כ"א חשון התשפ"ה
22.11.2024

כנסת ישראל בדכאון עמוק • שרי רוט, טור פוליטי

חברי סיעת הליכוד מודאגים • איווט ליברמן מתאבל, ה'עבודה' מדוכדכת - והח"כים מהימין? להם רק נותר לקונן • שרי רוט מצאה בכנסת 117 ח"כים אבלים ושלושה מאושרים

תשעה באב בכנסת. צילום: יוסי פורמנסקי
תשעה באב בכנסת. צילום: יוסי פורמנסקי



אל מול המצלמות כולם מקפידים לחייך, לומר שהכול בסדר, שעסקים כרגיל. אבל נסו לתפוס אותם אחד-אחד, ח"כ אחר ח"כ, שר אחר שר ולשמוע, שלא לציטוט ושלא לייחוס, מה באמת הם חשים.

העיניים העצובות. זה מה שיחרט בזכרונכם משיחה שכזו.

התחושות הקשות פוסחות אולי על מעטים במפלגת 'קדימה', על שאול מופז, היו"ר, גם על מי שרופדו בתפקידים (רוחמה אברהם הולכת למשרד הרווחה?), היו"ר החדש של ועדת חוץ ובטחון, רוני בר-און, אולי גם על יו"ר ועדת חוק טל, ח"כ יוחנן פלסנר.

כל השאר, די עצובים. ממתינים למכירת סוף עונה בהזדמנות, אולי ירחם ה' וישתול בינה בקודקודם של החרדים. יאללה, שיפרשו כבר, וישאירו משרדים, רכב ומאבטח.

כל השאר, כוססים ציפורניים בעצבנות. בראיון ב'מוסף לשבת' סיפרה המראיינת, נחמה דואק, למופז, שחבריו בסיעה כועסים על שלא שיתף אותם בתהליך. אני הייתי מוסיפה שרבים מהם כועסים גם על עצם המהלך.

ומה ענה לה? "זה יעבור להם".

אז זהו, שזה יכול לעבור רק למי שיקבל תרופת הרגעה בדמות משרד או ועדה. לכל השאר - כבוד המשנה לראש הממשלה - זה לא יעבור. אני שומעת אותם, חשה את הכאב. השפלת אותם בשידור-חי. כבר היה טוב להם מותם (הפוליטי) מחייהם (שפוטים של אלקין).

תחושות קשות יש גם בקרב חברי סיעת הליכוד, שמבינים כי מאחורי גבם מתנהלים מגעים, מתקדמים מהלכים, והם לא שותפים לסיפור.

בפלג הימני בליכוד ("חשאית", "חשאית", הם צעקו בועידת הליכוד. "הם עוד יתחרטו על זה", חשב אז נתניהו בליבו), כבר מתחילים להפנים שהם עלולים ביום לא בהיר אחד (או ב-2 לפנות בוקר...) למצוא עצמם ללא מנהיג, כאשר ביבי יעשה כמעשה שרון בקדימה.

בורסת השמות של מנהיג פוטנציאלי שישאר ליד הגה הליכוד גואה והולכת: יש הבונים על שר החינוך גדעון סער, שלא יעשה את השטות ולא ינטוש את הבית (הליכוד, נו מה). אחרים נוקבים בשמו של השר להגנת הסביבה גלעד ארדן. יש שזרקו את שמו של המשנה לראש הממשלה - האיש שנתניהו רודף באובססיביות לא קטנה - סילבן שלום.

הוא הרי האחרון שיצטרף לכל מהלך של נתניהו, הם אומרים, ומבחינתנו הוא מתאים, הגם שהוא לא ממש מוגדר כימני. שכן, קודם כל דרוש מנהיג, אחר-כך כבר נבדוק בציציות.

אגב, מבחינתו, זו יכולה להיות הזדמנות של פעם בחיים.

