שרי המאה • טור פוליטי מיוחד

לחגיגה אומללה שכזאת לא ציפה ביבי נתניהו בדיוק ביום המאה להקמת הממשלה שבראשותו. אם יש מישהו מיועציו שמאמין בכוחות על טבעיים כמו עין הרע ומזל נאחס מן הראוי שישלח אותו בדחיפות לאחד מבעלי המקצוע הרבים המתמחים בטיפול בבעיות מסוג זו. בירושלים בלבד יש שלושה מסלקי עין הרע בעופרת שמספרים עליהם גדולות ונצורות. אם ירצה להרחיק עד דרום הארץ הוא ימצא מגוון רחב של חוזים בכוכבים ומתקשרים עם כוחות עליונים. אחד מהם בוודאי יפתור לו את פשר התעלומה.

בדרך הרציונלית, כך נראה, יקשה עליו מאוד לחפש תשובה לשאלה למה זה קורה דווקא לו. איך זה שביום ראשון השבוע הוא נושא נאום חגיגי בממשלה לקראת יום המאה להקמת הממשלה (מושג שמושאל מהתרבות האמריקנית שביבי סוגד לה באדיקות) ובדיוק בו ביום עצמו, שעה לפני השקיעה, קיתון של תנחשו לבד מה.

אפילו רובי פולישוק בכבודו ובעצמו לא היה עושה זאת רע יותר. בבוקר להיפגש עם שר האוצר יובל שטייניץ ולהבטיח לו את כל הגיבוי הדרוש בפרשת המע"מ על הפירות והירקות, בצהרים לשחרר הודעה על פשרה ההולכת ומתגבשת בתיווכו הפעיל של ראש הממשלה כמובן, וחמש שעות לאחר מכן להרים ידיים מול כל זרקורי התקשורת בכנסת ולהודיע על כניעה ללא תנאי. אין מע"מ על פירות וירקות ואין גם הפחתה במס הכנסה ליחידים ולחברות. שני דגלים אלו כיכבו במשנתו הכלכלית של ראש הממשלה מאז כניסתו לתפקיד, ושניהם נזרקו לפח קליפת בננה לאחר ההחלקה.

ביבי עצמו מיהר לחמוק מהבניין מיד לאחר ההודעה. מאחוריו הוא הותיר שר אוצר שאם היה לו קצת כבוד עצמי היה מניח מכתב התפטרות ועוזב אף הוא את הבניין. אם כך היה עושה, הוא היה מאבד את האוטו והכיסא בקדנציה הנוכחית אך היה מעניק לעצמו נקודת זינוק מצוינת להנהגת הליכוד בעידן שלאחר נתניהו. עידן שנראה היום קרוב יותר מתמיד.

אלמלא פרשת הכניעה המבישה בקרב על התקציב אין ספק שיום המאה להקמת הממשלה היה מצטייר באור קצת שונה. ולא שלא היו לו, לביבי נתניהו, זיגזוגים מהותיים יותר. הוא ויתר על הדגל של מדינה אחת (ועוד אוטונומיה מעורפלת בגדה המערבית) בין הים והירדן. הוא עצר באופן מוחלט את הבנייה מעבר לקו הירוק למרות שטרם הכריז על כך פורמלית. והוא הקים את הממשלה הגדולה המנופחת והבזבזנית ביותר מקודם המדינה.

אלא שעם זה אפשר עוד איכשהו להסתדר, לפחות מהבחינה התדמיתית. שתי מדינות לשתי עמים? נו. עם כל ההתניות הבלתי אפשריות המצורפות, בפועל לא יצא מזה שום דבר. הקפאת הבנייה בשטחים? קצת סבלנות ותכף נגיע להסכמות עם האמריקנים באופן שיאפשר לסיים בנייתם של גני ילדים שנמצאים בסוף שלב השלד. ממשלה גדולה ומנופחת? בחירות כל שנתיים ימים בגלל קואליציה צרה ומסוכסכת יעלו פי מאה מכל עלות שרי הממשלה.

