כשהיח"צנים מנהלים את המדינה

את עיתוני היום הנחנו בתוך צלחת גדולה וקבלנו 'סלט ירקות' ענק. שר האוצר יובל שטייניץ קצוץ היטב-היטב, אלי ישי ומשה גפני בשני צבעי ה'פלפל', אהוד ברק עדיין עם החסה או ה'חסל' מהשטחים, וביבי נתניהו, הבצל שגורם לנו לבכות. מע"מ. ממש מעדן.

על פי המתקפה התקשורתית, בעיקר על אופן קבלת ההחלטה לבטל את המע"מ על פירות וירקות, גילה ראש הממשלה נתניהו, אמנם, התחשבות בשכבות החלשות, אבל הוסיף לעצמו עוד 'שכבת מצוקה' על אלה שהוא כבר צבר במאה ימי כהונתו.

לא פלא שמהיום יש שוב חילופי שלטון בישראל!

מה לא שמעתם? הפעם אפילו בלי הליכה לקלפי. הממשלה, בית המשפט העליון והכנסת מופקדים בידיים חדשות. מדינת ישראל חוזרת ל'ימים היפים' שבהם היתה כל עירייה שמכבדת עצמה, מפקידה את הגה ההנהגה, בימי הקיץ בידי נערים. 'עיר הנוער' - קראו לזה. באותה מתכונת ממש מועברת המדינה לשליטת הפרסומאים, היח"צנים והגימיקאים. מדינת אדלר-חומסקי.

זכות הראשונים על רעיון התעתועים רשומה על שם משרד ראש הממשלה. עוד לפני התקפת האמוק שסופג היום העומד בראשה בתקשורת, בעקבות התנהלותו המזגזגת בנושא המע"מ על הפירות והירקות, נתקלו הוא ושר האוצר בקשיים לא צפויים בהעברת התקציב. אז מה עושים? מעבירים את ההצבעות מועדת הכספים המערימה קשיים מיותרים וממליאת הכנסת שהפכה מלאומית ללעומתית, לעיתונים ולערוצי התקשורת האחרים.

כך נוספה לסעיפי התקציב המנופחים שהממשלה לא מצליחה לאשר אותם, הוצאה חדשה על 'קמפיין' תקשורתי גדול להסברת התוכנית הכלכלית ותקציב המדינה לציבור. מסע התעמולה אמור לצאת לדרך בימים הקרובים בעלות של מיליוני שקלים. הפרסומאים יסבירו לציבור, ישתיקו את התקשורת ב'דמי לא יחרץ', ו'ירכשו' את לבם של הח"כים הסוררים מהמפלגות החרדיות, שגם העיתונים שלהם יתוגמלו במודעות ענק.

ההערכה היא שאחרי שההכרעה תעבור מידי הח"כים, יאושר תקציב המדינה בצורה חלקה, כמו שמן זית שניתן על 'סלט הירקות'.

היום אנחנו גם אנשי בשורה. לא רק הממשלה מעבירה את מוקד ההחלטות החשובות לידי פרסומאים ויח"צנים - גם בית המשפט העליון.

אינכם מאמינים שהפכנו ל'מדינה מתקדמת' עד כדי כך? לכו אצל הכותרת הראשית של עיתון 'הארץ' לאנשים חושבים ותיווכחו. "בית המשפט העליון פותח במסע הסברה", מדווח כתב המשפט של העיתון, תומר זרחין, באותיות קידוש לבנה ומונע מאיתנו את הזכות לפחות לשפשף עיניים מול הכותרת.

התיקים בבית המשפט העליון נערמים בשל המחסור בשופטים שלא מונו בינתיים, אבל במקום נשיאה בעול מוצאת הנשיאה בייניש זמן להעניק ראיון עיתונאי ולהכריז בו על פתיחת מסע יחסי ציבור לבית המשפט, צעד שהוא ללא תקדים. כשבייניש נסחפת במערבולת והיא אינה מצליחה לכפות את דעתה על המערכת, הכל כנראה מותר, גם צעדים תמוהים שבוודאי לא היו עומדים בפני הבג"צ.