איווט ליברמן. צילום: יעקב כהןצילום: איווט ליברמן. צילום: יעקב כהן
איווט ליברמן. צילום: יעקב כהן


פניו החמוצות של איווט

ומה באשר ל'ישראל ביתנו'?

ובכן, צריך לראות בימים אלו את פניו של אביגדור (איווט) ליברמן, יו"ר התנועה, כדי להבין שמשהו עובר עליו. אומרים, שבסוף חודש יוני ישוחרר כתב האישום נגדו. מצד שני, כל-כך הרבה פעמים אמרו שאו-טו-טו 'האישום' מוגש. אולי זה מה שמעכיר על מצב רוחו.

ואולי זו עצם הידיעה שהוא כבר לא משפיע וקובע. ההפנמה של העובדה שנתניהו לא חרד בכל יום שני מחדש לשמוע מה יגיד לעיתונאים המתכנסים בחדר הסיעה, והאם רמז (או לא) על פרישה או תזוזה בכיוון.

מצד נתניהו, כעת הוא יכול לארוז חפצים ולצאת בחוץ. החבר'ה מקדימה, רק נזכיר, מחכים לרגע הזה בקוצר-רוח, וישמחו לעבור ללשכות השרים שיתפנו.

אז מי בכל זאת שמח על התרגיל המבריק/מצחין (הקיפו בעיגול את התשובה המתאימה, לטעמכם) של ממשלת האחדות?

'הרבה' אנשים: בנימין נתניהו, אהוד ברק ושאול מופז.

כל אחד מהם לחוד וכולם ביחד. זו השלישייה שתרכיב, כך נראה, כל מפלגת מרכז עתידית, אם וכאשר יחליט נתניהו להקים כזו. זו השלישייה שתלך עמו, מן הסתם, גם לקדנציה הבאה.

אלי ישי. צילום: יעקב כהןצילום: אלי ישי. צילום: יעקב כהן
אלי ישי. צילום: יעקב כהן


כשאלי ישי קיצוני

ומה באשר למפלגות החרדיות?

מלבד בודדים, דומה שכל השאר טרם הספיקו לקרוא את כותרות העיתונים של השבוע שעבר ועדיין לא הספיקו לעכל את המידע החדש בקודקודם.

מבחינתם, הם עדיין שרים במשרה מלאה, נתניהו עדיין מחויב להם (ברית היסטורית, לא?), והם יכולים להפגין שרירים של החרמת ועדת חוק טל, כדי לנסות ולהפחיד מישהו.

בודדים שבהם פקחים מספיק כדי להפנים את המצב החדש. "אני מודע לכך שאני חי פה במשרד על זמן שאול (תרתי משמע)", אמר לי אחד השרים החרדים. "כל גרסה לא מתאימה של חוק טל תזיז אותנו החוצה אל זרועות האופוזיציה, כי גרסה מתאימה (לחרדים) של חוק טל, תזיז החוצה את קדימה - ותביא עלינו את הבחירות".

מה באמת יעלה בגורלם עם סיום חקיקתו של חוק טל החדש?

ראשית, אנו מצויים בעיצומו של גל הסתה נורא בתקשורת. למה זה אמור לעניין אותנו? אז זהו, שקברניטי המדינה והפוליטיקאים השונים בודקים תחילה לאן נושבת השבשבת התקשורתית ופועלים בדיוק בהתאם, כך שההשלכות הן אוטומטיות.

"לומדי התורה אינם עומדים למשא ומתן על מכסות, ועל זכותם הבסיסית להגות בלימוד התורה", אמר השבוע יו"ר ש"ס, אלי ישי.

לכאורה, משפט פשוט. אבל ב'הארץ' חושבים אחרת: "שורת המחץ הזו לא יצאה מהקסבה הקנאית של מאה שערים, גם לא מהיכלי ישיבת הפאר הליטאית פוניבז', אלא מקולמוסו של יו"ר ש"ס, השר אלי ישי, שלא רק נגרר אחרי יהדות התורה והודיע חגיגית על החרמת הוועדה להסדרת תחליף לחוק טל, אלא מבקש כעת להצטייר כאידיאולוג ללא חת, יותר חרדי מחרדי".

