מי ינצח ב'מכרז' של ירושלים?

ה'מכרז' של המדינה

הקרב הגורלי בירושלים הוכרע בדיוק היום, י"ז בתמוז, לפני 1940 שנה. באותו יום מר ונמהר הבקיעו טיטוס וחיילותיו את חומות העיר וגלגלו לתוכה את בשורת החורבן והגלות. את האבל, אנו מציינים בימי 'בין המיצרים' המתחילים היום, כזיכרון כואב ומתמשך מאותם שלושת השבועות שבין הפריצה לעיר ובין החורבן, שחרטו צלקות עמוקות בבשרו של עם ישראל הסובל עד עצם היום הזה.

אחת מהצלקות האלה, אם תרצו 'שריטות' בלשון ימינו, באה לידי ביטוי בכותרת ענק המופיעה ב'מעריב'. כנגד כל העובדות ההיסטוריות והמציאות, מתעקש העיתון לטעון שירושלים עדין נמצאת בין המיצרים וכאילו שום דבר לא קרה בה מאז החורבן. שנאת החינם שקבעה את גורלנו לרע, עדיין משתוללת בחוצות. טיטוס אמנם נעלם, אבל הותיר אחריו את הזמזום המעצבן והמטריד של היתושים והטפילים שאחד מהם חדר, כידוע, לאוזנו.

מבחינתו של כתב העיתון, רון מלול, מה שיקבע לבסוף בקרב הגורלי על בירת ישראל, הן רק תוצאות ה'מכרז' שיקבע בשבוע הבא - מי ירכוש את מעונות הסטודנטים העזובים שהאוניברסיטה העברית הוציאה למכירה בשכונת קרית יובל שבירושלים?

כל החומות האחרות כבר הובקעו וזהו, לדעת העיתון, הקרב המאסף והאחרון.

בשכונת קרית יובל בירושלים מתנהל בשנה האחרונה מאבק איתנים מול 'גזענים', המבקשים להפיל את חומות העיר ולהציב במקומן מחיצות תיל שיחסמו את כניסת החרדים לשכונה. הם מחבלים בעמודי העירוב, סוגרים בתי כנסת וחוסמים מבני ציבור. לעומת טיטוס, הם נעזרים במלחמתם גם בבית המשפט ובממסד.

היום, ממש ביום שבו אירעו חמש פורענויות לעם היהודי, מדווח 'יתד נאמן' על הפורענות השישית המתרחשת בקרית יובל. אחרי תקופה ממושכת שבה היטלטלה מטוטלת הגזירות בין כן ולא, כפי שגם דווח השבוע ב'חדרי חרדים' , עצר אותה בית המשפט בידו כשהיא מורה על ה'לא' הנחרץ. הוא קבע שמניין קהילת האברכים שהתקיים מזה חודש וחצי, עד למציאת פתרון קבע, בוילה פרטית , ייסגר לאלתר על מנעול ובריח. 'יתד נאמן' גם מייחד היום, יום הצום על הבקעת חומות ירושלים, את מאמר המערכת לנושא חשוב זה.

מי שמטה משפט, ומסוגל להורות על סגירת מקדש מעט בבירתם של היהודים המבכים את חורבן המקדש הגדול מזה כ-2000 שנה, מותר למפעיליו לצפות ממנו שיטה עוד מכרז קטן אחד, וירתם למאמץ להגלות מהשכונה כליל את החרדים ה'גלותיים'.

"בשבוע הבא" - מדווח 'מעריב' - "צפויה האוניברסיטה העברית להודיע על הקבוצה המנצחת ב'מכרז המעונות': שני בניינים ברחוב שטרן, בהם 64 דירות, אשר בעבר שימשו כמעונות של האוניברסיטה וכיום הם נטושים. סך הכל התעניינו בבניינים תשע קבוצות רכישה, שמונה מהן, אומרים התושבים החילונים, פרסמו הזמנות להצטרפות לקבוצה בעיתונות החרדית והן מורכבות ברובן מתושבים חרדים. מנגד, ישנה קבוצת רכישה של חילונים צעירים אקדמאים, אשר ראו במכרז הזדמנות אחרונה למציאת דירות זולות בעיר הבירה".

מה זה אם לא קריאה ברורה לחברי ועדת המכרזים של האוניברסיטה העברית להטות אותו לטובת ה"חילונים, צעירים, אקדמאים"?

