון פנחס בוכריס ומבקש לדעת, האם מתנהל מו"מ עקיף. בוכריס נשבע לו בנקיטת חפץ, שמסלול שכזה אינו קיים. לפחות לא באטמוספרה הקזחית.

"אני יודע שמשרד הביטחון מעדיף מו"מ ישיר מול המקומיים, ולמרות זאת, אני סומך על בוכריס בעניין הזה. שנינו בוגרי יחידה שמונה-מאתיים". בזכותה של אמונה תמימה.

חממה שכזאת, בה מרוכזים ראשי המדינה למשך יומיים תחת קורת גג אחת, היא הזדמנות נאותה לבחון את תיפקוד המערכות. ראש השב"כ יובל דיסקין, מסתובב פה כאחרון המאבטחים. עיניו לא מפסיקות לבלוש, לבחון את סידורי האבטחה. "האחריות על אבטחת הנשיא, היא עלי", הוא אומר לי. מסקנות ועדת שמגר אחרי רצח רבין, הטילו אחריות ישירה על ראש השירות. דיסקין נושא בה בכל רגע ורגע. גם חיוכו, מתוח.

בתפקיד שכזה, לא מודיעים מראש. "נחתתי עליהם ללא התראה מוקדמת. אני אף פעם לא מודיע מראש, תמיד מפתיע". מאוחר יותר, בשעת ערב, נחשף ספק-ליקוי אבטחתי ששרר במתחם. בדיוק בשביל זה נמצא פה ראש השירות בכבודו ובעצמו, מלווה בראש אגף האבטחה.

"זאת לא אבטחה חסרת תקדים, בוא נאמר שזוהי אבטחה ברמה גבוהה", מסביר דיסקין. "בביקור האפיפיור בישראל, הייתה אבטחה חסרת תקדים, ללא כל פרופורציה". לא כאן. כדי להוציא לפעול סיור שכזה, בן כמה ימים במדינות מוסלמיות, נדרש שיתוף פעולה הדוק עם גורמי הביטחון המקומיים. דיסקין, מסתבר, לא סומך בעניין זה על אחרים.

האיראנים הביעו את מחאתם. לביקור, הם היו מודעים מראש. ההתראות, בעיקר סביב הביקור המקדים באזרבייג'ן, שכנתה הגיאוגרפית של איראן, הגיעו לדיסקין במטה השב"כ בישראל. הוא בחר לפגוש בהן פנים אל מול פנים, באזרבייג'ן ובקזחסטאן.

האם ישנו מצב שהתראה ספציפית תגרום לך למנוע מנשיא או מראש-ממשלה לבקר במדינה זרה? שאלתי.

"התפקיד שלי הוא לא למנוע את הביקור, אלא למצוא את הכלים לאפשר אותו".

הילת המסתורין, יפה להם לשב"כניקים. החשיפה שלאחריה, פחות. אחרי שהם פושטים את המדים הלא רשמיים, אתה מגלה לעיתים שמדובר בגדעון עזראים, עמי איילונים ואבי דיכטרים. חסרי אינטליגנציה פוליטית במקרה הטוב ועב"מים במקרה הרע. מההתרשמות האישית לפחות, דיסקין קרוץ מהחומר הנכון. ימים יגידו האם וכיצד, ייפלט לפוליטיקה.

גבולות פרוצים

הרחובות חסומים מכל עבר. שוטרים במדים עומדים ומצדיעים. תנו כבוד לתורה, נוסח קוסטוניי שבקזחסטאן. המקום: מחוז נידח בארץ רחבת ידיים. כל-כך נידח, עד שאפילו שליח חב"די טרם נמצא. (המעוניינים, מתבקשים לפנות לרב דק"ק אסטנה, הרב ישעיה כהן, אישיות רבת רושם שסוחפת את בני הקהילה היהודית וגם מבקרים מזדמנים). תחבורה ציבורית ישירה, אין. את הדרך לשם אנו עושים במטוס טופולוב רוסי ישן, ללא כרטיסים וללא בידוק ביטחוני. לימיני, אשף יחסי הציבור של האירוע, אריק אליוביץ. לשמאלי, עו"ד אלקנה הולצר, חבר מזכירות קונגרס ראשי הדתות, שלא מפסיק לשנן את תפילת הדרך שוב ושוב.

יו"ר הקונגרס היהודי האירו-אסייתי אלכסנדר משקביץ, חונך במקום בית כנסת לזכר אמו רחל ע"ה. איך אמר לו פרס ביום האתמול? עם מפעל הנצחה כזה, ניתן לקרוא לאמך 'רחל אמנו'.

המחוז ותושביו מעידים על המדינה בה אנו מצויים. או עשירות מופלגת, או עניות מרודה. המושג 'מעמד בינוני' לא קיים בלקסיקון. אנשים מגיעים לכאן לשמוח בשמחת התורה, ולא פחות מכך, ליהנות לאחר מכן מ'סעודת מצווה' מזינה.

ככה בונים יהדות. ככה בונים מדינה. בלי יועצים משפטיים, בלי הוראות תקשי"ר של נציבות המדינה, בלי ועדה לתכנון ובנייה. קומפלקס מפואר, הכולל בית כנסת מהודר ומקווה שנראה כמו קאנטרי-קלאב, הוקם כאן לתפארת, תוך חמישה חודשים.

שר הדתות יעקב מרגי רואה, ועיניו כלות. לו רק יכול היה ליישם את המדיניות הקזחית בארץ הקודש. אילו רק התאפשר לו למנות רב משפחתי לירושלים בקריצה קזחית, ללא כבלי התקנות והפרקליטות. קשים החיים במדינה דמוקרטית.

השמחה היהודית פורצת גבולות. מקהלת הילדים שהגיעה במיוחד מביתר עילית, משוררת בחן, בקול ובפלייבק. משקה הוודקה נשפך כמים והריקוד החסידי עם ספרי התורה, פורץ גבולות. שגריר ישראל בקזחסטאן, ישראל מי-עמי, מרשה לעצמו סוף-סוף להשתחרר. הביקור הנשיאותי שהוא שימש כאחראי הישיר להוצאתו לפועל, הסתיים בהצלחה. האירוח היה למופת. פרס בדרכו חזרה, והשגריר מי-עמי, כאן, נותר עם ספרי התורה. מרקד ומפזז בצוותא עם הנדיב משקביץ שנישא על כתפיו של הרב דב פוברסקי. הגינונים הדיפלומטיים, נזנחים. אחרי הכל, זו התמונה שניקח עמנו לארץ. שמחת התורה פורצת גבולות.

לעניין זה, ירושלים וקוסטניי, חד הן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!