אבל ככה לנהל מאבק חריף במשך חודשיים ועוד לפני רגע האמת לשדר לכולם שביבי הלחיץ והסחיט חוזר כמו בימים ההם. מי שלא היה ביום שני בבניין הכנסת ולא ראה את צהלת האופוזיציה לא ראה שמחה כזאת מימיו.

אפילו המנצחים מתוך חוגי הקואליציה הרגישו שלא בנוח עם הזובור שנאלצו לעשות לראש הממשלה. מי כמותם לדעת שחולשת ראש הממשלה, המנוצלת היום על ידם, עלולה בקרוב לגרום להפלת הממשלה ולאבדן הכיסאות המרופדים עליהם הם יושבים. היום נכנעים לברק ולאלי ישי ומחר להילרי קלינטון וג'ורג' מיטשל שדורשים לעצור את הבנייה גם בשכונות היהודיות שבמזרח ירושלים. מכאן עד משבר קואליציוני הדרך היא לא קצרה. היא קצרצרה.

בשיחות עם חברי כנסת בליכוד מיד לאחר הודעת ההתקפלות ניתן היה לשמוע יותר מצליל של געגוע לאריאל שרון. הדורסנות שלו הביאה למה שהביאה אך בניהול הקואליציה היא העמידה את כל השותפים הקטנים על מקומם.

היה יותר מח"כ אחד בליכוד שהזכיר השבוע את העימות המפורסם בין שרון וש"ס סביב תקציב המדינה בממשלתו הראשונה. גם אז היה זה השר אלי ישי שהוביל מאבק בלתי מתפשר נגד הממשלה ואף הנחה את שריו להצביע נגד. למי שלא זוכר, זה נגמר בבכי. שרון שלח לשרי ש"ס מכתב פיטורין והחבורה חזרה אליו אחרי יומיים עם דמעות בעיניים ומכתב סליחה של ילד שהורחק מבית הספר וחטף בבית מכות הגונות מההורים. במשל דנן ההורים הם חברי מועצת החכמים.

אם היה לנתניהו שמץ מעצבי הברזל של שרון וקמצוץ מההבנה הפוליטית העמוקה שלו הוא היה מבין שלאיומים של ש"ס על הצבעה נגד התקציב אין כיסוי של ממש. אם תקציב המדינה לא עובר עד החמשה עשר ביולי אין ממשלה והולכים לבחירות כלליות. מישהו מעלה על דעתו שלש"ס יש כוח ותקציב לניהול מערכת בחירות שלישית בתוך שנה (מקומית וכללית כבר היו)? יש בר דעת שיאמין שבגלל עוד שישים שקל לחודש התייקרות במחירי הפירות והירקות ישי היה הולך לבחירות חדשות, ועוד מקבל על זה את אישור מועצת החכמים? לש"ס יש אינטרסים חשובים פי כמה מהמע"מ על הירקות שעלותו לשכבות החלשות היא אחד חלקי עשר מהעלות החודשית של היטל הבצורת שגבייתו תחל בחודש הבא. על זה לא יוצאים למלחמות. בוודאי לא כשהגוף הבוחר לרבנות ירושלים טרם הורכב סופית.

כנ"ל גם לגבי אהוד ברק. מי רואה את הספוגית הרטובה הזאת יוצאת למערכת בחירות ופריימריס פנימיים קשים שיחרצו את גורלה בגלל כמה שקלים עלובים. ברק יעדיף להסתער רגלית על הכור האטומי בבושהאר מאשר להתמודד שוב מול הכרישים הטורפים שממתינים לו בוועידת המפלגה ובפריימריס הנוספים על ראשות המפלגה.

מה שהפריד בין ביבי ובין ניצחון היה שבוע נוסף אחד של מלחמת עצבים. עד יום חמישי הבא ולא יום אחד יותר. אבל מה לעשות שהבן אדם עשוי ממרגרינה. קצת חום והוא נמס. אלי ישי יודע זאת. אהוד ברק יודע. וגם זאתי, החכי"ת הסוררת מהליכוד, מירי רגב, שהודיעה שתצביע נגד התקציב ויצאה להפתעתה כמו מלכה. האסון שלנו הוא שכעת יודעים זאת גם בוושינגטון וברמאללה. מאה ימים הספיקו להם. וגם לנו.

