גשמי ברכה לישראל וליהודי התפוצות // טור לפרשת נח

בעוד אנו מצפים לגשמי החורף, הרי שהמים כבר נוכחים בחיינו היהודיים. שמחת בית השואבה וניסוך המים. טפטופי גשם על אלפי מטיילים בחול המועד סוכות. תפילת הגשם בשמיני עצרת. ועכשיו: פרשת נח והמבול, המגיעים בצמוד לאמירת "ותן טל ומטר" בתפילה. אך לא כל המים דומים. כפי שניווכח השבוע, יש שני סוגים: ברכה וקללה.

מחד, פרשת השבוע מדברת על המבול – גשם שנועד למחות "את כל היקום... מעל פני האדמה". ומאידך, אנו מתחילים לומר "ותן טל ומטר לברכה" ומתפללים לקב"ה שייתן גשמים בעתם. גשמי קללה אל מול גשמי ברכה. הרס וחורבן אל מול צמיחה ובנייה. לשמחתנו, הובטח לנו שהמבול לא יחזור שנית. וכך אנו יכולים לעסוק בגשמי הברכה עליהם אנו מתפללים ואליהם אנו מייחלים.

המשנה במסכת תענית חלוקה בדבר היום בו מתחילים לשאול על הגשמים. לפי תנא קמא, יש להתחיל לומר "ותן טל ומטר לברכה" כחלק מהתפילה בתאריך ג' חשוון. לעומת זאת, רבן גמליאל סובר שמתחילים לבקש גשמים ב-ז' חשוון, והוא גם מנמק את דעתו: "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". הגמרא פוסקת כרבן גמליאל, וכך נוצר מצב בו התפילה לגשם בארץ ישראל לוקחת בחשבון את הנוחות של היהודים הבוחרים לגור בחוץ לארץ.

ההנחה הגלומה באמירתו של רבן גמליאל היא שתמיד יהיו עולי רגל שצריכים לחזור לבתיהם שליד נהר הפרת, מרחק שבועיים הליכה מירושלים. ובמילים אחרות: רבן גמליאל לא חשב שכל היהודים היושבים בבבל יעברו לגור בישראל. אני מניח שכמו כולנו הוא התפלל לכך וייחל לקיבוץ הגלויות, אבל גם הבין שעד שזה יקרה הוא צריך לקחת בחשבון את הולכי הרגל בבואו לפסוק הלכה.

בשנה החולפת היינו עדים לריבים ומחלוקות בדבר המחויבות של ישראל ושל העם היהודי בציון כלפי העם היהודי בתפוצות בכלל, ובארצות הברית בפרט, כמו גם שאלות בדבר המחויבות שלהם לישראל ולישראלים. נדמה כי פסיקתו של רבן גמליאל יכולה לתת לנו שני עוגנים חשובים לשיח העכשווי:

ראשית, מרכז החיים היהודים הוא ארץ ישראל. במשך דורות רבים יהודי חוץ לארץ עלו לירושלים, ביקרו בישראל, וראו בארץ הזאת את המרכז הרוחני שלהם, כאשר כיוונו את פניהם כלפי ירושלים בעודם מברכים "ותחזינה עיננו בשובך לציון". כך בקרב עולי הרגל, וכך בדורנו. שנית, גם כאשר מישהו גר בחוץ לארץ, מבחירה או מאונס, על ההנהגה התורנית היושבת בארץ לקחת את צרכיו בחשבון, כפי שעשה רבן גמליאל.

בזמן המקדש עולי הרגל עלו לירושלים ונעשו מאמצים כדי שהמסע שלהם יהיה נוח. התוספתא (נגעים ו:ב) מספרת ש"אין משכירין בתים בירושלים מפני שהן של שבטים" – ורש"י מסביר שתושבי ירושלים היו מאפשרים לעולי הרגל לישון אצלם בחינם. ככל שתושבי ירושלים היו יותר מסבירי פנים כלפי עולי הרגל, כך הסיפורים שהם סיפרו עת שבו לביתם ציירו באור חיובי יותר את החוויה. אולי זה גם שכנע אחרים לעבור את המסע המפרך ולהגיע לירושלים. מה שעלול להיראות כשיקולי יח"צ חסרי משמעות הם למעשה צעדים שנועדו לשמור על עם יהודי מאוחד. חז"ל לא רק הצהירו שירושלים שייכת לכולם, אלא הם רצו לאפשר לכל יהודי להתארח בעיר כאילו הוא מתארח בביתו.

עליית הרגל למקדש פסקה עת נחרב הבית. גולי בבל הפסיקו לצאת לצעדה הארוכה לירושלים, שכן כבר לא היה לאן להביא קורבן. נדמה כי שינוי זה היה צריך לגרור עמו גם שינוי במועד בקשת הגשמים. אם לא צריך לחוס על עולי הרגל הנמצאים בדרכים, אפשר לומר "ותן טל ומטר" כבר בשמיני עצרת או בג' חשוון, כדעת תנא קמה. אך למרות זאת, הפוסקים המשיכו להפריד בין השניים. הרמב"ם פסק כדעת רבן גמליאל, וכתב כי "משבעה ימים במרחשוון שואלים את הגשמים בברכת שנים". עמדת רבן גמליאל מתקבלת על ידי הרמב"ם: מרכז החיים היהודיים הוא בישראל – אבל יש להתחשב באחינו הגרים בתפוצות.

אהרון קלמן הוא מנהל תכניות בקרן משפחת רודרמן, הפועלת לחיזוק הקשר בין ישראל לקהילה היהודית בארצות הברית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!