ונתתי גשמיכם ומוריכם • תבלין לשבת

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:

מבאר רש"י: "בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות ובלילי ימים טובים"
"ועץ השדה - הן אילני סרק, ועתידין לעשות פירות".

בעבר, שיטת החינוך הייתה מושתתת, בין היתר, על כוח של עונשים, מכות 'של חינוך' ופחד מאנשי הסמכות הלימודית. אט אט נראתה השיטה ככזו הגורמת נזקים עצומים.

הורים רבים אשר בילדותם גדלו תחת אותה שיטה, לא היו מוכנים שילדיהם יעברו גם הם אותה. שינויי התפיסה, הצריכו את המורים והצוות החינוכי לשנות גישה. אך כאן, צצה בעיית חסרונו של גורם ההרתעה. ללא מורא ופחד, אין דבר שיגרום לילדים לשבת בשקט או ללמוד.

בכלל, מהי ההרתעה הנדרשת בכדי שהמורה יקבל את הכבוד הראוי לו? הרי מקובל שמילים יפות וחמות יכולות להתפרש כחולשה בעיני התלמידים.

ההליכה על אותו חבל דק בין הרצון להשליט סדר בכוח האימה לבין החשש מהורי התלמידים גורם לתסכול עצום, שבא לידי ביטוי על גב התלמידים.

המצב והנתונים משתנים לגמרי, כאשר אנו מסמנים את המטרה אליה נהיה מעוניינים להגיע. אם אנו שמים לעצמינו למטרה של שקט בכיתה ותו לא, אכן כל אמצעי מצדיקי את המטרה.

למורה כזה, לא נותר אלא לקרוא מעומק הלב: 'אנא, תקבל את השקט בכיתתך על ידי כך שתעזוב אתה בעצמך את הכיתה ותמצא לעצמך עבודה מול כל דבר דומם אחר'.

מוכרחים לומר זאת: הקב"ה נתן בילדינו רוח ונשמה בכדי שהם יוכלו לגדול, ללמוד ולהתפתח - לא בכדי לספק משכורות. תסכול של מורה שרואה מול עיניו רק את השקט, יגרום יותר ויותר רעש בכיתה. ההתנהגות כתוצאה מכך מלווה בטעויות רבות שגם המורה וגם התלמיד משלמים עליהן מחיר.

בעודי ילד, יצא לי לחזות בסיטואציה קשה בה הורה היכה את אחד המדריכים בבית סמוך. אז כבר נפל לי האסימון, שלכל אחד - חזק ככל שיהיה - תמיד יהיה מעליו מי שיותר חזק ממנו.

אלימות, זעם וכוח אינם פתרון לשום בעיה אלא להיפך. לכן, אם אינך מסוגל לעמוד בכך, שא תפילה ובורא העולם יסדר לך פרנסה ראויה.

המטריה המיותרת

עדיין, לכולנו ברור שלהיות רך מבלי לתת פתרון אמיתי, מתווה או הדרכה, אין זה פתרון. אם רק נדבר ונגיד להם פעם או פעמיים 'לא להפריע', זה כמובן, לא יעבוד. השאלה שנותרה, אם כן, כיצד נדע מהי הדרך הנכונה?

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:

רש"י מסביר: "בעתם - בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות ובלילי ימים טובים"
"ועץ השדה - הן אילני סרק, ועתידין לעשות פירות".

לכאורה, נדמה שהפסוק מעט מאריך. די לנו לדעת או שתתן הארץ יבולה, או שיבואו גשמים בעיתם, הרי אחד תלוי בשני. בעצם, מהו עניין הגשמים 'בעיתם'?

הדבר מזכיר את הסיפור על אודות אחד מחסידי הרבי מליובאוויטש זצ"ל, שבהליכתו לצד רבו, פתח מטריה כתגובה למטר סוחף על מנת להגן על ראשו של הרבי שלא יירטב חלילה.

"מדוע אתה מונע מגשמי הברכה להגיע אליי?" שאל מיד הרבי. "הגשמים הללו הם ברכה!" ואילו כאן, אנו מצפים להגבלת הגשמים המבורכים, שיבואו רק בזמנים מסוימים.

ניתן גם לראות את הבטחת התורה לטווח ארוך. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם....", או אז עץ השדה, אילנות הסרק יתנו פרי. למרות שעכשיו נדמה שאנו עסוקים בימינו אנו, ואין זה נוגע לנו – כעת - מה יהיה לעתיד לבוא עם האילנות. אך התורה באה ללמדנו, שכל ההסתכלות היא קדימה.

כבוד לילדים

עלינו, כמורים, לזכור, שאם הקב"ה שם אותנו מול כיתה, סימן שיש בנו את הכוח, את היכולת ואת הכישרון לחנך את הדור הזה, שבוודאי ישפיע על הדורות הבאים אחריו. לכן הדיבור שלנו איתם צריך להיות מתוך מקום של כבוד למקום, כבוד לילדיו של הקב"ה.

אנו צריכים למצוא לנכון, ליידע ולהסביר לילדים גם את מה שניראה לנו כמובן מאליו. מפני שמה שברור לנו, כלל אינו ברור ומובן מאליו אלא הכל בזכותו יתברך. אנו מורגלים שגשם יורד ובאופן אוטומטי גורם לצמיחת היבול. לא ולא. כך גם הכישרון והיכולת שלך המורה להכין את השיעור בצורה וברמה שהם יבינו זאת, או עצם זה ישיבתם בכיתה והקשבתם, הכל מאת ה'.

ממש כמו בגשמים, כך גם לכל דבר מבורך העת שלו. הזמן המתאים. עלינו המורים להתפלל להקב"ה, לקבל את התבונה לדעת מתי ואיך להגיד את המילה הטובה, באופן שהיא לא רק תשמע טוב, אלא גם תשפיע טובה על הילד. כי אם חלילה אנו אומרים לילד מילה טובה רק בכדי לקבל שקט, הוא קולט את זה ומכאן ועד שנהפוך להיות בן ערובה בידיו - לצורך מחמאות - היא קצרה מאוד.

תמיד כדאי לזכור, כי גם עץ סרק, יבוא יום והוא ייתן פרי לתפארת. כל שכן ילד, גם אם לצערינו הוא נדמה לנו פעמים רבות כ'סרק', חילה אין מה להשקיע עוד, אז המקום לדעת שאף הוא עתיד לתת פרי.

בכדי לראות פירות מהילדים, כדאי שגם אנו נביט לא רק על מה שעומד מול עינינו כאן ועכשיו, אלא את מה שיכול לצמוח בעתיד. את הטוב שיפרח לעתיד לבוא. כך נראה בעז"ה דור ישרים מבורך.

יוסף חיים בולטון, מאמן בכיר בקאוצ'ינג: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!