"חלק נכבד מהביקורת, הכתבות וההערות על בית המשפט נובעים מהעדר הבנה לתפקידו של בית המשפט" - מנסה בייניש להסביר את החלטתה התמוהה. אם אנחנו המודד, היא עושה זאת לא בהרבה הצלחה. מה איכפת לבית המשפט, מה נכתב עליו ומה מעירים לו? אם הוא מושפע מכל אלה הרי כל פסקיו פסולים! ואולי כשהיא מתייחסת לכתבות ולהערות נשמטה לגב' בייניש המילה 'נשיאת' מלפני 'בית המשפט'?

'הארץ': "בייניש סבורה שמתחייבת פעולת הסברה, הפניית הזרקור למהות התפקיד השיפוטי, לכובד המשא והאחריות שעל כתפי השופטים. לדבריה הציבור צריך מידע שיבהיר עד כמה שונה מעצם טבעה הזרוע השיפוטית - היחידה מבין שלוש זרועות השלטון שאינה תלויה בבחירות, בפופולאריות ואינה נזקקת לעוצמה וכח". הדברים נכתבו לפני שאנחנו מגלים הבוקר שגם שתי הזרועות האחרות, הממשלה והכנסת, אינם תלויים עוד בבחירות וגם הם עוברים לידי הברנז'ה.

"אינה תלויה בפופולאריות, לעוצמה וכח"?! - הצחקת אותנו, כבוד הנשיאה. אם את לא זקוקה לכל זה, לשם מה הראיון ב'הארץ' וההכרזה על פתיחת 'מסע ההסברה'?

ה'קמפיין' של בית המשפט העליון ייעשה בדרך מיוחדת, שגם היא שמורה רק לבעלי 'מעמד' ולא בטוח שעומדת בתנאי החוק ובחובת הפרדת הרשויות. לצורך זה גויסה הטלוויזיה החינוכית, זו הסובלת מהפסדי ענק, וענייניה כבר הובאו, יותר מפעם אחד, לבתי המשפט.

מהשבוע תשודר בה סדרה בת שמונה פרקים שיציגו, בצורה אוהדת כמובן, שמונה פסקי דין מרכזיים שנתן בית המשפט העליון בנושאים כמו בטחון המדינה, חופש הביטוי, זכויות מיעוטים, זכויות הילד, שוויון וכמובן דת ומדינה. דמותה של 'הנשיאה', תופיע בסדרה כשחקנית ראשית.

לו אנחנו אנשי יחסי הציבור של בית המשפט העליון, שהגו את נושא הסדרה, היינו בוחרים לה שם אחר מזה שנתנו לה יוצריה ועם פחות ראייתיות נסיבתיות מסגירות. אבל מה שנעשה כבר נעשה והיא תקרא בשם הקולע...'חסר תקדים'. עכשיו ניתן רק להמתין ולראות האם אכן באמצעות הסדרה, תצליח הנשיאה ביילין לגבור על החברים החדשים בוועדה לבחירת שופטים ומועמדיה הם שיבחרו לשופטים 'עליונים'.

גם חברי הכנסת אינם יושבים בחיבוק ידיים. נותרו עוד כמה שבועות עד ליציאה ל'פגרת הקיץ', ולמי מחברי הכנסת יש כח להכין נאומים? ישבו ה'גימיקאים' של סיעת 'קדימה' והגו רעיון 'מבריק' - הציבור יוזמן לכתוב נאום קצר בכל נושא, וחברי הכנסת רק יקריאו אותו...
את המיזם ההזוי הזה הם בחרו לפתוח עם איש ספורט ידוע, עם הרב יואל בן נון, יו"ר ארגון אמני ישראל יעקב מנדל, זמר מזרחי ובדרנית מוכרת שיש לה כלב העונה לשם 'שוקי'. דווקא הכלב היה יכול, לדעתנו, להפוך את הגימיק לחזק ותקשורתי יותר, אם היה נעמד על בימת הנואמים וזועק אל תוך המיקרופון, כמו כל חברי הכנסת, "הב!הב!".