מאה הימים של החרדים

מזווית הראיה החרדית, אם מתעלמים לרגע מהסכנות הביטחוניות והלאומיות הכרוכות באישיות רופסת בראשות הממשלה, היתרון הגדול במצב המתואר הוא היכולת להוביל מהלכים שבממשלות קודמות היו בלתי אפשריים. הנציגים החרדים מסתובבים היום בתחושה שהשמים הם הגבול. ישי מטרפד לשטייניץ את המע"מ על הפירות והירקות. גפני מורט את הנוצות מהיטל הבצורת. ליצמן מעכב את הטלת מס הבריאות על עקרות בית ואנשים שאינם עובדים. ואטיאס מקפל את האוצר בכל הקשור לזירוז תקציבים להפשרת קרקעות לזוגות צעירים, ולא צריך לצעוק בקול לאיזה מגזרים.

פחות או יותר כולם השתתפו בחגיגה. השאלה שמועד מאה הימים מחייב את הצגתה היא מי פחות ומי יותר. מאחר ובכל זאת מדובר בפרק זמן קצר יחסית, וזווית ההסתכלות האישית עלולה להיות מוטת אינטואיבית לטובת נציג זה או אחר, החלטנו לשתף את עמיתינו למקצוע האכזרי וכפוי הטובה של הפרשנות הפוליטית (לשונאינו לא היינו מאחלים את הטלפונים של יום חמישי בבוקר) בקבלת ההחלטה הגורלית.

לפיכך שינסנו את מותנינו ועברנו מתא לתא באגף הכתבים של הכנסת. שוחחנו סלולרית גם עם מי שלא היה שם. שידלנו, הבטחנו, וגם התחייבנו לכמה תנאים. ביקשנו לדעת מעמיתינו מי לדעתם שלושת הנציגים הבולטים של תקופת מאה הימים. מהחרדים שבחבורה ביקשנו להתייחס לתשואה החרדית, מכל היתר ביקשנו להתייחס לעשייה הכלל ציבורית. למרבה ההפתעה לא מצאנו חלוקה בין שני המגזרים. התברר כי מי שהוגדר כבעל תשואה גבוהה למגזר אותו הוא מייצג, מצטייר גם אצל עמיתינו מהתקשורת הכללית כבעל ערך מוסף גם לציבור הרחב. נציגינו, וגם אלו שלא נבחרו למקומות הראשונים, רשאים בהחלט לזקוף לזכותם צל"ש שמגיע להם גם ממחוזות רחוקים.

ואלו שמות העמיתים, לפי סדר הא"ב, שניאותו להשתתף בדירוג הנציגים החרדים הפעילים לתקופת מאה הימים: יאיר אטינגר (הארץ), יעקב אייכלר (ערוץ הכנסת)ף יוסי אליטוב (משפחה), אבי בלום (רשת קו עיתונות דתית), שלום ירושלמי (מעריב), אשר מדינה (המבשר), טולי פיקרש (מקור ראשון), אליעזר ראוכבגר (יתד נאמן) וצבי רוזן (המודיע). בבחינת זנב לאריות הצטרף לדירוג ולמשאל גם כותב השורות.

כללי ההשתתפות היו פשוטים. בחירת שלושה נציגים חרדים בולטים ודירוג פנימי מהראשון עד השלישי. שקללנו את כל הדרוגים (לבקשת כמה מהמשתתפים אין אנו מפרסמים את ההצבעה המפורטת של כל אחד, מסיבות מובנות) לפי מפתח של שלוש נקודות למדורג ראשון וכן הלאה כלפי מטה לכל היתר.

ביקשנו גם נימוקים לסדר הדירוג מכל אחד מהמשתתפים. הנימוקים היו בהחלט משכנעים, איש איש לפי סגנונו וזווית ראייתו. מאחר ותקצר היריעה מלפורטם, כללנו את עיקרי הדברים במסגרת נימוקי חבר השופטים המצורפים לתוצאות הבחירה.

