קשר בין הורים וילדים: מילה אחת יכולה להרוס עמל של שנים

"מה מצב החדר? נצטרך לסדר היום?"
"יש לנו שיעורי בית בחשבון היום?"
"השעה מאוחרת. כבר נלך לישון".

משפטים הוריים רגילים שנאמרים יומיום בבתים רבים. מילים שבאות לאותת שותפות וחיבור של הורים וילדים. הרי זה דבר נפלא, נכון?
זה דבר נפלא כאשר המשימות באמת משותפות או שאנחנו מתכוונים לקחת חלק בהם, כמו לדוגמה לעזור לילד לסדר את החדר. או אם שעורי בית היו ניתנים גם להורים ולא רק לילדים (אולי לפעמים התחושה היא שבית הספר חושב שהם גם להורים...).
בפועל, הילד אמור לבצע מטלה, אבל אנחנו מכלילים את עצמינו כמבצעים שלה. התוצאה היא שהילד מצפה שההורה יהיה שותף מלא כמו שנאמר וההורה לא התכוון בכלל לקחת חלק. הנה פתיח מעולה לקונפליקט בין הורה לילד.
מה גורם לנו, ההורים, להשתמש בשפה שלא מעבירה מסר ברור ובסופו של דבר עלולה לגרום להיווצרות קשיים בקשר עם הילדים?
אני מניחה שהיום יותר מתמיד, אנחנו מעוניינים להיות קרובים לילדינו ולהוות דמויות משפיעות ממקום של חיבור ולא מתוך פחד.
הרצון הזה חשוב ומבורך, אבל לפעמים נאבדים בדרך דברים אחרים חשובים לא פחות על מנת ליצור קשר מאוזן ובטוח עם ילדינו.

אני שומעת מהרבה הורים על חששות שמילה אחת לא במקום או משפט של ביקורת עלולים להרוס את כל מה שהשקיעו במהלך השנים בילדיהם. הורה מוצא את עצמו אכול בושה, אשמה וחרדה על הדברים שאמר לילדו. הבעיה היא שלעתים קרובות הרגשות האלה לא מאפשרים להורה לגשת לילד ולתקן את המעשה. ההורה עסוק ב"חטאו" הנוראי ומוצף רגשות קשים שלא מקדמים אותו לשום מקום חיובי, אלא להפך. חלק מההורים מתבצרים בעמדותיהם כתגובה של התגוננות וניסיון הצטדקות, קודם כל בעיני עצמם. וחלק מנסים לפצות את הילד על ה"עוול" שנגרם לו ללא התייחסות למה שקרה. וחלק ממשיכים ב"עסקים כרגיל" כאשר המצב ממש לא כזה.

למעשה, הילד עלול להיפגע יותר מהתגובות ההוריות שבאות אחרי דברי ההורים הלא מותאמים.

בואו נבין במה מדובר. בכל קשר קרוב הצדדים לפעמים טועים ולא תמיד פועלים לפי כל הכללים. גם בקשר הורים- ילדים, כאשר אנחנו המבוגרים האחראים והקשר לגמרי לא סימטרי, יש מקום נכבד לטעויות הוריות. הן פשוט מובנות בתוך הקשר. הן בלתי נמנעות, גם אם שאיפתנו היא להיות ההורים הכי מושלמים בתבל.

זה אומר שלפעמים נגיד דברים שלא במקומם, נשמיע ביקורת, נשליך על ילדנו כעס, אכזבה, עייפות או תסכול שאפילו לא שייכים אליו וגם אם כן בוודאי שלא תורמים לו.
עמל של שנים לא מתפוגג בעקבות שיחה אחת. במקרה כזה הילד זקוק מאתנו לתגובה פשוטה למדי: להתנצל ולנסות להבין ביחד את מה שקרה. תשוב לא להפוך את השיחה להטלת אחריות עליו:
"אני מתנצלת שצעקתי עליך, אבל התנהגת כל כך גרוע שהבאת אותי לכעס".
האחריות על רגשותינו ועל מעשינו היא שלנו!
ואם נראה לילד שאנחנו לוקחים בעלות על מה שקשור אלינו, גם הוא ילמד לקחת בעלות על רגשותיו ומעשיו.

למעשה, במקום להתייסר על מה שאמרנו לילד ואיך זה פגע והרס, אנחנו יכולים להפוך את המקרה להזדמנות: הזדמנות לחיזוק הקשר, הזדמנות ללמד כנות, ללקיחת אחריות על רגשות והתנהגות, להזדמנות ללמד להתנצל.
זה לא אומר שלא כדאי להתאמץ לווסת את תגובתנו ולהשתדל לדבר בשיקול דעת ובנחת.
ברור שכדאי!
אבל גם במקרים שלא הצלחנו, נוכל להוסיף לעמל ההורי שלנו ולהמשיך לבנות. לבנות בסיס איתן לקשר בריא, קרוב ובטוח עם ילדינו.

אתך במסע ההורות,

דינה קורול

ביביליותרפיסטית (M.A)

מלווה הורים וילדים להפוך התמודדויות יומיומיות להזדמנויות