האם אפשר לקבל פיצויים על נפילה ברחוב ללא עדים?

לבית המשפט הוגשה תביעה בגין נזק גוף, בשל תאונה שאירעה לתובעת.

בעת הליכתה ברחוב טענה, כי נתקלה רגלה במהמורה הפעורה ברחוב, נפלה ונפגעה קשות, בעיקר בפנים ובשיניים.

כמו כן, טענה כי בעת נפילתה, נשברו המשקפיים אותן הרכיבה. התובעת טענה, כי קיבלה טיפול רפואי.

גרסתה של התובעת היתה אחת ויחידה ולפיה, במהלך הליכתה ברחוב ובשל קיומו של מפגע, נפלה ונחבלה בפניה.

מדובר היה בעדות יחידה של בעל דין. בהיות גרסתה גרסה ללא סתירות ובשים לב לחיזוק בדמות מכתבו של הרופא שמציין שהייתה במרפאתו לאחר חבלה בפנים ושבירת שן ואף מציינת שם את סיבת הפגיעה "נפילה ברחוב".

התובעת, באמצעות עורך דין נפילה ברחוב, הציגה תמונות שם רואים את המפגע בצורה ברורה ומפורטת. מדובר במהמורה הפעורה בדרך, ברחוב ורגלה נתקלה במפגע זה. בית המשפט ציין כי מדובר במפגע ברור. דרך שיש בה בור פתוח, המיועד גם להליכה של המשתמשים בדרך, מהוה מפגע בטיחותי ברור ומובהק.

זירת האירוע כללה בתוכה מפגע ברור והנפילה, כפי שהעידה התובעת, אירעה בשל היתקלות באותו מפגע, ואין ספק שפעולה פשוטה של תיקון מטעם העירייה, היה ביכולתו למנוע תאונה כזו.

בית המשפט הוסיף כי התובעת הלכה באור יום, בסביבה הידועה לה היטב ועל כן, יש מקום להטיל אשם תורם, בשיעור של 20%.

בית המשפט הוסיף הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלות במקרקעין יוצרת לעתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה נסתיימה.

מכאן הצידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע, אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. אכן, בעלים, שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית.

עוד צוין כי על 3 דברים עומדת עוולת הרשלנות: על קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, על הפרתה של חובה זו ועל נזק שנגרם עקב ההפרה.

המבחן לשאלה אם מזיק חב בחובת הזהירות כלפי ניזוק הינו מבחן הצפיות.

בהתאם להלכה הפסוקה, בעלות ושליטה במקרקעין, לרבות של רשות מקומית, מבססים קיומה של חובת זהירות כלפי המבקרים במקרקעין. אף על פי כן, האחריות בגין נזק נטען תיקבע אך ורק ככל  שתיקבע הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית.

לעניין עדותה היחידה של התובעת צוין כי סעיף 54 (2) לפקודת הראיות ( נוסח חדש), התשל"א-1971, קובע כלל, לפיו קביעת ממצאים עובדתיים על פי עדות יחידה של בעל דין, מותנית בקיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע ובמידה ואין תוספת ראייתית כאמור , על בית המשפט לנמק את החלטתו כדבעי:

פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.

חובת ההנמקה כאמור צריכה לעמוד בשני כללים: הראשון, שהנימוק יהיה " טעם אמיתי". (ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל, ירושלים נ' יצחק):

אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי " הזהיר את עצמו", כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר. והשני הוא, שההנמקה תהיה ניתנת לביקורת של ערכאת הערעור.

בסופו של יום, לאחר שבית המשפט ניתח את נסיבות המקרה על פי המבחנים לעיל, התביעה התקבלה. בית המשפט קיבל את עדותה של התובעת כעדות מהימנה ולפיה, במועד התאונה נפלה ברחוב כמצוין על ידה, לאחר שנתקלה במהמורה שנמצאת ברחוב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!