הברית הבלתי קדושה

שוב, כמו במחזוריות קבועה, שבות אלינו התמונות הקשות מירושלים. שוטרים וחרדים מכים ומוכים. עיסה דביקה של בעיטות והצלפות, אגרופים ומרפקים. אנדרלמוסיה של קפוטות, שטריימלים מרוטים, וכומתות מג"ב. שדה קרב בוער, שבו אתה לא יודע מי המכה ומי המוכה. מי התחיל ומי רק התערב. מי צעק 'נאצים', על מי, ולמה.

הצופים ביציע, שהם מיליוני החילונים הגרים במדינה הזאת (כן, יש במדינה הזאת רוב חילוני, במקרה שחשבתם אחרת), ממש לא מבינים את הפואנטה. מה שהם רואים, זה גם מה שהם יודעים. שוטר מבוהל נס על נפשו כשהמון חרדי זועם דולק אחריו בעיניים בורקות, או חרדי מוטל על הרצפה נסחב בפראות על-ידי שוטרים שמתנהגים בגסות ומפליאים בו את מכותיהם.

אף אחד כבר לא מדבר על חניון עירוני שנפתח בשבת, ועל כבוד השבת הקדושה שנרמס ברגל גסה. אף אחד כבר לא זוכר את תפילת קבלת שבת ההמונית. את אלפי החרדים שקידשו שם שמיים בחוצות ירושלים. כעת מרוכזים החילונים בתפקידם ההיסטורי שהועידה להם ההיסטוריה, או ההיסטריה: 'להציל' את ירושלים מן החרדים.

כעת, מתוך הדם ותמרות העשן, צאו והסבירו לחילוני באר שבעי, עד כמה מתוקה היא השבת. נועם שבת קודש. נסו נא לספר להם עד כמה הדת היהודית חיונית בשביל הנשמה התועה שלהם. על רקע כותרות השנאה שניבטו למחרת היום בתקשורת, היכולות בתחום הזה הן מאוד מוגבלות עד בלתי אפשריות. תשאלו את ארגוני הקירוב והתשובה.

אני, לא הלכתי להפגנה הגדולה, ולא רק מפני שרבותיי לא הורו לי כן, אלא גם מפני שלא זכיתי לגור בארץ הקדושה. במדינת מגוריי, בגולה הדווייה, אני גם לא מפגין ליד בית הקפה הסמוך לביתי הפתוח בשבת בתוך איזור יהודי צפוף, כי אנחנו בגלות בין גויים, כמו שהיהודים בארץ הם בגלות בין יהודים, ואני מצפה לביאת המשיח שיפתור, בין השאר, גם את הבעיות האלה.

מי שכן הולך, עושה זאת על פי מצוות רבותיו, וטוב שכך. השאלה היא רק מה עושים לאחר ההפגנות, כשרוב הציבור קיים את מצוות רבותיו, הלך הביתה, ואילו אי אלו נשארו עם טעם של החמצה. כי אם לא נשרפו פחים, הועלו תחנות באש, ושלטון הכופרים לא למד לקח, מה הועילו חכמים בתקנתם?

כיצד מוחים? סיפר לי פעם ירושלמי, שהכיר את אחד מגדולי ירושלים. יהודי צדיק ויקר. האיש פסע לתומו ברחוב בעצם יום השבת, וראה מול עיניו יהודי נוסע ברכבו בשבת. היהודי, ירא שמים מרבים, עצר מלכת, נעמד מול הרכב, והתחיל לבכות בכי תמרורים. 'שבת קודש', זעק מנהמת לבו. 'כיצד הנך מעז לחלל את יום השבת?', התפרץ בקול בוכים כשדמעות זולגות במורד לחיו. האיש, חילוני אדוק, לא הרגיש שגונבים לו את העיר, לא מיהר להזעיק את המשטרה. פשוט דומם את המנוע, החנה את הרכב בצד, והמשיך בדרכו. ברגל. מאמר המערכת של עיתון 'הארץ' לא קרא למחרת היום 'להציל' את ירושלים.

מחאה היא מעשה לגיטימי, ואף מצווה. בתנאי שהיא מאורגנת בצו רבנים וגדולי תורה. מצד שני, אלימות וקריאות גנאי שלא ממין העניין הן דבר פסול ביותר. מעשה חמור שאין כמוהו.

האם חילול שם שמים בפרהסיה, היא עבירה פחותה מחילול שבת? עשרות אלפי המתפללים בליל שבת באו לשפוך את כאב לבם ההומה, ולבטא בצורה המכובדת ביותר את זעקת השבת המחוללת בראש חוצות. אך המיעוט הקולני, המשתולל, וחסר הרסן, הפך את הקערה על פיה. לקח הפגנת מחאה כנה בליל שבת, ועשה ממנה במוצאי שבת קרקס עלוב ומכוער, שבה סופרים את כמות האבנים וגודלן, ומתארים בדרמטיות יתירה את נסיונות ה'חילוץ' ההירואים של שוטרים מעין הסערה, במקום לעורר דיון בלב העניין.

לא נגעתי כלל בשאלה המורכבת, האם עדיף לנו בתור מיעוט חרדי, להכתיב בכפייה את אורחות חיינו באיזורים חילוניים, לציבור שכלל לא מבין מה אומרות שלשת האותיות, ש-ב-ת, ולהשניא עליו את הדת, או להתמקד בלשמור על מה שיש לנו, ועל צביון מקומותינו, ובד בבד להנחיל את ערכי היהדות בהסברה, בפעילות ענפה, ובדרכי נועם. אולי כדאי להסביר להם מה זו שבת, לפני שאנו מטיחים את המילה הזאת בפניהם.

זו שאלה סבוכה מאוד, שלא עלינו המלאכה להכריע בה, וכל אחד ינהג בדיוק כפי שהורו לו רבותיו שליט"א.

אך, לפעמים נדמה, שקיימת ברית בלתי כתובה בין חילוני ירושלים לבין קיצוניה. הבעיטות והאגרופים, קריאות הגנאי, ושריפת הפחים בעת הצורך משרתים יפה את שני הצדדים.

שניהם מרוצים.

המשטרה יוצאת יותר 'נאצית' ומרושעת, והחרדים ממשיכים 'לכבוש' את ירושלים ו'לעשוק' את זכויות המיעוט החילוני בעיר. גם ניר ברקת, ראש העיר החילוני, יוצא נשכר לא פחות. לאחר כתבות מלגלגלות עליו בתקשורת הכללית על אי יכולתו להתעמת עם החרדים, הנה הוא מראה להם סוף סוף שהוא גבר גבר. לא יכרע ולא ישתחווה.

בברית הזאת, שתדעו לכם, אנחנו לא בפנים.

פורסם בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!