מי נכשל? • על פולמוס "החרדים החדשים"

בשבועיים האחרונים אנו עדים לפולמוס ערני במיוחד סביב סוגיית "החרדים החדשים" - אותו כינוי מבית "יתד נאמן" שנראה שסיכוייו להיתפס בציבור - גדולים מאוד).

הדבר בא לידי ביטוי בכתבות; מאמרים; ראיונות; שידורי רדיו; עימותים ועוד, במדיה החרדית הכתובה האלקטרונית והאינטרנטית.

סוגיה זו, כמובן לא נוצרה כעת, אולם נראה שמעולם היא לא הגיעה לעוצמה כה רבה בשיח הפנים-חרדי.

לדעתי, ניתן להאריך ולהרחיב בה מנקודות מבט שונות. אשתדל לתת כאן זוית אחת שלי על הנושא.

למרות שהמונחים המשמשים את המתפלמסים נראים כשייכים לכלל החברה החרדית, נראה שהיא נוגעת בראש ובראשונה לציבור החרדי-ליטאי, שרובו ככולו מורכב מבוגרי עולם הישיבות הליטאיות.

לאור זאת, השם הראוי יותר לדעתי לויכוחים בסוגיה זו אינן דמות "החרדי החדש" אלא דמותו של "הליטאי החדש". אני אשתמש כאן בביטוי זה (כל הזכויות שמורות). זוהי הסיבה שהדמויות שמככבות כעת בנושא משתייכות רובן ככולן לציבור הליטאי: חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב, עיתוני "יתד נאמן" ו"משפחה", אנשי תנועת "טוב" כחנוך ורדיגר; ישראל פכטר; אלי פרידמן ואחרים, ואנשי תקשורת ליטאים כאבי בלום; יעקב ריבלין וכדו'.

הסוגיה איננה נוגעת לחצרות החסידיות שבהן רמתו הדתית של החסיד איננה משנה ברוב המקרים לגבי השתייכותו לחצר החסידית, ולא לציבור הספרדי שממילא איננו מאורגן כיחידה חברתית אחת, ושאף הגבולות בין חרדי לדתי ולמסורתי מטושטשים אצלו.

שתי דמויות

לטענת "יתד נאמן", ישנו צורך חיוני להבדיל בין "הליטאי הישן" לבין "הליטאי החדש", כשהם טורחים ומדגישים שהחלוקה איננה חלילה חלוקה בין "אברכים" ל"בעלי בתים", אלא בין אנשים בעלי גישה ואורח חיים של "בני תורה" לבין אנשים הנבדלים מהם בתפיסת עולמם ואורח חייהם.

למיטב הבנתי, בעיני "יתד נאמן" עומדות להן שתי דמויות הפוכות זו לעומת זו.

ראשון הוא "הליטאי הישן", המחוייב לתפיסת העולם הישיבתי, שלבושו ורמת חייו וכל שיחו ושיגו כשל תלמיד ישיבה, לבוש חולצה לבנה וחליפה ומגבעת שחורים; מסתפק במועט; משתמש בסלולרי כשר; איננו גולש באינטרנט; קורא רק עיתונות חרדית (אפילו לא "שבועונים" חרדים); מתנזר מתרבות כללית; איננו לומד במוסדות אקדמיים וילדיו הולכים ל"ישיבות קטנות" בלבד.

לעומתו, עומד לו "הליטאי החדש" שונה בלבושו (חולצה תכלת); רמת חייו גבוהה יותר (דיור; ריהוט; רכב; נופש; לבוש ועוד); משתמש בטלפון נייד מתקדם; מחובר לאינטרנט; נחשף לעיתונות ולתרבות כללית; לומד במוסדות אקדמיים וילדיו הולכים ל"ישיבות תיכוניות".

כמובן ששתי הדמויות הללו הן דמיוניות בלבד ומייצגות שני קצוות בקו רצף, כשמן הסתם מרבית הציבור הליטאי נמצא באיזשהו מקום בתווך.

שתי שאלות

נראה שמבחינת תמונת המציאות, אין מחלוקת גדולה מדי בין הצדדים השונים. כולם מודים בקיומן של דמויות כאלו, ואת הויכוח ניתן להבנתי לתמצת בשתי שאלות מרכזיות:

1. האם בשל ההבדלים הללו נכון לחלק את הציבור לשתי קבוצות נבדלות, או שלמרות השוני ניתן להישאר ככקבוצה אחת רבגונית? את השאלה הזו ביטא המאמר האחרון בעיתון "משפחה" באופן נפלא.

2. היות וכאמור מרבית האנשים נמצאים באיזשהו מקום באמצע, כיצד יקבע לאן משתייך כל אדם לצד זה או לצד זה, האם זו החלטה אישית או שהקביעה נתונה למנהלי המוסדות וכיו"ב?

הנקודה המעניינת בעיניי היא, שלמרות שאכן החלוקה שמציע "יתד נאמן" איננה בין אברכים לבעלי בתים, משום מה נראה מתוך הדברים בבירור שהאברכים הם כולם "ליטאים ישנים" וכי רק בקרב בעובדים ישנם גם "ליטאים חדשים".

השאלה החשובה מבחינתי היא: אם כך הם פני הדברים, מה הוא הגורם לכך? מדוע יציאה לעבודה טומנת בחובה איום כה גדול ל"ליטאיות הישנה"?

אני עצמי סבור, שאכן הניסיון מלמד שהיציאה ללימודים ולעבודה - בפרט בציבור הליטאי- כרוכה במקרים רבים באותם שינויים שמצביע עליהם "יתד נאמן", אולם אני שואל האם זה איננו למעשה כישלון של "עולם הישיבות" אם הוא איננו מצליח לגדל בוגרים שהמפגש עם עולם המעשה לא ישנה אותם באופן כה דרמטי? אולי האשמה נעוצה דווקא בקו שמוביל "יתד נאמן" שבו הדחיה של מי שיוצא ללימודים ולעבודה היא בבחינת זריקת אבן אחר הנופל, וממילא היא בגדר נבואה שמגשימה את עצמה?

לאור זאת, במקום לקרוא להרחקה של כל אותם "ליטאים חדשים", אולי זו דווקא השעה של "הליטאים הישנים" לחשבון נפש: מה עליהם לעשות כדי שחבריהם לספסל הלימודים בישיבה יישארו עם אותה תפיסת עולם גם בצאתם לעולם המעשה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!