גפני: בגלל החריצות והפעלתנות

העובדה שח"כ הרב משה גפני בדרך למקום הראשון הזדקרה לעינינו הלא מופתעות לאחר קבלת המדרג מהמשתתף השלישי. היו גם שציינו, וההגינות מחייבת להדגיש זאת בהבלטה, כי העיתוי בו נערך המשאל, שיחק רבות לידיו של יו"ר ועדת הכספים. הימים הם כידוע ימי המאבק על חוקי התקציב וההסדרים ורק טבעי אפוא שמי שמחזיק את השיבר של ועדת הכספים הוא השחקן הבולט ביותר על המגרש.

אבל ההסברים שנלוו לדרוגים מחמיאים לגפני גם בנטרול האלמנט הזמן האמור. גפני צוין לשבח על החריצות והתקיפות בניהול הוועדה מצד אחד אך גם ביכולת תקשור אנושית ובהעדר כוחניות מול האופוזיציה מחד גיסא והממשלה מאידך גיסא.

מסתבר שגם העמדות שהוביל גפני בנושאים החברתיים העניקו לו מקום של כבוד בדרוגים של נציגי התקשורת הכללית. גפני לא מצטייר שם כמי שדואג לאינטרסים של הציבור החרדי בלבד אלא כמי שמנסה לשים מחסום לתאוות המיסים הבלתי מוגבלת של האוצר לנוכח הירידה בהיקף הכנסות המדינה. הוא צוין כמי שבלם את מס הבריאות על עקרות בית, ריכך (או מנסה עדיין לרכך) את היטל הבצורת ושם רגל להטלת מס על הפירות והירקות באמצעות ארגון אופוזיציה לוחמת של כמה מחברי ועדת הכספים.

לכל הנושאים האמורים יש כמובן השלכה גם על הציבור החרדי מעוט ההכנסה. אבל אם בוחנים נושאים פרופר חרדיים ההצלחה, לדעתם של שני מדרגים חרדים וכותב השורות, היא השקט השורר, נכון לעכשיו לפחות, סביב תקציבי הישיבות וקצבאות הילדים.

מאחר והתקציב עובר ממילא בשבוע הבא דומנו שאפשר כבר לומר את הדברים ללא חשש מעליהום תקשורתי שעלול להזיק. הסעיפים היחידים כמעט בתקציב המדינה שלא רק שחמקו מעול הגזירות אלא אף זכו לתוספות נכבדות הם הישיבות וקצבאות הילדים. הדברים מופיעים אמנם בהסכמים הקואליציוניים אך זה לא אמור היה להפריע למסיתים המקצועיים לזעוק על הגזירות בתקציבים הכלליים למעט אלו שמופנים כמעט בלעדית למגזר החרדי.

העובדה שזה לא מה שקרה נובעת משתי סיבות. ראשית, השקט שגזרו על עצמם הנציגים החרדים ובראשם לעניין זה יו"ר ועדת הכספים. חסל סדר התרברבויות המוקדמות והמסוכנות על ההישגים החרדים הגדולים. שנית, הרעש הבלתי פוסק סביב המע"מ על הפירות והירקות, והגזירות התקציביות האחרות, משך את תשומת הלב התקשורתית. ביצירת מיסוך הרעש האמור יש לגפני יד בולטת ומכוונת. כל יום שמדברים על פירות וירקות, זה פחות יום של דיבורים על תקציב הישיבות אמר לנו הנ"ל ברגע של אמת.

לאור האמור לעיל לא הופתעו לראות שבדירוג הכולל קוטף ח"כ הרב משה גפני את המקום הראשון עם עשרים נקודות.

ישי: בגלל ההנהגה ויכולת ההשפעה

בשבועיים האחרונים לא נשמע ברמה קולו של יו"ר ש"ס השר אלי ישי השוהה כעת בחופשה משפחתית בצרפת הרחוקה. זה לא הפריע לו כמובן לנהל את צאן עדת מרעיתו באמצעות הטלפון ולהכתיב להם אישית כל הצבעה והצבעה, אך יתכן שנוכחות בולטת יותר בשטח הייתה סוגרת את פער חמשת הנקודות שפתח הזוכה במקום הראשון.

