חיי אדם: אפרים ויזל • תיעוד מיוחד

סדר יום

9:00 - קם לתפילת שחרית בבית כנסת פא"י .

10:0 - מגיע למשרדי החברה. מנהל את מעקב ההזמנות של החנויות.

11:15 - מקיים פגישה עיסקית עם מנכ"ל חברת גלרי שעונים.

13:00 - יוצא לסידורים בעיר.

13:30 - מגיע הביתה לארוחת צהריים עם המשפחה.

14:30 - חוזר למשרד ומתארגן ליציאה לסבב בחנויות הרשת.

15:00 - יוצא לסיבוב בחנויות בערים בני-ברק, אשדוד, ירושלים ואלעד. לפעמים נוסע ישר לחנות בצפת.

20:30 - חוזר לאזור המרכז. מגיע למשרד. עובר על הניירת שהצטברה במהלך ההעדרות.

21:30 - מגיע לשיעור גמרא בישיבת חכמי לובלין.

23:00 - יוצא לסבב אירועי שמחות של ידידים בעיר.

24:15 - חוזר הביתה.

כמה מילים על


הגר"ש וואזנר, ראש ישיבת חכמי לובלין
"ביום הראשון שהגעתי ללמוד בישיבה, בסדר שני, יצאתי לטלפון ציבורי ששמעתי אותו מצלצל.
הרמתי את השפורפרת ומהצד השני הציג את עצמו ראש הישיבה הרב וואזנר, ואמר לי ככה: 'עשה לי טובה, גש לפנימיה, למעלה, באחד החדרים, עומדים שני בחורים ומשוחחים במרפסת. תגש אליהם ותאמר להם שאני מבקש מהם שירדו ללמוד בבית מדרש. אני, כמובן, מיד אצתי לעשות את מה שהוא מבקש, אך כשהגעתי לפנימיה היא הייתה נעולה. לא חשבתי לרגע לוותר על השליחות. השגתי מפתח, נכנסתי והנה אני רואה: אין בחורים ואין כלום. מאוד נבוכתי. הרי הרב וואזנר לא מדמיין. אם הוא אמר שרואה שני בחורים שמדברים במרפסת - אז בטוח שזה קרה.
"להתקשר אליו התביישתי. מה עשיתי? הלכתי לבניין היכן שהוא גר, עליתי לקומה מתחתיו וציפיתי מהחלון שם לעבר הפנימיה, אולי אני אראה מהזווית של הרב את מה שהוא רואה ואדע על מה מדובר. כמובן שזיהיתי מיד מהזווית של התצפית שלי, מרפסת עם משהו שנראה כמו
שני בחורים משוחחים. חזרתי לישיבה, עליתי לפנימיה, וראיתי שבמרפסת תלויות שתי חולצות לייבוש. מרחוק זה נראה כמו שני בחורים מדברים. הורדתי אותן מהחבל והכנסתי לחדר - ובזה חשבתי שתם העניין. במנחה פוגש אותי הרב וואזנר ושואל אותי: נו, עשית מה שביקשתי? אמרת להם? עניתי לו שעשיתי מה שביקש, אבל מי שעמדו שם זה שתי חולצות ולא שני בחורים. הרב וואזנר, כששמע את זה, פשוט פרץ בצחוק גדול שנמשך כמה דקות.
"לאחר מכן קרא לי והסביר לי שבבוקר של אותו יום הייתה תאונה ברחוב של הישיבה, ועמדו עשרות בחורים וצפו, והוא חש שזה יהיה חילול ה' אם הבחורים יעמדו על המרפסת וידברו בזמן שאנשים נלחמו על חייהם".


יסודות
"אני נכד של הרב דוד בן ציון קליין זצ"ל, רבה הראשי של יסודות. הוא נפטר לפני כשלושה וחצי חודשים. אני זוכר איך כל ערב פסח הייתי נוסע, בתור ילד, לעזור לו לנקות את ארון הספרים לפסח, והוא היה בא בבוקר, מתוך ניסיון להקל עלי, והיה מוציא את הספר הראשון כדי לעזור לי לנקות את הספריה. ולא משנה איזה ספר שהיה פותח כדי להתחיל לעזור - לאחר כמה שעות היה אפשר למצוא אותו באותה תנוחה שהוציא את הספר ולומד בו.