אתם מבינים? המשפט הזה, שכל ילד חרדי יכול לומר אותו מתוך שינה, הוא משפט קיצוני.

בהמשך לועג כתב 'הארץ', יאיר אטינגר, לשר ישי, על כניעתו לתכתיב האשכנזי, ובעיקר על החשש מפני התקפות עליו מצד 'יתד נאמן'. אז נכון שאטינגר צודק, שישנם מי שקשה להם לעמוד מול התקפותיו של אותו ביטאון, אבל דווקא כשמדובר באלי ישי הסיבה לכניעתוו שונה בתכלית: אלי ישי מעריך את הגראי"ל שטיינמן ודעתו חשובה לו. היא חשובה גם לגר"ע יוסף.

מצד שני, יש גורמים פנים-ש"סיים הסבורים שהפעם הייתה ש"ס צריכה ליטול פיקוד, ללכת עצמאית ולהציב נציג מטעמה בוועדה. לפי ראות עיניהם, העובדה שהגר"ע עשה כמעשהו של הגראי"ל שטיינמן היא סוג של השפלה. אך אצל השר ישי - ממש לא. לדעתו, יישור קו עם 'יהדות התורה' בעת צרה זו - היא חובת השעה,

אלא שכל זה ישפיע גם על צעדי המחאה: רגע לאחר שיחוקק החוק, ובמידה ולא יתאים לרוח היהודית ולהשקפה התורנית, יורה הגראי"ל שטינמן לנציגיו בכנסת לפרוש. סביר להניח שגם שאר חברי יהדות התורה ינהגו בהתאם ויזוזו אל ספסלי האופוזיציה. וגם למהלך הזה תצטרף ש"ס, לשמחתם של החבר'ה מקדימה.

לעולם התורה הצעד לא יעזור, אבל חובת המחאה עדיין חלה עלינו. נכון שאיש לא יעמיס בחורי ישיבה בכוח על רכבים צבאיים, אבל קיצוץ דרסטי בתקציבי עולם הישיבות יהיה גם יהיה.

אולי לזה מחכים במשרד האוצר, שם אמורים לקצץ בתקציב המדינה ורק אלוקים יודע מאיפה יחתכו?

כשגפני לא יישב להם על השיבר של ועדת הכספים, בטוח יהיו להם חיים אחרים, קלים יותר.

דוד רותם. צילום: פלאש90צילום: דוד רותם. צילום: פלאש90
דוד רותם. צילום: פלאש90


דוד רותם משנה כיוון

ביקשו ביבי את שאול לישב בשלווה, קפצו עליהם רוגזם של אירועים שונים ומשונים, חדשות לבקרים. ומי שחלם על שנה וחצי של שלווה פסטורלית, מוזמן להכיר את המציאות החדשה.

וכך זה נראה ביום רביעי בבוקר בכנסת: הצעת חוק של ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג מ'העבודה' נגד הדרת נשים. משמעת קואליציונית. לכאורה 96 אצבעות אמורות להצביע נגד. אבל אופס! שלושה חברי כנסת של 'קדימה' החליטו להבריז והצביעו בעד. רוברט טיבייב, נינו אבסדזה ויואל חסון, שלושתם מאנשי לבני (לשעבר, אולי גם לעתיד). כל שאר החברים שלהם, אגב, יצאו מחוץ לאולם המליאה.

למה, מה קרה? התקשו השלושה להבין. החוק טוב, קדימה היא זו שנלחמה על הדרת נשים, אז בגלל שיו"ר הקואלציה אלקין אמר להצביע נגד, הם אמורים לקפוץ לדום?