אבל ב'קדימה' העדיפו את בעלת הכלב והיא תכתוב נאום בנושא הקרוב ללבה–"צער בעלי חיים'.
רק שלא תפסול להם את המונח 'פגרת הקיץ' שהוא מלשון פגר, לא?

'מדבקה' הסותמת חור בבלון נפוח?


סיפור ה'מדבקה הרפואית' שנמכרה על-ידי ממציאיה על פי ערך שוק של מיליארד דולר, והרעישה את הקהיליה הכלכלית, הרפואית וכמובן התקשורתית, הולך ומתמסמס היום. לך תדע אם מקנאה, או שאכן זו מדבקה שהצליחה רק לסתום חור בבלון נפוח וליום אחד.

אילו היה עומד 'המודיע' בהבטחתו לקוראיו, כפי שפורסמה בעמודו הראשון של העיתון אתמול, ומפרסם היום 'כתבה מורחבת' במוסף הכלכלי המעניין שלו 'מדורים', היינו נוטים להאמין לו ולא לכל הפרסומים המשתלחים בעיתונים האחרים של היום. סוף-סוף אחד משני בעלי ההמצאה הוא ד"ר עמוס בוחניק, יהודי ירא-שמים, וזו כשלעצמה יכולה להיות עילה טובה בידי התקשורת לבטל אותה.

אלא שגם 'המודיע' יורד היום לחצי התורן ואפילו פחות מזה. שליש עמוד דחוס, לא 'כתבה מורחבת' ואפילו לא תמונה של הממציא או המדבקה. משהו מסויג מאוד. שורת התמיהות שהופיעה במהדורת הלילה של עיתון העסקים 'גלובס' שולבה, ברגע האחרון, בכתבה ואנחנו נותרנו עם הספיקות ובלתי מסופקים.

הראשון שהלך על דרך השלילה היה 'גלובס'. הוא הציג שש עובדות המערערות את אמינות הידיעות שפורסמו אתמול בבוקר בלעדית ב'המודיע' וב'כלכליסט'. בחברה הטייאוונית שהוצגה כרוכשת ומקום מושבה באנגליה, נטען בידיעה שלא שמעו כלל על ה'עיסקה'. כל הונה של אותה חברה הוא רק 600 מיליון דולר. גם לא נמצאו עקבות להמצאה ברישומי הפטנטים העולמיים או בניסוי קליני כלשהו.

רופא השיניים ויועצו של ראש הממשלה, דר' גבי פיקר, שהוא מנכ"ל החברה, לא נרתע מהמכים בשיניו, והשיב להם עניינית על ניסיונות הערעור. כמי שמכירים היטב את עולם התקשורת, עוד נטינו אז ליחס את כתבה הזו לעובדה ש'גלובס' לא היה העיתון שזכה ראשון בחשיפה.

גם את פרסום הכותרת בעמוד השער של 'ידיעות אחרונות' שבה מוצג ד"ר אריק קליין, שותפו של ד"ר בוחניק, כמי שבית המשפט הגדיר אותו כ"עבריין מרמה סידרתי ומסוכן" הסברנו באותם נימוקים - 'ידיעות' לא היה בין העיתונים שזכו ב'סקופ'. אבל כשגם 'כלכליסט', העיתון שחשף את עיסקת מדבקת המיליארד, מעלה מיליארד סימני שאלה ותהיות פחות מיממה אחרי שהוא חשף את ההמצאה - כאן כבר לא יכולים להיות מניעים זרים.

אריק קליין, אתמול עוד ד"ר אריה קליין, מוצג היום ב'כלכליסט' ובעיתון האם שלו 'ידיעות אחרונות' כמי שנעלם למשך 7 שנים מחייו, ו'בילה' אותם בכלא בשל עבירות מרמה חמורות. שותפו ד"ר עמוס בוחניק, שמכריו מתארים אותו כאיש ישר דרך ותמים, נעלם מאתמול גם מעינינו וגם מפרסומי ההמשך בכל כלי התקשורת.

אם יתברר ש'המדבקה' אכן לא נדבקת לאמת, לנו יהיה חבל רק עליו.