אם מישהו שם באוניברסיטה עוד לא הבין את גודל האחריות הרובצת עליו ושהוא חייב לדאוג ל"חילונים, צעירים, אקדמאים" מחדד עבורו 'מעריב' את המסר, ללא מורא ועם משוא פנים: "בחודש שעבר הזמינה העמותה החילונית לכנס שערכה למאות אנשים שהתעניינו באפשרות להצטרף לקבוצת הרכישה, ותוך עשרה ימים התגבשה הקבוצה - 64 זוגות, צעירים אקדמאים".
וכאן מוצא העיתון לנכון להדגיש את התוספת שלא מדובר בסתם אקדמאים אלא ..."רובם המכריע למדו באוניברסיטה העברית". אולי 'גאוות היחידה" הזו שאין אותה לחרדים היא שתכריע את הכף.
אם גם זה לא יעשה את שלו - הנה הלחץ המצפוני, הלקוח מתקופות אפלות הרבה יותר מאוחרות מזו של טיטוס: "התחרות אינה קלה. לחרדים הצעות מחיר גבוהות בהרבה מאלה של החילונים, אבל לנו אין תרומות וגם לא משקיעים מחו"ל רק כל זוג והמשכנתא שלו".

הטענה הזו אמורה מאוד לשכנע, עד שמגלים שגם לחרדים יש לכל זוג את המשכנתא שלו, אבל גם את של שמונה או עשר ילדיו...

מוכרחים להודות שאם גם 'מעריב' נהג בכתבה הזו בחוסר תום לב הוא עשה זאת בגילוי לב. העיתון אינו מסתיר את הכוונה הברורה להשפיע על תוצאות המכרז, ולדחות את תשע ההצעות מפני אחת רק משום שהתשע פרסמו בעיתונות החרדית, והם חשודים כיהודים שומרי תורה ומצוות.

"לאחר שביקשו ונדחו לקבל עדיפות על פני הקבוצות החרדיות" - כותב העיתון - "מאחר ורובם סטודנטים לשעבר של האוניברסיטה המנהלת את המכרז, לא נותר לחברי הקבוצה החילונית אלא לקוות שגם באוניברסיטה יבינו את השפעת זהות הקבוצה המנצחת על זהותה של העיר. מדובר בהחלטה דרמטית. אם נכניס שני בלוקים של 64 משפחות חרדיות, מבחינת החילונים הלך הרחוב ובעצם הלכה השכונה. זה לפחות עוד שני גנים חרדים, שני בתי כנסת והכל על חשבון החילונים".

ואם הטיעון הגזעני הזה לא ישכנע את חברי ועדת המכרז של האוניברסיטה העברית, הם אינם ראויים לתואר, לא ראשון, לא שני ובוודאי לא שלישי.

תיאור הקרב המאסף בירושלים, כפי שמופיע בעיתון ישראלי 1940 שנה אחרי החורבן והגלות.

יש להם ציפורים בראש

שלוש שנים למלחמת לבנון השנייה, ולאיש מקברניטי המדינה והצבא, חוץ מלשופט בדימוס אליהו וינוגרד, אין את האומץ להודות בתבוסה הישראלית ובוודאי שלא נמצא עדין מי שייקח אחריות.
בשלוש השנים שחלפו מאז המלחמה נסראללה מתברג לקונצנזוס בלבנון, 'חיזבאללה' מבסס את מעמדו כידה הארוכה של איראן, סוריה מתחמשת בנשק לא קונבנציונאלי, ורק צה"ל מצמצם את פעילותו בנקודות מאוד אסטרטגיות ורגישות בצפון כדי שלא להפריע ל...פרחים ולבעלי החיים.

כן, קראתם נכון. צום י"ז בתמוז לא מתאים לבדיחות, אבל אם להאמין לעיתון 'הארץ' כל מילה כאן אמת ואינה אמורה להצחיק.

ציפור הנפש של צבא ההגנה לישראל תמיד היתה צייצנית אבל גם צייתנית. ה'הומניות' היא שמכתיבה לה את כללי התנהגותה בעיתות שלום כבעיתות מלחמה, הרבה יותר מהפקודות. כך היה במלחמת לבנון השניה, כך ב'עופרת יצוקה', כך כשמדובר במחבלים היורים מרגמות מלב אוכלוסיה אזרחית אל שדרות ואשקלון, כך גם כשטרוריסטים מטווחים את צפת, טבריה, חיפה או חדרה. ואם צה"ל נוהג ברגישות שכזו מול חיות ההולכות על שנים, אפילו כשהדבר עלול לעלות במחיר היקר של חיי אדם, למה שלא יתחשב גם בבעלי חיים על ארבע ובציפורים נדירות כמו 'בזבוזי הלבנון'?

