בית המשפט דחה הערעור שהגישו 15 חקלאים

בית המשפט העליון קיבל במלואה את עמדת המדינה ודחה ערעור שהגישו 15 חקלאים על פסק דין של בית המשפט המחוזי בעניין העסקת עובדים זרים בענף החקלאות.

במרכזו של הערעור, שכלל תשע תביעות נפרדות נגד המדינה שאוחדו, עמדה הטענה כי היתרי העסקת עובדים זרים שניתנו לחקלאים מהווים הבטחה שלטונית, אשר מטילה חובה ואחריות על המדינה לכך שתאושר כניסת העובדים הזרים לישראל לפי היקף ההיתרים שניתנו, וכי הפרתה של חובה זו מזכה אותם בפיצויים מהמדינה.
ביהמ"ש העליון קבע, כי "היתר הוא אקט שלטוני-רגולטורי, אשר כפי ששמו מעיד עליו הוא היתר להעסקה של עובד זר, ואין מדובר בהתחייבות להספקת עובד זר. היתר ההעסקה מתיר עשיית מעשה שבלעדיו הוא אסור- העסקת עובד זר".

במסגרת תביעות שנדונו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע נטען, כי בין השנים 2014-2004 הונפקו לתובעים היתרים להעסקת עובדים זרים, אך בפועל, על פי הטענה, בשל מדיניות מגבילה של המדינה, לא התאפשר להם לממש את מלוא מכסות העובדים הזרים שאושרו להם. לטענת התובעים, הנפקת ההיתרים מהווה הבטחה מנהלית מחייבת המטילה על המדינה אחריות לדאוג לכך שכל אחד מהתובעים יעסיק בפועל עובדים במלוא המכסה שאושרה לו. לפיכך, נתבעה המדינה לשלם פיצויים כספיים בגין הנזקים שנגרמו כנטען לחקלאים בשל היעדר מימוש מלא של מכסת העובדים.

יצויין, כי מלבד תיק זה התנהלו ועדיין מתנהלות בבתי המשפט המחוזיים ובבתי משפט השלום ברחבי הארץ מאות תביעות כשהיקפם הכספי הכולל הינו של מאות מיליוני ₪.

בית המשפט המחוזי בב"ש (כב' השופט פרסקי) קיבל במלואן את טענות המדינה, שיוצגה באמצעות פרקליטות מחוז דרום (אזרחי) וקבע בפסק דינו, בין היתר, כי מההיתרים שקיבלו החקלאים לא עולה כל כוונת התחייבות מצד המדינה לכך שמחזיק ההיתר יעסיק בפועל את מלוא כמות העובדים הנקובה, וכי המדינה היא שתדאג לכך שיהיו לו עובדים. נקבע, כי לשון ההיתר מתייחסת לכך, "שמחזיק ההיתר רשאי חוקית להעסיק עובדים זרים כמספר הנקוב בהיתר, כלומר ללא ההיתר אינו רשאי להעסיק עובדים זרים".
בית המשפט המחוזי קיבל גם טענה, לפיה גיוס עובד זר מתבצע ע"י חקלאי עצמו אל מול חברת כוח האדם עמה הוא עובד, ולא מול המדינה המשמשת כרגולטור. בפסק הדין צוין, כי להטיל על המדינה חובה לגייס עבור החקלאים עובדים זרים תוביל למצב אבסורדי אשר יהפוך את המדינה לאחראית לכך שההיתר ימומש בפועל וכי הדבר דומה לכך שיזם המקבל היתר בניה יטען כי המדינה צריכה לבנות את המבנה שהותר לו לבנות.

מכאן הערעור, במסגרתו חזרו החקלאים על הטענות, לפיהן כל היתר העסקה שניתן על ידי המדינה מהווה למעשה התחייבות קונקרטית לספק להם את מלוא מכסת העובדים הזרים שאושרה.
בית המשפט העליון (הרכב כב' השופטים מ' מזוז, י' אלרון, א' שטיין) כאמור דחה את הערעור, קיבל במלואה את עמדת המדינה, שיוצגה באמצעות המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה וקבע בפסק דינו, כי היתר הוא "אקט שלטוני רגולטורי" אשר מתיר להעסיק עובד זר, אך אין מדובר בהתחייבות להתיר כניסה לישראל או משום התחייבות "להספקת עובד זר".
עוד צוין, כי אין בסיס לטענה כי יש לראות בהיתרים שהונפקו משום הבטחה מינהלית מחייבת וקבע כי טענה זו מבוססת על תפיסה משפטית שגויה באשר למהותו של היתר להעסקת עובד זר.
"אין בהיתר כזה אלא מה שנקבע בו: היתר לעשות מעשה אשר בלעדיו ההיתר הוא אסור, כמו היתר בניה או רשיון נהיגה וכיו"ב", צוין בפסק הדין.

ביהמ"ש העליון קבע, כי "מקום בו מקבל היתר שלטוני סבור כי הרשות מציבה מכשולים בדרך למימוש היתר, כפי טענת המערערים דנן, בידו לתקוף את מעשי הרשות או מחדליה בהליך מינהלי של ביקורת שיפוטית – על ידי עתירה לבג"ץ או לבית המשפט לעניינים מינהליים לפי העניין. אין לקבל כי בעל היתר ישקוט על שמריו ורק כעבור שנים לא מעטות (בענייננו-כעשור) ינקוט בהליכים אזרחיים בהם יועלו טענות נגד מעשי הרשות או מחדליה".

ביהמ"ש העליון הטיל על המערערים תשלום הוצאות בסכום כולל של 30,000 ₪.

את המדינה יצגה בהליך עו"ד לימור פלד מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בבית המשפט המחוזי נוהל התיק על ידי עורכי הדין אלון דפנה ולירון שי מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי).

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!