תיווך אמריקאי מזיק • יורם אטינגר

התיווך האמריקאי בין ישראל לבין מדינות ערב והפלשתינים נועד לקדם את השלום ולשדרג את הקרנת העוצמה והמנהיגות האמריקאית במזה"ת ובעולם. התיווך נכשל בשתי המשימות ופוגע באינטרסים כלכליים וביטחוניים של ארה"ב.

שני הסכמי השלום – עם מצרים וירדן – הם תוצאה של יוזמה ישראלית ומו"מ ישיר בין הצדדים.

הסכם השלום עם מצרים היה יוזמה של רה"מ בגין שאומצה על ידי הנשיא סאדאת, למרות התנגדות הנשיא קארטר שהעדיף ועידה בינלאומית והתמקדות בעניין הפלשתיני על פני מו"מ ישיר. קארטר הצטרף ליוזמה, ניסה לשנותה על ידי לחץ בנושאי ירושלים והפלשתינים, אך תרם רבות לחתימת ההסכם.

הסכם השלום עם ירדן היה יוזמה של רה"מ רבין שאומצה על ידי המלך חוסיין ונחתמה בנוכחות הנשיא קלינטון.

כך גם לגבי "הסכם אוסלו" מבית מדרשם של רה"מ רבין ושה"ח ד'אז פרס שהפתיעו את הנשיא קלינטון, שהעניק את חסותו ליוזמה.

לעומת זאת, יוזמות השלום של ארה"ב נכשלו, ואף הביאו – ללא כוונה – להחרפת האלימות הערבית. הן מבוססות על מרכזיות – לכאורה – של העניין הפלשתיני ועל עקרון "שטחים-תמורת-שלום", שאינו מעניש – ואף מקדם – את התוקפן ומעניש את הקורבן-המיועד.

מרוג'רס ועד אנאפוליס

יוזמות הבוסר האמריקאיות כוללות את הניסיון "לסיים את כיבוש הנגב", לבנאם את ירושלים ולהחזיר את הפליטים הערביים ב-1949-50; תכנית רוג'רס מ-1970; יוזמות קיסינג'ר מ-1973-75; יוזמת רייגן מ-1982; יוזמות בוש/בייקר מ-1989-92, כולל "ועידת מדריד" שם דחה שמיר את "שטחים-תמורת-שלום"; "ועידת וואיי" מ-1998; "ועידת שארם א-שייך" מ-1999; "פסגת קאמפ" דויד מ-2000; "פסגת טאבה" מ-2001; "מפת הדרכים" מ-2002; "ועידת אנאפוליס" מ-2007; ומאז 2009 - קידוש "קווי 1949", חלוקת ירושלים והקפאת הבנייה היהודית מעבר ל"קו הירוק" בירושלים וביו"ש.

הניסיון להיות "מתווך ההוגן" בין ישראל לבין הפלשתינים מנוגד למציאות ולאינטרס האמריקאי. בניגוד לישראל – בעלת ברית ללא תנאי של ארה"ב ואב-טיפוס ללוחמה בטרור – הפלשתינים לחמו תמיד לצד אויבי/יריבי ארה"ב: גרמניה הנאצית, הגוש הקומוניסטי, צדאם חוסיין, בן- לאדן, צפון קוריאה, איראן, סין ורוסיה. הם חגגו את 9/11, גינו את חיסול צדאם ובן לאדן, השתתפו ברצח 300 חיילי "המארינס" בבירות ב-1983, רצחו שני שגרירים אמריקאים בחרטום ב-1973 והקימו מערכת חינוך לשנאה אנטישמית ואנטי-אמריקאית – קו יצור לטרוריסטים ומתאבדים.

התיווך האמריקאי מבוסס על ההנחה המופרכת כאילו הסכסוך הערבי-ישראלי הוא שורש זעזועי המזה"ת, וכאילו קיימת זיקה בין סכסוך בן 100 שנים לבין זעזועים שורשיים בין-מוסלמים הפעילים 1,400 שנים. התיווך מעתיק משאבים אמריקאיים ממוקדי-זעזועים מרכזיים לגורם משני, תוך פגיעה בתדמית ההרתעה האמריקאית והקצנת הציפיות והטרור הערביים. ככל שארה"ב יותר "מתווך הוגן" כך היא פחות "בעלת ברית ייחודית". התיווך האמריקאי מעכיר את יחסי ישראל-ארה"ב ומעיב על שיתוף הפעולה האסטרטגי בין השתיים, כאשר האיומים המשותפים מחריפים; הרחוב הערבי האנטי-אמריקאי בוער; ארה"ב מצמצמת את נוכחותה הצבאית במזה"ת ומקצצת בתקציב הביטחון; רוסיה וסין מעמיקות את מעורבותן; ואיראן מתגרענת. להתפתחויות מרכזיות אלו אין זיקה לעניין הפלשתיני, לסכסוך הערבי-ישראלי או למדיניות וקיום ישראל.

ב-1967 קידמה סעודיה בברכה (שקטה) את ניצחון ישראל שקטע מהלך מצרי להפלת משטרים פרו-אמריקאיים במפרץ הפרסי. ב-1990 התמקדו סעודיה וכווית באיום הברור והמיידי של צדאם חוסיין, אך בוש/בייקר היו שקועים בסוגיית ההתנחלויות. ב-2012, סעודיה ורוב מדינות ערב משוועות לפעולת-מנע צבאית נגד איראן. הן מייחלות לחיסול ישראל, אך אינן רואות בעניין הפלשתיני את בבת-עינם. הן מבינות שאין לתקן את הדליפות בגג כאשר צפויים לסערת הוריקן.

שדרוג האמון הערבי במנהיגות האמריקאית מחייב התמקדות אמריקאית בהוריקנים האזוריים כגון איראן, טרור אסלאמי, האיום האסלאמי על משטרים ערביים פרו-אמריקאיים והתוהו ובוהו האנטי-האמריקאי הגואה ברחוב הערבי.

קידום הקרנת העוצמה האמריקאית במזה"ת מחייב העמקת שיתוף פעולה אסטרטגי עם בעלות-ברית ללא-תנאי, יציבות, אמינות, בעלות-יכולת צבאית ודמוקרטיות כגון ישראל. אל לארה"ב לשעבד שיתוף פעולה מול איומים מרכזיים לתיווך בנושא משני.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב", "חדשות מחלקה ראשונה"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!