"בזבוז הלבנון, כמו ידידו חצוצרן החרמון ועוד ציפורים ומיני זוחלים וצמחים ייחודיים ללבנון ולחרמון, זוכים לשקט יוצא דופן. מתוך התחשבות החליטו בצה"ל להפחית הקיץ את הפעילות באזור כדי לאפשר למינים השונים החיים בהר להתאקלם בעונת הקיץ ללא הפרעות" - מספר 'הארץ לקוראיו, ובהם האויב מצפון, בלא מעט גאווה ירוקה.

אז מי אמר שצה"ל לא הסיק מסקנות ממלחמת לבנון השניה? אפילו אויבינו שעל הר הלבנון, שגם הם קראו כמונו את הידיעה המרעישה, יאמרו לכם שיש כאן מהלך צבאי-אסטרטגי מבריק מצד צה"ל והם חיקו אותו מיד. גם ציפורי הענק שלהם זוכים להתחשבות, והם נותנים להם להתאקלם ללא הפרעות בחסות אותו השקט, עד לשיגור הבא לעבר בתי הזיקוק ומטרות חשובות אחרות בישראל.

אל"מ יהודה יהוחננוב, מפקד חטיבת החרמון, אינו חושש, כנראה, שהאויב קורא את 'הארץ'. הוא מרשה לעצמו לגלות באותה כתבה שהפעילות הצבאית באזור אינה מאסיווית בימי שיגרה. "בכל זאת ירי רובים עלול תמיד לגרום לפגיעה ולכן צמצמנו גם את זה" - הוא מספר בעיתון. אחר כך הסתבר שלא פחות חמורים הם הדי היריות וקיים גם חשש שחיילים או כלי רכב ירמסו מכרסמים נדירים, ולצה"ל לא היתה ברירה אלא לנצור לגמרי את נשקו באזור אסטרטגי זה.

החוקרים לא הסתפקו גם בכך. לדברי מייק לבנה, החוקר את החרמון שנים רבות, הנזק העיקרי הקשור בפעילות הצבא הוא מהדחפורים ומהכלים ההנדסיים. גם כאן מתחשב צה"ל ומצמצם פעילות.
אז אם שורר שקט בגבול הלבנון, מאז הפסקת האש במלחמת לבנון השניה, זה לא בגלל שלצה"ל אין מקורות מודיעין טובים והוא אינו יודע שהאויב מתחמש בחסות השקט הזה, כפי שעשה לפני המלחמה האחרונה. אבל מה לעשות שהפרחים והציפורים חשובים יותר?

איך מצוטט היום שר הביטחון בעיתונות? - "הלוחמים חיפו על שגיאות הבכירים".

רק שזה לא יקרה לנו שוב.

אגדת החורבן האחרונה

את הכתבה 'אנא מן אל יאהוד' של אהרן גרנביץ'-גרנות, המתפרסמת היום ב'משפחה' אני שולף מתוך ערימת עיתוני סוף השבוע, הנערמת לקראת הסקירה ביום ראשון, וממהר להתייחס אליה כבר היום בעיקר בשל העיתוי - י"ז בתמוז.

מה שנעשה בקרית יובל הוא פן אחד מאיומותיה של ה'גלות' בת האלפיים, ואילו מה שמסופר בה הוא זווית מרתקת אחרת מ'אגדות החורבן'.

לבני החמולה השולטת בכפר קוואזבה, שבלב שטחי הרשות הפלשתינית, מסורת האומרת ששם משפחתם הוא עיוות של 'כוזיבא', והם בעצם צאצאיו של בר כוכבא.

האם זהו 'ילקוט כוזיבא' או שיש בטענתם שמץ של בסיס אמיתי? זה באמת לא רלוונטי. די בכך שצבי מסיני הגיע אליהם במסגרת מחקרו, כדי לפרסם כתבה מעניינת אודותם ואודות משפחות פלשתיניות נוספות, הטוענות שמוצאם יהודי והם הוכרחו להתאסלם.

ובכל זאת כשכותבים כתבה מהסוג הזה היה מן הראוי לגלות את עינינו מי יזם אותה, כמו גם את המחקר שעליו היא מתבססת. אחרת, החשדנים שבתוכנו, שפיתחו מדבקה המגלה צפונות כליות של מוסלמים הרבה לפני שבוחניק, קליין ופיקר היו בשטח, עוד עלולים לטעון שהיא חלק ממזימה פלשתינית שנועדה להציף אותנו בשאלת 'זכות השיבה'.

אנחנו לא מאלה.