אבא
"נולדתי בירושלים וכל שנות ילדותי עברו עלי שם. למדתי ב'חיידר' של באיאן, בבתי אורנשטיין,
המקום הכי יפה בעולם. עד היום, כשאני מגיע לירושלים, אני מסתובב שם כדי להיזכר ברגעים טובים. אבי היה בא בכל יום רביעי ולוקח אותי לשוק 'מחנה יהודה' לקניות. האווירה שהייתה בשוק, הריחות, הצעקות והרעש - זה דבר שלא ניתן להכיל או לספר. אבל מה שאני יודע, שאלו היו רגעים ממש קסומים בחיי".


מאפיית ויז'ניץ
"לפני העסק הנוכחי, הייתי עובד כמחלק מוצרי מאפה של מאפיית ויז'ניץ בקו חלוקה שכלל את הערים בית שמש, ביתר וקרית ספר. ליל שישי אחד, אני ממהר להגיע לחלק את הסחורה - החל לרדת גשם מטורף. בנוסף לפני בית שמש היה ערפל סמיך וכבד. לא יכלו לראות מטר אחד קדימה, ובקושי לנהוג. יצאתי מספיק מוקדם כדי שאגיע בזמנים, למרות הנסיעה האיטית, אך הקב"ה מכתיב אחרת. למרבה הפלא, דווקא באותה נסיעה קשה, אני מרגיש את המשאית מתנדנדת בצורה מוזרה כאילו יש פנצ'ר.
"אני יורד מהמשאית בגשם השוטף, מסתובב מסביב למשאית, ולמרבה ההלם אני מגלה הגלגל הקדמי של המשאית נעלם. פשוט ניתק ממקומו ונעלם במעבה החושך. הנס היה שהמשאית שמרה על שיוווי משקל בגלל כל הסחורה. אבל בלי גלגל אין אפשרות להתקדם. נישארתי שם ממתין לחילוץ - והבוקר כבר עלה. הטלפונים לא הפסיקו מלהגיע מבעלי החנויות: איפה הסחורה?
"זה היה אחד הימים הלחוצים בחיי, ולמרות הכל, הספקנו לחלק את כל הסחורה לפני שבת, ולא היה חסר לאף אחד חלות לשבת".


אפרסמון
"זה השם של רשת החנויות. השם נבחר כי הוא שם מקורי ומושך. הקמתי את אפרסמון כמענה לצרכן הפשוט, שחפש מראה יוקרתי. אופנה מעודכנת וחדשנות. אנחנו היינו, למשל, הראשונים בציבור החרדי שמכרנו את נעלי הקרוקס. אני לא מפחד לקחת הימור שנראה לי כנכון וכהצלחה, למרות כל מה שכולם יגידו. אני פותח חנות נוספת בגאולה, וגם שם המחירים, קידמת האופנה ויופי,
יהיו תמיד לשביעות רצון הלקוחות".


ארץ ישראל
"אני חובב מושבע של טיולים בארץ. זה התחיל כשהייתי מחלק סחורה לחנויות או הולך
לקנות אותה ונותרו לי 'חלונות' ארוכים, שבהם הייתי יוצא לסיורים קצרים באזור. ואז נדבקתי
בחיידק הזה של הטיולים. באחד הימים ירדתי לעמוקה בכביש הצר, דרך חצור, ושם היה לי פנצ'ר
בגלגל. ירדתי לתקן אותו, עם עזרה וסיוע מחבר, אבל כשבאתי להרכיב את הגלגל מצאתי רק שני ברגים. לא ידעתי מה לעשות. הלילה החל לרדת, וכמו שאתה מבין לא הייתה לי שום אופציה לצאת. ככה שהטיול שחשבתי שיהיה קצר, הפך להיות ארוך - עד הבוקר שלמחרת.
"בלילה הייתי בעמוקה, ולפחות נהנתי שם. למרות הקושי, המפתיע בכל זה הוא שכשהבוקר האיר וכבר הביאו לי את הברגים החסרים - נמצאו הברגים שנעלמו בתוך תא הכפפות. מה שנאמר: ארץ ישראל נקנית ביסורים.

קישורים:
חיי אדם: יצחק הופמן • תיעוד מיוחד

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!