ואלקין, שגם הוא כפי הנראה עדיין לא איפס במוחו את המונה ולא הפנים שמצב חדש שורר בכנסת, בהחלט זעם. "הם סובלים מפיצול אישיות", אמר והמליץ להם ללכת לטיפול פסיכולוגי.

"כנראה שהם לא מצליחים עדיין לבחור איפה הם רוצים להיות – אם הם בקואליציה הזאת או שהם רוצים לחזור למערכת הבחירות ממנה, הם בעצמם יודעים, שכמעט כולם לא יחזרו לכנסת", אמר, והביע אכזבה מחוסר המנהיגות אותה הפגין היו"ר מופז.

ייקח לו זמן, לאלקין. בסוף גם הוא יפנים: מה שהיה הוא לא מה שיהיה. חברי הכנסת חשים את אווירת הבחירות ופועלים בדיוק בהתאם. אפילו ההקצנה סביב חוק טל היא חלק מהעניין.

קחו, לדוגמה, את ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו - אחד מחברי הוועדה לשינוי חוק טל. לפני מספר חודשים הוא קרא באחד מהטורים שלי דברים אישיים אותם כתבתי לציפי לבני. תיארתי שם מהו תלמיד-חכם אמיתי ומדוע הדרישה לגיוס או לשירות אזרחי צריכה להיות מופנית רק כלפי מי שאינו כזה.

בשעתו החמיא לי רותם על הדברים, ועשה רושם שהוא מזדהה איתם. "מי שרציני, שימשיך ללמוד". רבים מחברי הכנסת הזדהו עם האמירה הזו, אגב.

השבוע, כשפגשתי אותו במסדרונות הכנסת, אמרתי לו בצחוק שאני 'בונה' עליו שידאג לבן שלי, שיוכל להמשיך וללמוד בשקט בישיבה.

"אל תבני עלי", השיב. "מבחינתי, כולם צריכים לשרת". התפלאתי, לרגע חשבתי שאולי העומדים לידו הם שמביאים אותו לאמירה כה קיצונית.

ביציאה מירושלים, לפני אחד הרמזורים, פגשתי בו שוב. רכבי שנינו המתינו בסבלנות לרמזור האדום שיתחלף לירוק. פתחנו חלונות והשיחה המשיכה.

"הייתי רציני לגמרי", הבהיר לי.

"הילד (בן 15) הולך ב-7, חוזר ב-10 בלילה. הוא רציני. אתה לא מתכוון שהוא ישלב בסדר היום הצפוף שלו גם את הצבא", אמרתי.

"אז זהו שכן", הבהיר, "מצידי, ב-10 בלילה שילך לשרת".

"גם אבא שלך היה אומר כך?", שאלתי אותו, מקווה שאולי זכרונו של אביו הצדיק יעמוד לי בטיעוני. אביו, הרב שכנא רותם ז"ל, היה יהודי יקר וצדיק שפעל רבות למען לומדי התורה, וכבר כתבתי עליו בעבר בהרחבה רבה.

"אני כבר מזמן לא עורך שיחות עם אבי", צחק.
.
"זו גם הבעיה של ביבי", אמרתי, "הוא כבר כמה ימים לא יכול לערוך שיחות עם אביו. הלוואי שהיה יכול".

העיתונאי ארי שביט, שראיין בשעתו את בן ציון נתניהו, צטט מפיו ציטוטים מעניינים כמו: "הרעיון של שלום אמת הוא אשליה"; או: "מדינה ערבית בלב מדינתנו היא חלום בלהות". האם היה נתניהו מעז להתנתק מתנועת הליכוד אילו היה אביו עוד בין החיים?

הרמזור הפך לירוק, והשיחה נקטעה. אני עדיין מאמינה שדוד רותם אינו נגד לומדי התורה האמיתיים. אני עדיין חושבת שהוא פועל לפי הוראות מלמעלה (יש בוס לתנועה), ובאווירת ערב בחירות, המביאה אנשים לאמירות קיצוניות. אני לא מאמינה שהוא ירצה לגייס בחורי ישיבה בכפייה.