שמות חיבה או כינוי ל'אנשים קטנים'?


תשכחו כל מה שידעתם עד היום על ה'חיבה היתירה' שרוחשים תושבי ישראל לפוליטיקאים וחברי ממשלה.

על פי המחקר האחרון שמתפרסם בתקשורת, ה'חיבה' הזו רק הולכת ומתגברת מקדנציה לקדנציה. אבל, דווקא בממשלת 'קדימה' הקודמת היא הגיעה לשיאה.

איך ניתן לדעת זאת? - על פי מספרם של השרים המוכרים בשמות ה'חיבה' שלהם. שבעה כאלה היו בממשלה הקודמת: אלי (ישי), רוני (בראון), בוז'י (הרצוג) אבי (דיכטר) רפי (איתן) ציפי (ליבני) ועמי (אילון).

יא חביבי.

בממשלות ישראל הראשונות אף אחד מהשרים לא היה מוכר בשם חיבה. רק בשנות השמונים התחילה התקשורת להכתיר את הפוליטיקאים כ'חביבי האומה' והרשתה לעצמה לפנות אליהם בשמות כמו אריק (שרון) רוני (מילוא) יוסי (ביילין) ביבי (נתניהו) וכן הלאה. תארו לעצמכם שהיו פונים לבן גוריון בשם דודי ואל משה שרת כ'מושיקו'. 'אחדות' העבודה בטח היתה מתפרקת.

ממחקר 'מעמיק' שערכה דר' רות (רותי?) בורנשטיין ממכללת דוד ילין על מהותם של שמות החיבה ישראלים, ניתן להגיע למסקנות מפתיעות ודווקא לא מחמיאות, על השמות ה'סאחבקיים' של השרים בישראל.

"בשנות ה-50 וה-60" - כותבת דר' בורנשטיין במחקרה - מורים מעולם לא פנו לתלמידיהם בשמות חיבה, אלא בשמותיהם האמיתיים. רק בעשורים האחרונים עברו המורים לקרוא לתלמידים בשמות חיבה. הכבוד הרשמי פינה את מקומו לציוני ידידות וחיבה חיצוניים גם כלפי הזרים לנו".

המחקר שתמציתו מתפרסמת בעיתון 'הארץ', מתבסס, בין השאר, על ניתוח שמות ה...מתים שהתפרסמו במודעות האבל של עיתון הזה. "90% משמות המתים המבוגרים הם השמות המוכרים, בכ8% מהמודעות מופיע בסוגרים גם שם החיבה, ורק ב2% מתפרסם שם החיבה ולא השם הרשמי" - אומרת החוקרת.

לעומת זאת 40% משמות בני המתים המתפרסמים, הם שמות חיבה. בדור השלישי, נכדים ונינים, שוב רק 5% הם שמות חיבה, והחוקרת מסבירה זאת בעובדה שיש להם שמות מודרניים יפים שחבל לקלקל אותם.

איך יוצרים שמות חיבה? אצל דוברי האידיש בהוספת ל'ה - רוחל'ה, מוישל'ה וכו'. בפולין וברוסיה בהוספת ק'ה - רוחק'ה חיימק'ה וכו'. ושמוליק ואריק, היא כותבת, הם שמות סלאווים ההולכים ונעלמים מן העולם. בול. תמיד ידענו ששם מצביע על מהות האדם, אבל שם חיבה כמו 'אריק' שאומר שהוא הולך ונעלם מן העולם ?! זה בהחלט מפתיע.

וכאן אנו מגיעים ללב המחקר. שמות חיבה המסתיימים בי' – קובעת בורנשטיין חד משמעית - מבטאים ילדותיות או 'אנשים קטנים'. כך זה בארה"ב עם שמות המסתיימים באות i וכך גם בישראל.

אם כך, ביבי, אלי, בוז'י, יולי, הם לא 'שמות חיבה' אלא מצביעים על ילדותיות ו'אנשים קטנים' העומדים מאחוריהם.

אז הנה לכם עוד דרך לעשות חשבון נפש בתום מאה ימי החסד של הממשלה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!