ירושלים של רובי ריבלין • טור מיוחד

נולדתי בירושלים לפני למעלה משבעים שנה, אך תמיד נדמה לי שאני מכיר אותה כבר מאתיים שנה. הנה ברגע אחד, מגיעים אבות אבותיי מהעיירה שקלוב ב-1809, הלא היא שנת תק"ע בשופר גדול לחרותנו, במצוות רבם הגר"א; נאבקים בעוני, במחלות ובזכות לגור בתוככי החומות. הנה ברגע שני, אבי-סבי ר' יושעה (יוסף) ריבלין וסבתי מינה, פורצים בפעם הראשונה את החומות, אל ימיה הראשונים של נחלת-שבעה.

נולדתי לירושלים קטנה ואינטימית, אך מפוחדת ומהוססת. עיר הנמצאת תחת עול השלטון הבריטי, עיר שבה קינן חשש מתמיד מהעתיד הלא ידוע. כותל הדמעות עמד אז מבויש, בקצה רחוב צר, ובמוצאי יום כיפור ניסרה בחלל האוויר הציפיה הדרוכה: האם תישמע התקיעה למרות צו הנציב הבריטי או לא? והנה באה התקיעה האמיצה, ואחריה ההתלחשויות: מי תקע, מי נעצר?

עם הקמתה של מדינת ישראל ונפילתו של הרובע היהודי בידי הלגיון הירדני, ליבנו קפא. לא היה בכוחנו לדמיין את ירושלים שמחוץ לחומות בלי ירושלים שבין החומות, לא יכולנו לחשוב על מדינת ישראל ללא ירושלים. והנה הגיעה מלחמת ששת הימים, הייתי אז קצין המודיעין של חטיבת ירושלים. אינני יכול לשכוח את תחושת השמחה וההקלה עם שחרור העיר. כמו אבות אבותיי, חשתי, גם אני, שותף ממשי בהיסטוריה המתחדשת של ירושלים.

הזכרונות ממלאים אותי שנה אחר שנה. אלא שלמרות השמחה וחגיגות איחודה של העיר, ולמרות העובדה שירושלים חזרה לבניה, והיא כבר בידינו יותר מכפליים בגודלה מאז שוחררה, עדיין אני מודאג מהנכונות של החברה הישראלית להיאבק על ירושלים, ומהכרסום המהיר שחל במעמדה, רק 45 שנים אחרי.

שנה בשנה אנחנו רוקדים לכבודה של ירושלים ושמחים בבניינה. אבל מנגד, גם רואים בחרדה, עד כמה הולכת ירושלים ומאבדת את אחיזתה בתודעה של הציבור הישראלי. עד כמה מתערערת האמונה של רבים בתוכנו, שאין מוסרית יותר מהריבונות שלנו בירושלים, בכולה!

לדאבוננו, שמחת ירושלים היא כיום נחלת מעטים. הציבור הדתי הלאומי, חובשי הכיפות הסרוגות, יוצא בהמוניו לחוג ברחובה של עיר אך מי מצטרף אליו? היכן הוא הציבור החילוני? מדוע איננו רוקד? האם שכחנו את השבועה לירושלים?

האדישות לחגיגות היא אדישות לירושלים. אדישות שתופסת את ירושלים לעיתים כדבר מובן מאליו, ולעיתים, כעול חלילה, ולא כמתנה. בימים שבהם דועכת האהבה הנצחית לירושלים בקרב העם בישראל, מי שחוגג היום את איחודה של העיר שומר על גחלת האהבה לירושלים שלא תכבה.

45 שנים חלפו מאז שוחררה העיר בחסדי השם. אך היום, גם כאשר האיומים המדיניים אינם כה מוחשיים, זקוקה ירושלים באופן מיוחד לאוהביה וליודעי סודה. העיר הזו צריכה את אלו שיודעים בפשטות גמורה מבלי תחכום ומליצה, שציונות בלי ציון היא קליפה ריקה. שירושלים היא מיקרו-קוסמוס לכל קיומנו כאן בארץ ישראל. העיר הזו זקוקה לשומריה ולאוהביה.

מאז ומתמיד היו דרושים לירושלים אנשים שאינם מתייראים, שחזקים דיים כדי לעמוד במהמורות הדרך ולחצי השעה, כמו תלמידי רבי יהודה החסיד, כמו אבות אבותיי היוצאים מן החומות, כמו מגיני הרובע היהודי בשנת תש"ח, כמו משחררי העיר לפני 45 שנים. והיום היא זקוקה לכם, החוגגים את איחודה.

אני מאמין שיום יבוא וגם חלקים אחרים בחברה הישראלית ייטלו חלק פעיל בחג ירושלים ויצטרפו אל מעגלי החוגגים ברחובות העיר. עד אז נמשיך את הצו המונח לפתחנו: "שישו את ירושלים, גילו בה כל אוהביה". יום ירושלים שמח!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!