אמרתי לעצמי: וואוו, הוא יורה בי

קומה 4 ב'בית לווינשטין' המתמחה בשיקום נחלקת לשניים: הראשונה - מחלקת ילדים; השניה - מחלקת טיפול נמרץ. ברוך יחיאל רז, בחור הישיבה שנורה לפני חודש בידי תימהוני, מאושפז בשניה, בחדר מספר 8. כך כתוב בשלט התלוי בכניסה לחדרו.

• "תתפללו, זה יציל אותו!"
• תלמיד ישיבת מיר ביקש סיגריה - ונפצע קשה


אני עומד בצד, נשען על משקוף הדלת. ברוך מזהה אותי, ומושיט יד ללחיצה איתנה, אותה יד חזרה לפעילות יחד עם חברתה רק בימים האחרונים. מה שאין כן הרגליים, שכרגע אינן מגיבות בשל כדור התקוע בעמוד השדרה. "מחר מעבירים אותי למחלקה השיקומית בתל השומר, שם יש מומחים לעמוד שדרה, ואם ירצה ה' גם בהן אוכל להשתמש ממש בקרוב", הוא אומר.

הוא דואג למבקרים שבאים מרחוק. לא נעים לו. בכל זאת, רעננה זה לא מקום קרוב לבוא אליו. למבקרים, בשונה ממנו, לא נראה שזה איכפת. הם עוטפים אותו בחום, כל שנייה, כל דקה. נוהרים מכל מקום. תעמדו בפתח החדר, תעצמו עיניים ורק משב האוויר שם יכול להעיד על תחלופת האנשים.

ברוך, מצידו, מקבל כל אחד כאילו רק לו ציפה. בשבילו כל מבקר מקבל יחס של בן יחיד. "תרגיש בנוח, קח כסא", הוא מבקש מאורח שנכנס הרגע, ונפנה לספר את מה שעבר עליו באותו לילה נורא.

"חזרתי עם חבר מהכותל בשעה מאוחרת. כשהגעתי לרחוב הנביאים שמעתי קול מאחורי. היה נראה שמישהו קורא לי. נגשתי אליו לשאול מה הוא רוצה. האיש התמהמה קצת ואז, בתנועה מהירה, הוא החל לירות בי, שלושה כדורים פגעו בי. אחד רק בנס פספס את הלב. הבדל של מילימטר", הוא אומר.

"הכאב", מספר לי ברוך, "כלל לא הורגש. פתאום נהיה לי שחור בעיניים קבלתי סחרחורת מוזרה והתמוטטתי".

• איך מגיבים בכלל מול נשק שלוף? איך מתמודדים באותן שניות? מה עובר בראש?

ברוך מחייך, מגלגל את עיניו למעלה, בניסיון לחזור לשם, להיזכר באותה מחשבה שחלפה בו אז. "אמרתי לעצמי: וואוו, הוא יורה בי, האדם הזה רוצה להרוג אותי".

ברוך ממשיך לדבר על האירוע, כאילו הכל קרה למישהו אחר. בקולו לא נשמע שום רעד.

"הטראומות", מתערב אחד הנוכחים בחדר, "שמורות לאנשים אחרים, לא לברוך".

לפי דבריו, רעש האמבולנסים והמהומה הדהדו באוזניו עד לחדר הניתוח. הוא זוכר את הכל, לא איבד את ההכרה לרגע.

למרות החדר האפלולי ותחושת בית החולים המעיקה, יחיאל ברוך לרגע אינו מרחם על עצמו, אינו מתמסכן לרגע. הוא מחייך אלי ומעודד אותי, כאילו אני זה ששוכב על המיטה ועובר טיפולי פיזותרפיה מפרכים כל יום. החיוך שנפרש על פניו נוסך בי תקווה. בזמן שעבורי הבעיה היחידה היא תדירות האוטובוסים מרעננה לירושלים - בעיה קצת פחות חמורה משלו, הוא לוקח על עצמו את תפקיד המנחם והמעודד השמור לו, מסתבר, עוד מימי בראשית.

בשונה מהאיברים שעדיין אינם מתפקדים, הראש מתפקד מצוין. חזק וטוב בצלילות ובבהירות, כמו בימים הטובים מהישיבה, שם לומדים כעת מסכת סוכה. תנסו לדבר איתו על התוספות הראשון בדף ב' עמוד א', ותבינו שאם יש מישהו לא בריא, ואחרי ניתוח בראש, זה אתם ולא הוא. הזיכרון נשאר אותו הזיכרון, החשיבה העמוקה אותה חשיבה כפי שהייתה. חדה כתער.

יש משהו בעיניו. הן מקרינות אור, נוסכות ביטחון ושמחה בכל מי שנכנס.

אתה נראה טוב, אני אומר לו.

"כולם אומרים לי את זה, אני לא מבין למה", הוא עונה.

מבחינתו, בורא עולם שהיה שם ושמר עליו באותו רגע אומלל ברחוב הנביאים, נמצא איתו גם עכשיו ועוזר לו צעד-צעד בשיקום.

"הכל בזכות התפילות, מכוח אמירת כמעט תשע מאות ספרי תהילים, בזכות נשים שקבלו על עצמן צניעות. תכתוב את זה" - דורש ממני ברוך, ואני מציית.

מרגשת אותו כמות האנשים שמתעניינים במצבו. כשאני מספר לו על כך, הוא ממלמל: "אשריכם ישראל לא יאומן".

לפני שאני קם לעזוב, אני ניגש ללחוץ את ידו, ומבקש את רשותו לצלם. ברוך מסרב בחיוך. "אני בשידוכים", הוא אומר לי בביישנות. "כל העם יראה אותי עם פיז'מה..."

נכנעתי לו. אבל אתם הפסדתם - הפסדתם חיוך קורן מאדם מאמין וחדור תקווה.

נא להתפלל עבור יחיאל ברוך בן בת שבע להמשך רפואה שלימה והחלמה מהירה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!