היישר מסיום הש"ס: הצלם שוקי לרר בטור אישי 

כשאני עומד כאן בעמדת הצילום באירוע סיום הש"ס הגדול של ארה"ב, אני לא מצליח להותיר את רגשותיי פנימה ואני חש צורך עז להוציא אותם החוצה, אל הכתב. 

האירוע כאן באצטדיון הבייסבול הנודע 'מטלייף', שלבטח לא חזה באירוע קדוש כזה מאז סיום הש"ס הקודם לפני שבע שנים, הוא ללא ספק האירוע היהודי הגדול ביותר מאז ומעולם.

אני לא זוכר שום אירוע כזה, שהכיל כמות כה גדולה של אנשים. לצידי נמצאים 100 אלף איש באולם המרכזי ועוד 20 אלף איש באולם שנמצא במרחק נסיעה מכאן, בברוקלין. לכל אחד יש מקום, והכל מתנהל כאן בסדר מופתי. 

מיד כששמעתי על האירוע הענק, רציתי לתעד אותו, ולכן שמחתי עד מאוד כשקיבלתי את הפנייה הזו מהמארגנים להגיע לארה"ב ולתעד את סיום הש"ס עבור כלי התקשורת בארץ ובעולם, כמובן שמיד קיבלתי עלי את המשימה הקשה אך המאתגרת, עזבתי את משפחתי, ארזתי את עדשותיי והנה אני כאן.

לצידי עומדים עוד מאות צלמים וכתבים מכלי התקשורת מרחבי העולם, יהודים ושאינם, כולם הגיעו לכאן כדי לתעד את האירוע ההיסטורי.

סידורי האבטחה כאן כבדים מאוד, בטח אחרי הפיגוע הנורא שהתרחש בערב 'זאת חנוכה' במונסי על ידי אנטישמי, כל אחד שנכנס כאן זוכה לבדיקה מדוקדקת, כלבים מסתובבים ומרחרחים ואלפי שוטרים ואנשי אבטחה לא משאירים פינה שאינה מאובטחת. לכל מתחם צריך אישור כניסה מיוחד, זה לא כמו בארץ שכולם מכירים אותי ונותנים לי להיכנס לכל מקום כדי לתעד. 

כאן הייתי צריך את הליווי הצמוד של המארגנים כדי להיכנס לכל החדרים, ולתעד את ההכנות המקדימות.

קשה לתאר איך זה מרגיש לעמוד מול המזרח שמלא בכל גדולי התורה של ארה"ב. יש תחושה של חשמל באוויר, כולם מרגישים שהם נמצאים באירוע היסטורי, וגם אני יחד איתם חש זאת.

על פני האולם הענק אני רואה מבוגרים לצד ילדים. בכניסה לאולם נפגשתי עם מישהו שאינני מכיר, אבל הוא מכיר אותי, הוא פונה אלי ואומר לי: אתה הגעת מארץ ישראל, אני הגעתי ממקום יותר רחוק, מאוסטרליה - כי אירוע כזה אני לא יכול לפספס. 

רגע השיא מבחינתי היה עת על גבי המסכים נשמעה ברכתו של מרן שר התורה רבי חיים קנייבסקי שמאה אלף איש חזו בסיום הש"ס שהועבר בשידור חי מביתו ברחוב רשב"ם בבני ברק, כולם התרגשו לראות איך ששר התורה אומר את הקדיש בביתו. 

יש כאן מישהו שאמר לי בהתרגשות שזהו סיום הש"ס העשירי שהוא זוכה להשתתף בו, כלומר, הוא הספיק ללמוד עשרה מחזורים יחד עם כל כלל ישראל וסיים את כל הש"ס, זה מעורר קנאה בלב, זה גורם לי לרצות ולהרגיש חלק מהדבר הגדול הזה, שבפעם הבאה בסיום הש"ס אני אהיה חלק מ"הדבר הגדול" הזה, שגם אני אסיים בעצמי את הש"ס ולא רק אשתתף כדי לתעד. אולי, תתפללו עלי.

מעלי אני רואה את השמש מבצבצת, אבל באולם עצמו יש קור מקפיא, ומה שבכל זאת מחמם את האווירה, זהו רק הקהל הגדול שמזרים כאן חשמל לאוויר. והנה מגיע הקדיש, אתם יודעים מה זה לשמוע "אמן יהא שמיה רבה‎‏" מ‎מאה אלף איש בבת אחת עם מקהלה אדירה של ילדים ומבוגרים? זה משהו שכנראה רק ארה"ב יכולה לייצר. 

וברגעים האלה של הסיום הענק הזה, אני רק שואל את עצמי, איפה אני אמצא את עצמי בסיום הש"ס הבא, בעוד שבע שנים ומשהו? בעזרת השם נהיה באולם עוד יותר גדול, עם כל כלל ישראל, אולי מי שיעשה את הסיום יהיה אליהו הנביא, או משה רבינו. אני כבר מתחיל לדמיין את עצמי מתעד את זה.

שנזכה במהרה בימינו אמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!