שאול מופז. צילום: פלאש90צילום: שאול מופז. צילום: פלאש90
שאול מופז. צילום: פלאש90


מופז נגד מופז

זמן קצר לאחר שעבר בכנסת 'חוק מופז' פגשתי את האיש שעל שמו קרוי החוק באחד ממסדרונות הכנסת. האם תרצה לומר כמה מילים על 'חוק מופז'? - שאלתי אותו.

מופז נעץ בי מבט ספק נבוך ספק כועס, וסירב בנימוס.

לא, הוא ממש לא אהב את המינוח. גם אם בתחילה התלהב מהחוק שיאפשר לו לנטוש בחמת-זעם (שלו ושל שישיה נוספת), הרי שבסופו של תהליך, כשעמד מול התוצאה (עריקה, לא נעים), הרגיש רע.

השבוע, אחרי העריקה הגדולה שלו מריצה לבחירות אל חיק נתניהו, נראה שהבושה כבר ממנו והלאה, והוא אפשר לנציגו ה'טרי', הח"כ החדש יובל צלנר, לבצע רוורס ולהגיש חוק שיבטל את החוק 'ההוא'.

לא נוח, אז מבטלים? - בישראל ביתנו לא אהבו את הרעיון, ואיימו להצביע נגד.

בלי 'חוק מופז' ייאלצו מתנגדיו מבית לגייס לעצמם לא פחות מתשעה חברים, וזה כמובן הרבה יותר קשה. מצד שני, אולי עצם הרעיון שחסמו אותם, יגביר את החשק להתאמץ עוד קצת. איך אמר לי אחד מהשוקלים את הרעיון: "אף אחד לא יפחיד אותנו, אוקיי?"

אוקי.

"קדימה קיבלה בבחירות 28 מנדטים והצביעו עבורה כ-760 אלף בוחרים. הציבור רוצה לראות קדימה מאוחדת ולא חברי כנסת שלוקחים את המנדט ועושים בו שימוש לצרכיהם", הסביר צלנר. כל-כך מובן ופשוט. איך לא חשבו על זה בשעתו?

ציפי לבני מתפטרת. צילום: פלאש90צילום: ציפי לבני מתפטרת. צילום: פלאש90
ציפי לבני מתפטרת. צילום: פלאש90


אל תספידו אותה

היו מי שכבר ביכו והספידו (בניגוד למקובל בהספדים, גם לרעה) את ציפי לבני.

למה לא ענתה לו לטלפון, לשאול? היה זה במוצאי-שבת, יומיים לפני ה'קומבינה' הגדולה של המדינה. שאול ואורית (רעייתו) רצו לקפוץ אליה לביקור. התקשרו, אבל היא לא ענתה. על מה יש לה לדבר איתו, חשבה לעצמה מן הסתם.

האם היא אמורה להתחרט על כך?

נניח שהייתה עונה לשיחה. נניח שבני הזוג היו מתיישבים אצלה בסלון, איתה ועם נפתלי בעלה, שותים כוס קפה, אולי גם טועמים כמה עוגיות. נניח שהייתה משתכנעת לשוב הביתה, לאור הבטחות, כיבודים, מקום שני ושאר תופינים.

קדימה הייתה רצה לבחירות, זוכה בלמעלה מעשרה מנדטים (במקרה הטוב), מגיעה למו"מ הקואליציוני עם הפירור שלה מול הפירור של יאיר לפיד, ומול כעשרים מנדטים של שלי יחימוביץ' - ואז מה?

מי היה מונע אז משאול לזחול פנימה אל הקואליציה של נתניהו? לא בטוח שציפי הייתה מסכימה עם החלטתו, אולי הייתה לוקחת איתה שליש מהחברים (לא הרבה כשאתה מצומק) וזזה הצידה, לאופוזיציה.