ישי לוקח את המקום השני בזכות התוספות לקצבאות הילדים שהוכנסו להסכם הקואליציוני לראשונה עם ש"ס ובזכות הווטו המוחלט שהטיל על כמה מהגזירות הכלכליות הקשות. גם בקרב המדרגים מהתקשורת הכללית יש כמעט תמימות דעים שאם השר ישי לא היה בממשלה היינו מקבלים תקציב קשה ורע עוד יותר.

הפרשנים הפוליטיים שבחבורה ציינו את העובדה שלנתניהו יש רספקט של כבוד, ובמובן מסוים של יראה, ממי שמחזיק בידו שנים עשר חכ"ים שבידם הכוח להכריע כל הצבעה. לכול גם ידוע שאף ח"כ בש"ס לא נוקף את אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה. קרי: ישירות מלשכת יו"ר התנועה. פריבילגיה כזאת אין גם לראש הממשלה.

לזכותו של ישי, אומרים לנו כמה מהמדורגים, יש לציין שהוא משכיל להשתמש בכוח זה בתבונה. הוא לא מרעיד את הממשלה על הקפאת הבנייה כל זמן שנתניהו עדיין מנסה להתמקח עם האמריקנים ולא מאיים בפרישה מהממשלה אם לא יעבירו כבר עכשיו ומיד את החוקים שהובטחו לו בהסכמים הקואליציוניים. נתניהו יודע להעריך זאת ומעניק לו יחס בהתאם.

אטיאס: בגלל הרצינות וההשקעה

קצת מפתיע יותר היה לראות כיצד שר השיכון תופס לו מקום של כבוד במרבית הדרוגים. בסך הכול מדובר במי שלא מנהיג מפלגה, לא מנהל את ענייני המדינה וגם במשרד השיכון, נכון לרגע זה, לא מצביע על מהפכה בתחום עליו הוא מופקד.

יתכן שכמה מהמדרגים עדיין זוכרים לו את חסד הימים הטובים במשרד התקשורת, אך זה לא מספיק. הסיבה המרכזית היא שמי שבאמת עובד, אפילו בתוך כותלי המשרד, משהו מתוך זה מחלחל לתודעה של אלו שעיסוקם בפרשנות פוליטית ובבחינת מהלכים של אנשים שעובדים.

אטיאס, אומרים המדרגים, משרד את הרושם שהוא ממוקד בתחום עליו הוא מופקד ונחוש בדעתו להביא תוצאות. הם מתרשמים מהסיורים בשטח, מהישיבות המרתוניות עם בכירי המשרד ומנהל מקרקעי ישראל והידיעות שכבר התפרסמו על הבנייה העומדת לצאת לפועל בתקופה הקרובה.

אטיאס זוכה כאמור לקרדיט על חשבון העתיד. אם יעמוד בו לא נופתע אם יזנק במשאל הבא למקום הראשון. אם לא, הוא יעלם כליל מעל המפה.

והמספר הנוסף: סגן השר ליצמן

בהפרש של נקודה בודדת מפסיד ליצמן את המקום השלישי לטובת עמיתו הצעיר יותר מהתנועה להחזרת העטרה ליושנה. שמונה נקודות מול תשע. יהיו שיאמרו שמדובר בהפסד מכובד, בהתחשב בעובדה שסגן שר במשרד הבריאות הוא לא שווה כוחות וביצוע לשר הבינוי והשיכון. זו גם דעתו של כותב השורות.

ליצמן מאוזכר בנימוקי המדרגים כמי שניכר עליו שהוא לוקח ברצינות את תפקידו, לומד ברצינות את החומר ומי שבאמת לא שם חשבון לאף אחד מהכוחות החזקים בתחום הבריאות הסבוך.

אין ספק שגם הסיורים המתוקשרים בבתי החולים תרמו את תרומתם. כמה זה באמת יעזור למערכת הבריאות? את התוצאות נראה רק בעוד שנה ואולי גם במשאל הבא.

פורסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!