עם 'אור חיים' בעיניים • גלרית תמונות וודיאו

כמו בכל פעם, באתי חדור אתגריות, חדור התלהבות. כצלם, אני כבר יודע בערך למה לצפות. צללים, צורות וצבעים.

עת לפני שקיעה הגעתי. אני רגיל לעשות את הסיבוב הראשוני כשהמצלמה עוד בתיק. כדי להתרשם מהאווירה ולהיטמע בה. דבר שעוזר לי בעבודה בהמשך.

שוטטתי בין הדוכנים. ראיתי אנשים שמחים עם 'אור חיים' בעיניים. מישהו זרק לי: "אנחנו קרובים כל-כך לצדיק, איך אפשר שלא יהיה אור בעיניים?!"

ערימת קרטונים של אבטיחים המתינה לבאים. "ככה בשביל ההרגשה הטובה", אומר לי הבחור המופקד על החלוקה. וגם משאית המים הידועה ממירון עמדה הכן.

אני מנסה את מזלי בצילום ראשון דרך הברזים, ובכתפי אני מרגיש את ידו של ר' שלמה רובין.

"נו הצלחת משהו?" - הוא שואל אותי. 

"לא יודע אם הצלחתי", אני עונה לו,  "אבל לראות אותך פה, מזכיר לי את מירון. וזה כבר עושה לי טוב".

הלילה יורד - והציבור זורם. כבר כמעט מיציתי את האזור סביב הציון. הגיע הזמן להיכנס ללוע הארי - לציון עצמו. בין דחיקה לדחיפה אני מוצא את עצמי בזווית חדה, צמוד לציון, מכופף על ברכי כשמעלי בזוויות חדות אנשים מנסים איכשהו לגעת, לממש את הצדיק.

וגם בתוך הרצינות, יש דברים הזויים. כשאני רואה אדם שלא הצליח להגיע עם אצבעותיו לציון ומשתמש בבקבוק 'קוקה קולה' להשלים את החסר.

ישבתי באותה זווית כמחצית השעה, כשבתחילה ראשי היה עסוק בעבודה. אך כשהלחץ גבר ולצלם כבר לא היה אפשר, מצאתי את עצמי קצת חושב. אנשים נדחפים בלחץ איום ונורא רק בשביל לגעת בציון, ואני יושב ומצלם? הרגשתי נטע זר.

הרגשתי התגברה כשמבין הצעקות והדחיפות שמעתי אנשים בוכים. ממש בוכים. עזבו, לא בוכים, מ-י-ב-ב-י-ם. זה היה בשבילי יותר מידי. השאננות שלי צרבה את מצפוני.

באותו רגע קמתי ללכת.

כולם כאן באו לבכות לצדיק לפחות אני לא אהיה שם עם מצלמה ביד שאנן ואצנן את האווירה.

ועדיין היבבות מהדהדות בראשי.





















































































































































































 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!