בשביל הסרט הזה לא חבל על בזבוז ערב של בני הזוג מופז? בלי קפה, ובלי רביצה על ספות בסלון, שאול הגיע לאותו תסריט: אוהדיה של לבני מאיימים לפרוש. שליש או שבעה חברים. ממש לא משנה כמה.

בקיצור: חכו, אל תמהרו להספיד אותה. להערכתי, היא עדיין לא אמרה את המילה האחרונה.

אריה דרעי. צילום: פלאש90צילום: אריה דרעי. צילום: פלאש90
אריה דרעי. צילום: פלאש90


ומה עם דרעי?

בימי חמישי בלילה, אחת לכמה שבועות, אני עולה לשידור ברדיו 'גלי ישראל', בתוכניתו של שדרן הרדיו שמואל בן עטר. בכל פעם הוא מראיין אותי בנושא פוליטי שונה. אבל המשותף בכל אותן שיחות היא שאלת הסיום: אז מה קורה עם אריה דרעי?

תחילה הייתי מופתעת, בהמשך התרגלתי, בסוף הפנמתי: זה לא רק שמואל בן עטר. זה הציבור כולו שמבקש לדעת: מתי דרעי חוזר?

זה החל בטפטופי ראיונות של 'הנה, אני חוזר'. בתחילה זה עשה רושם רציני למדי, כשזה החל לחזור על עצמו בריטואל כמעט קבוע, זה הפך לבדיחה הכי לא מצחיקה בעיר.

חוזר או לא חוזר? ולמה ההכרזות התכופות האלו? למה אי-אפשר פשוט להקים מפלגה, לרשום אותה, לגייס חברים ולצאת לדרך?

ואז חל השינוי. הפסיקו האמירות בכלי התקשורת, שקט השתרר בזירה. כאילו מישהו שם למעלה הבין שיש גבול ושינה אסטרטגיה.

במהלך שבועות ארוכים סירב דרעי להתראיין לכלי תקשורת כלשהו. אם אני זוכרת נכון הראיון האחרון שלו היה בתקופת גל המחאה, עת ביקר במאהלים וסיפר על ימי ילדותו, מהם הוא עדיין זוכר את העוני. מכובד, ענייני, מצוין.

בערב חג הפסח האחרון הוא סירב לראיונות חג, והמשיך לשמור על שתיקה מכובדת. אבל אז בא לו משמים האירוע המצער של פטירת אביו והוא נשאב, מבלי שאיש שאל לרצונו המוקדם, אל תוך קלחת תקשורתית, שהשיבה אותו לימים ההם של האהדה החוצה מגזרים, עדות ודתות.

שוב ראינו את דרעי ה'כוכב', זה שישב באוהל האבלים וקיבל מילות ניחומים מכל המי ומי במדינה.

ועדיין לא נשמעה שם מילה וחצי מילה של פוליטיקה.

הגר"ע יוסף. צילום: יעקב כהןצילום: הגר"ע יוסף. צילום: יעקב כהן
הגר"ע יוסף. צילום: יעקב כהן


ואת אשר יורה הרב

אלא שבטרם הספיק לנשום בין (קבלת הניחומים) לבין (הקדמת הבחירות) - והפוליטיקה נחתה לפתחו בחבטה עזה, דורשת ממנו תשובה NOW. חוזר או לא חוזר? לש"ס או למפלגה עצמאית?

התחושה הכללית הייתה שאפילו לו עצמו אין עדיין תשובה. שהוא מעדיף 'לדחות את הקץ', בעוד שבוע, רק בסיומם של 30 ימי האבל. ומה יהיה אם הגר"ע יוסף יתיישב ברצינות לחשוב על הדלימה? איש לא דיבר איתו על כך. האופציות השונות לא הונחו על השולחן.

