"הילדים התכופפו ברכב, הבנו שאנחנו בזירת תופת"

את הסיפור שלה כתבה רויטל כהן, כשהיא נסערת במיוחד, יממה לאחר שעברה סיוט משפחתי.

זה קרה ביום רביעי של חול המועד סוכות, והפרסום מצדה נועד כדי להזהיר את כל מי שאפשר להזהיר. בשיחה עם 'בחדרי - נשים' היא אומרת שתעשה הכל על מנת שכמה שיותר אנשים ייחשפו לסיפור שלה.

"היינו אני, בעלי, וחמישה ילדים קטנים ברכב בדרכנו לירושלים - עיר הקודש, העיר שלנו, הארץ שלנו, הביטחון שלנו! כי מה יותר מזה? הרי לא צריך לחשוש, יוצאים לביקור בכותל בחג סוכות. מפעילים WAZE שמכוון אותנו מבאר שבע דרך בית שמש, ביתר עילית, כביש המנהרות, עד כאן הגיוני.

כמו כל נהג זהיר ובטוח, כמו כל משפחה ישראלית רגילה שרוצה להעביר עוד יום חופשה יחד, מגיעים לכניסה לירושלים מכיוון ארמון הנציב ומשם למזרח ירושלים כשהכתובת מבחינתנו היא הכותל.

WAZE מראה 4 דקות נסיעה (מה שמרגיע את בעלי ואותי) ולא מראה על שום שינוי מסלול. ואז נכנסים ליישוב "סילוואן", זאת כשמבחינתנו, כאמור, הווייז מוליך אותנו אל הכותל. נכנסנו לסמטאות צרות, אין אפשרות לזוז ימין או שמאל. הכל מסביבנו מלחיץ, אבל אמורות לחלוף 4 דקות והנה נגיע לכותל.

אז זהו שלא.

כאן מתחילה הזוועה. בעודנו במרכז הכפר, WAZE משתנה ומראה 27 דקות נסיעה! אנחנו במקום שאין אפשרות רוורס כלל! נכנסים ללב ליבו של הכפר, חמישה ילדים קטנטנים, אני, בעלי. משאית ענקית של זבל חוסמת אותנו קדימה, רכבים חוסמים אותנו מאחור ואז מתחילה אינתיפאדת אבנים עלינו. על השמשות האחוריות של הרכב שלנו, על הגג, על הפח הקדמי.

מיד הבנו שאנחנו באמצע התופת. הילדים מתחילים לצרוח, להשתולל, לבכות, אין צורך להוסיף בתיאור המתרחש בתוך קופסת הפח שנקראת רכב...

בעלי מתעשת, עוצר את הווייז, מחייג 100 וגם אני מחייגת במקביל כדי לגבות אותו. מוקדני המשטרה האלופים מנסים להבין איפה בדיוק אנחנו ממוקמים ומה לפנינו או אחרינו כדי להגיע אלינו. מיותר לציין שראינו רק שחור בעיניים... והכל היה כתוב בערבית. חנויות, רחובות, הכל.

מלבד צבעי כיפות המסגדים שהצלחנו להגיד שעומדים מול עינינו, לא ראינו כלום. מוקדני המשטרה איתנו על הקו, מדגישים לא לנתק את הניידים כדי לאתר אותנו, ואנחנו חסומים בתוך התופת, בידיעה שאין לנו סיכוי לצאת מזה בשלום.

הילדים מתכופפים, חגורים ברכב עם ידיים על הראש בהנחיה שלנו כדי להגן על גופם, והקטנצ'יק שצורח שנוציא אותו מהכסא שלו ומהחגורות. איכשהו בדרך נס, ורק בדרך נס, בעלי מצליח לעלות על מדרכה. קדימה, אחורה, מספר פעמים ולפרסס בהנחיית השוטרים על הקו.

7 דקות של תופת.
7 דקות של גהינום.
7 דקות של תפילות.
7 דקות שהיו נצח.

עלינו בהנחיית השוטרים במעלה הרחוב, לשם הצליחו להגיע חיילי מג"ב מדהימים בליווי שוטר ממשטרת ישראל, שהיו בשבילנו באותו הרגע המלאכים, המלאכים שלנו - מדינת ישראל.

הם הרגיעו את ילדיי, נתנו בקבוקי מים לכולם, וכמובן שהגנו על הרכב שלנו בנשקם הפרטי כמו גיבורי-על (בהגדרת הילדים!)

ואני שואלת את עצמי, האם אנחנו, אזרחי ישראל בעלי תעודת זהות כחולה, צריכים לחשוש במדינה שלנו? בארץ שלנו? בעיר שלנו? איך יכולה להיות מציאות כזו? איך יכול להיות שהילדים שלי ספוגי טראומה מנסיעה פשוטה לירושלים, לכותל? האם פגיעת ערבים בי, בילדים שלי, בבעלי, במדינה שלנו, זה דבר שיכול להתרחש?

ברור לכל מי שקורא כאן את הדברים, שהסיפור שלנוי יכול היה חלילה להסתיים אחרת.

תודה לה', תודה למשטרת ישראל - מלאכים בכחול.
ולחיילי משמר הגבול על הביטחון בתוך כל התופת.
ותודה ל- WAZE שאכזב אותנו הפעם בגדול.

ואני רק רוצה לבקש מכולם, זהירות עם ה-waze!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!