"מה קורה לבן שלי? יש לו חברים לא טובים?"

היה זה לפני שנה, קיבלתי שיחת טלפון, על הקו היה אבא לבחור ישיבה צעיר וכך הוא סיפר לי: "אין לי מושג מה קורה לבני בן ה-16 בישיבה. בשיעור א' ובשיעור ב' הבן שלי היה רציני וישב ולמד בהתמדה, היה נראה שהוא נהנה מהלימוד והיינו מקבלים רק דרישות שלום חמות וטובות מהמשגיח.

אבל משהו קרה, משעה שהוא עלה לשיעור ג' שמתי לב לכך שהוא הולך ללמוד בפחות חשק לישיבה, וגם התחלתי לקבל דרישות שלום מהמשגיח שהבן שלנו כבר לא רציני כל־כך כמו שהיה. אשמח שתדבר איתו", ביקש האב.

קבעתי לו פגישה והוא הגיע, ישבנו ודיברנו יחד - הבחור סיפר לי על הוריו, על הקהילה אליה הוא משתייך ועל חיי הישיבה.

הוא היה בחור כנה מאוד ולאחר מספר דקות של דיבור לא מחייב הוא התרצן לפתע ואז אמר:

"אני יודע למה אבא שלי שלח אותי לפה - אז בוא אני אגיד לך, אני מאוד אוהב ללמוד תורה אני פשוט מרגיש סיפוק אדיר אחרי שלמדתי סדר עיון ברציפות.

אבל בשיעור א' ובשיעור ב' היה לי קל ללמוד, היום קשה לי ללמוד כל הזמן, אני מרגיש שאני חייב משהו בשביל הנפש שלי לא רק בשביל הנשמה שלי.

אמרתי לאבי לפני תקופה שאני חייב להשתחרר כי קשה לי ללמוד כל הזמן, ואם הוא יכול לדאוג לי שאני אצא פעם פעמיים בשבוע לבריכה ופעם בשבוע ללמוד תופים שאני כל כך רוצה ללמוד לתופף עליהם. אבל אבי אמר לי אין כזה דבר, יש סדרי ישיבה, אתה רק מסיים ללמוד בעשר בלילה ולאן תלך בשעה כזו? אתה לא יכול לפספס את סדרי הישיבה. פניתי שוב לאבא שלי אחרי שבועיים אבל שוב אבא שלי אמר לי: 'מה אתה לא מבין?! יש בין הזמנים ואז תשתחרר!'

ואני מרגיש שאני הולך לפעמים להתפוצץ, קשה לי ללמוד כל היום ברצף בישיבה זה עושה לי מחנק בנפש.

ראיתי שאין מצב שאלך לעשות משהו כדי לשחרר את האנרגיות שלי אז אט אט ירד לי החשק ללמוד.

כותב השורות, מרדכי רוט

שתבין אותי, אצלנו סדרי הישיבה מתחילים בבוקר בשש וחצי ומסתיימים בתשע ארבעים וחמש ובעצם בעשר אחרי תפילת ערבית.

זה עושה לי לחץ כל כך הרבה שעות".

המשכתי לשוחח עם הבחור הצדיק שישב מולי ואמרתי לו שאני עוד אדבר איתו.

אביו של הבחור המודאג התקשר אליי מיד אחרי הפגישה ושאל כמובן: "מה קורה לבן שלי? יש לו חברים לא טובים? הוא מתקלקל?"

אמרתי לו: "אבא יקר, יש לך בן מקסים טהור וקדוש הוא לא התקלקל ולא נעליים הוא פשוט צריך משהו אחד".

ואז הסברתי לו שכמו שהנשמה שלנו צריכה לאכול אוכל רוחני ללמוד ולשמור את התורה ולקיים את המצוות, השם יתברך ברא אותנו גם עם נפש שהיא המקשרת לגוף. ויש לה צרכים משלה והיא פשוט דורשת את זה. אני בטוח שאם לא תתן לו, כלומר - לנפש של הבן שלך, את הצרכים שהיא צריכה אז יש סיכוי באמת שנפשו תחפש סיפוק במקומות אחרים.

כל אחד לפי סוג נפשו וגופו, הסברתי לו שגם הצדיק הכי גדול בעולם אוכל בכל יום כי אחרת הוא ימות, כי כך השם ברא אותנו. כך הבן שלך צריך וחייב שחרור. הבן שלך אוהב מאוד ללמוד ואת הישיבה אבל קשה לו לשרוד את סדרי הישיבה שהם לפעמים נוקשים לבחורים.

זה לא רק חובה זה אף מצווה, בשביל שהבן שלך יוכל לשבת ללמוד ולהתפלל הוא חייב את זה.

אני בטוח אמרתי לאב, שאם תשלח את הבן שלך אפילו רק פעמיים בשבוע לדברים שיתנו במה להתבטאות הנפש של הבן שלך כגון מוזיקה ספורט וכדומה, אני בטוח שהוא יחזור ללמוד ביתר שאת וביתר עוז ואף יותר ממה שהוא למד בשיעור א' ובשיעור ב'.