אדרבא, הפלשתינאים האלה, מלבד שהם מכניסים את עצמם בסכנה ששכניהם יגלו, בעקבות הכתבה, את מוצאם כיהודים, מסתכנים בהסכמתם להתראיין בכך שיכללו בגזירת ההקפאה. אם האמריקנים למשל, ששגרירם בישראל מתראיין היום באותו עיתון, יגלה שהם בעצם מתנחלים 'מסתערבים', זה יכול להיגמר לא טוב. אובמה לא אוהב את מי שאינו מוסלמי אותנטי.

אבל בואו ונעזוב את זה וניגש לעיקר הכתבה.

"צבי מסיני" - מספר אהרן גרנות - "הוא איש הייטק לשעבר שפרש מעבודתו ומקדיש את כל זמנו להוכחה שרוב הפלשתינים החיים בארץ הם בכלל יהודים".

מה מניע את האיש? - נראה שסתם יצר הסקרנות! במסגרת המחקר שערך מסיני, ושעיקרו גם מופיע בספר שפרסם, הוא הגיע אל חמולות פלשתיניות רבות, דובב אותן וגילה שמנהגים 'משונים' שהם ראו בבית, מקורם ביהדות.

מסיני פיתח תיאוריה האומרת שקבוצה אחת של יהודים, הגדולה שבהם, הוגלתה מארץ-ישראל, ושמרה ברובה על זהותה היהודית לאורך דורות. הקבוצה השניה היא זו שנשארה בארץ וחלקה נאלץ להמיר את דתו. בגלל שינוי שם הארץ מיהודה לפלשתינה, צאצאיהם של אנוסי ארץ ישראל נקראים היום פלשתינים.

נגיד.

משפחת עמאר המתגוררת במיניה שליד תקוע טוענת גם היא שמוצאה מיהודים מוגרבים. צעירי הכפר אינם מוכנים אפילו לפנות לסמכות ההלכתית הגבוהה בישראל היכולה לברר את טענותיהם ומעמדם, גם אם שם משפחתם נשמע דומה לשלו, והם טוענים באזני הכתב בהחלטיות: "אנחנו לא צריכים להתגייר, אנחנו פשוט יהודים"...

שרק לא יפלו בין הכיסאות של הרב דרוקמן לשל הרב שרמן...

גרנות מעיד שהצעירים בני החמולה הטוענת כי היא מתייחסת לבר כוכבא, אינם יודעים דבר על מנהגי היהודים. די להם בשם 'קוואזבה', שהוא בכלל שם הכפר שבו הם גרים, ויכול להישמע בלא השיניים התותבות של סביהם כ'כוזבא', כדי לתבוע הכרה ביהדותם.

אבל אחרים מספרים על דמוי תפילין שהם משתמשים בהם כסגולה לרפואה, על הדלקת נרות שבת ואפילו נרות חנוכה בתקופת השנה שמקבילה לימי ההודאה, על התכנסות במקומות מסתור לתפילה, הפרדת בשר מחלב ואפילו... חלות שבת מיוחדות שהכינה אימא. "אני זוכר את אימא שלי מכינה חלות לשבת והייתי גונב לה חתיכה ביום חמישי" - מתוודא השייח' מוחמד סאלם.

נו, אז למישהו יש עוד ספק אם השייח' הוא אכן יהודי?

המשכנע והמפתיע מכולם הוא מי שמכונה בכתבה 'עובדיה ירושלמי', כיום תושב רחובות, אבל במוצאו גם הוא מאותו שבט. "כשהתבגרתי קרא לי סבא וסיפר לי בסודי סודות שאני יהודי". ירושלמי, התגורר בעבר בעזה, תחת שם אחר כמובן, נאלץ לברוח וחי ברחובות.

מי צריך להיות יהודי אם אפשר לחיות כיהודי?

ירושלמי טוען שמשפחתו אינה המשפחה הפלשתינית היחידה שמוצאה יהודי המתגוררת בעזה.
"האם שמעת על משפחת אבוחצירא"? - הוא שואל את אהרן גרנות וכשנענה בחיוב סיפר שבעזה חיה חמולה שלימה בשם אבו חצירא, המונה כ-3000 נפש ושולטת על הדיג ברצועה. היא אינה מסתפקת בשם הקושר אותה למשפחת הרבנים המלוב"נים, אלא גם מציבה במסגד שבו היא כורעת את תמונתו של אבי המשפחה רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל.

"אתה ראית במו עיניך?" - שואל אותו הכתב כלא מאמין.

"לא רק שראיתי אלא שלראשונה שמעתי על ראש השושלת דווקא בעזה ואני לא היחיד".

אז מי אמר שגירשו את היהודים מחבל עזה? ואולי זו היתה דווקא 'אגדת החורבן'?!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!