לכאורה, עד שייקבע מועד חדש לבחירות הבאות עלינו (לטובה, או לרעה), אין על מה לדבר - והכול רק דיבורים. מצד שני, למה להגיע בשנית לרגעי מבוכה כמו שידעה ש"ס בשבועות האחרונים, כאשר כולם מדברים בחירות ורק היא אינה יודעת מה להשיב לשאלה: "אז תגיד לי אדוני השר, מה קורה עם אריה דרעי?"

האופציות העומדות בפניו של הן שניים: חזרה לש"ס כשהתנאי שלו הוא - או יו"ר או לא חוזר; או הקמת מפלגה עצמאית בראשותו.

מקורביו יאמרו כי מפלגה בראשותו לא תפנה לקהל יעד חרדי, וכי לא ינגוס מקולותיה של ש"ס. אדרבה, יגידו, מדובר בתוספת קולות חרדים לכנסת הבאה.

קשה לחתום על זה, כי מי ערב לש"ס שממורמרי התנועה (ותמיד יש כאלו) לא יטילו את הפתק המתחרה לקלפי, גם אם דרעי ביקש והורה שלא? מצד שני, יתכן שבכל מקרה לא היו מצביעים לש"ס ומחפשים אפיקים אחרים (או פתק לבן).

את מכלול השיקולים הללו מישהו צריך להניח בפניו של הרב, לתת לו לשקול אותם, ולקבוע את עמדתו הסופית.

עד כה הדבר לא נעשה. הגיוני שה'מישהו' הזה יהיה ישות תורנית, עדיפה קבוצה שלמה של אישים תורניים. לכן, אל תופתעו אם במהלך הימים או השבועות הקרובים תשמעו על כניסתם של חברי מועצת חכמי התורה אל חדרו של הגר"ע יוסף. כשזה יקרה, תדעו שהנושא המדובר שם הוא אריה דרעי.

חכמי התורה יסבירו לרב את מכלול האופציות: או להטיל על אריה דרעי את הנהגת התנועה להחזרת עטרה ליושנה ולפגוע בנאמנו ואהוב ליבו של הרב אלי ישי, או להניח לו להקים את מפלגה בשקט, בלי קללות וללא חרמות.

ואת אשר יורה הרב - יעשו.

רק, למען השם, אל תפצחו, אתם שם בש"ס, את מערכת הבחירות הבאה (שיש המעריכים כי תתקיים כבר בתחילת החורף הקרוב, ויעדה ייקבע מיד לאחר שתוטל הפצצה של חוק טל החדש), בזמירות אותן שמענו במהלך השבועות האחרונים.

"יש לנו קלטות המוכיחות כי הרב נגד אריה דרעי", צוטטו בכירים בש"ס. אז נכון שהם לא צוטטו בשמם, אבל חזקה על עיתון רציני כ'מעריב' שלא יקדיש את עמוד השער שלו לידיעה שמאחוריה לא עומד גורם מספיק בכיר.

עם סיום ימי האבל על אביו של דרעי, רבי אליהו דרעי ז"ל, הספידו הגר"ע יוסף בהספד ארוך. גם את שיעורו בלוויין פתח בדברים לזכרו. "לעילוי נשמת הרב אליהו דרעי. השאיר בנים צדיקים", אמר.

איך זה הולך ביחד עם העובדה שיש קלטות שבהן הוא נשמע מדבר נגדו? אז זהו, שבתקופת מערכת בחירות הכול הולך 'טוב'. הציבור צמא לאקשן, והתקווה הגדולה היא שש"ס לא תיגרר למגרש הצהוב הזה.

חילול השם, קוראים לזה, בשפה פשוטה. וגם זה, אגב, חלק ממה שיצטרך הרב לשקול ולקחת בחשבון.
שאול מופז בנימין נתניהו בחירות דוד רותם

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 6 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}