וכך היה בסייעתא דשמיא האבא שמע בקולי וברוך השם הבן חזר ללמוד ביתר שאת.

אני רואה את זה שוב ושוב - כמו שהאדם צריך לזכור כל הזמן את הנשמה שלו ובשביל מה הוא הגיע לעולם, ללמוד תורה לעשות חסד ולקיים את המצוות.

כך אותו דבר אדם צריך לדאוג לצרכים של הגוף (נפש) שלו, בשביל הנשמה שלו. כי אם לא, אז בסוף הגוף (הנפש) יקרוס ואז גם תשקע הנשמה.

אדם שנותן מקום לנפש שלו, שזה אומר שהוא עושה דברים שהנפש שלו אוהבת, אם זה מוזיקה, ספורט, ציור וכו' (כמובן רק מה שהתורה מתירה) הוא נותן מקום לביטוי הנפש שלו ואז הוא אדם הרבה יותר שמח ומאושר ואז גם החלק הרוחני שבו יכול לתפקד איך שצריך, זה עוזר לנפש האלוקית לעשות את תפקידה בעולם הזה. וגם על זה יש שכר בעולם הבא וזה עצמו נקרא עבודת השם אם אני חושב שאני עושה את זה בשביל שיהיה לי כוח כדי לקיים את רצון הבורא.

וכך כותב הרמב"ם בהקדמה למסכת אבות, הקרויה גם שמונה פרקים, פ"ה: "צריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת... וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא: השגת השם יתברך, כפי יכולת האדם לדעת אותה. וישים פעולותיו כולן: תנועותיו ומנוחותיו וכל דבריו מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, ר"ל: פועל שלא יביא אל זאת התכלית. והמשל בו: שישים הכוונה באכילתו ובשתייתו, ושנתו ויקיצתו, ותנועתו ומנוחתו - בבריאות גופו לבד. והכוונה בבריאות גופו - שתמצא הנפש כֵלים בריאים ושלמים לקנות החכמות ולקנות מעלות המידות ומעלות השכליות עד שיגיע לתכלית ההיא לא תהיה אז כוונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב, וכן בשאר ההנהגות - אבל יכוון אל המועיל. וכשיזדמן שיהיה ערב - יהיה. וכשיזדמן שיהיה בלתי ערב - יהיה. או יכוון אל הערב על דרך חכמת הרפואה: כמי שחלשה תאוותו למאכל - יעירה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאווה להם. וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה יסירה בשמיעת הניגונים, ובמיני זמר, ובטיול הגינות, ובבניינים הנאים, וחברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש, ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכוונה בכל זה - שיבריא גופו. ותכלית הכוונה בבריאות גופו - לקנות חכמה. וכן כשיתעסק לקנות ממון - תהיה תכלית כוונתו בקיבוצו, שיוציאו במעלות ושימצאהו לחוּשי גופו ולהמשיך מציאותו, עד שישיג וידע מהשם יתברך מה שאפשר לדעתו.

היו כל מיני בעלי תשובה שדיברו איתי בתחילת דרכם, הם נכנסו לקטע רוחני חזק והם הפסיקו לתת לגמרי לנפש שלהם את הצרכים שלה, הזהרתי אותם על־כך חלק שמעו וכך הם עלו לאט ובביטחה בדרך הקודש, והיו שנכנסו לקיצוניות ולא נתנו לנפש את מה שהיא צריכה ודאגו רק לנשמה ובסוף הם קרסו לגמרי.

ראיתי שוב ושוב אנשים שמדחיקים את מה שהנפש שלהם צריכה בסוף זה עלול להתפוצץ.

אין שום סיבה שפעמיים בשבוע לפחות בחורים לא יעשו התעמלות, טיול, מוזיקה, ציור, משהו שהנפש שלהם מתחברת לפחות כמו הישיבות בחוץ לארץ.

האמינו לי הבחורים ילמדו הרבה יותר טוב ונפשם תהיה הרבה יותר בריאה ושמחה. הישיבה יכולה להיות ישיבה טובה גם אם היא עושה את זה ולא צריך לקרוא לה ישיבה לבחורים מטופלים חס וחלילה.

אני לא יכול לפרט עם כמה רבנים וראשי ישיבות דיברתי שזוהי חובת השעה והסכימו איתי אך כנראה אין לאף אחד עדיין את האומץ לעשות את הצעד הזה, אולי כי הם יודעים שבשעה שהם יעשו את זה הישיבה הטובה שלהם תקוטלג כישיבה סוג ב' וזה חבל.

תמיד תזכרו שבשביל שהנפש שלכם תהיה בריאה תדאגו לנשמה, ובשביל שהנשמה שלכם תהיה בריאה תדאגו גם לנפש שלכם - כך השם ברא אותנו.

שבת שלום לכל עם ישראל היקרים.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!