"השפריצו עליי מים מראש עד המותניים"

"הייתי מנותק וקרוע מכל העולמות. עם הקהילה, אין קהילה ואין אדמו"ר ואין סבא ואין כלום. במשפחה, הייתי הבן הכוייפר כמובן, כי כבר נהייתי בנתיים חסיד של קרליבך ושל הרב קוק וקראתי הרבה ספרים מעניינים", כך המשפיע המוזיקלי מענדל ראטה בפוסט ארוך שפרסם בדף הפייסבוק שלו.

הוא פותח ומספר לאלפי עוקביו, על ההיסטוריה שעשה השנה ועל מה שהתחולל כאשר ניגש לפני העמוד לתפילת מנחה של שמחת תורה.

הפוסט המלא:

השנה התפללתי את כל תפילות החג אצל אבא שלי, האדמו״ר משומרי אמונים, בעיר אשדוד. ראש השנה, יום כיפור, יום טוב סוכות, ושמחת תורה.

האמת, כבר הרבה שנים לא עשיתי דבר כזה. אולי עשר שנים. מאז השנים האחרונות של סבא שלי, כשהיינו די מנותקים ומנודים שם, והתחלתי לחפש מקום לנשמה שלי. התגלגלתי והתגלגלתי. הייתי מתפלל קצת בבית המדרש של הסבא בשכונת 'מאה שערים' בירושלים, ואז הייתי יוצא לרחובות ירושלים בנסיון למצוא אולי איזה בית כנסת שאוכל להתחבר שם לתפילה. אף פעם כמעט לא מצאתי. בלילות שבת כשהיינו בירושלים הייתי מתפלל לפעמים באיזה שטיבל קטן ליד השטיבלאך של מאה שערים, שטיב'ל שנקרא 'נקודה טובה'.

זוהי קבוצה של בחורים אמריקאיים כאלו שאוהבים קרליבך וברסלב. שם לפעמים הייתי מתפלל איתם 'קבלת שבת' קרליבכית, עם שירה וריקודים. בכל פעם כמעט הייתי מוצא שם כמה רב'אהרלא'ך (חסידי תולדות אהרן או תולדות אברהם יצחק), שחיפשו כנראה גם כן תפילה מעניינת קצת. מין מפלט קטן מכל הכבדות של 'מאה שערים', בלב ליבה של השכונה הקנאית. פעמים הייתי רואה שם את רבי מוטה פרנק (המשפיע הברסלבאי) מגיע שם ומרומם את החבר'ה. נראה לי גם את האמן מיילעך קאהן הייתי רואה שם לפעמים, כמה שנים עוד לפני שהתפרסם. אבל נראה לי שבחגים לא היתה שם תפילה, וגם, השפה שם היתה אנגלית ולא הבנתי חצי מילה ממה שדברו שם, וגם, הם היו נראים לי כולם סוג של היפים כאלו, ואני משוגע כמובן על היפים אבל זה היה גדול עלי קצת בגיל 18..

כשאתה חווה את ימי המועדים והחגים כחווייה שלילית של להיות דחוי ונרדף, אתה מתקשה לאהוב את החגים הללו. כשכל הזכרונות שלך מאותם חגים הם סיוטי לילות, אתה צריך רחמים גדולים להצליח להתחבר מחדש אל חוויית החג וחוויית התפילה בכלל. לא יודע מה החזיק אותי ב'יידישקייט'. זה היה כנראה בעיקר בזכות האהבה והקבלה של רבי שלמה קרליבך, בניגוניו שיחותיו וסיפוריו, וגם כי היתה לי תחושה שזה תיקון שאני עובר שקשור לייעוד שלי בעולם בעתיד.

גם כשאבא שלי פתח באדמורו"ת באשדוד, לא הרגשתי שאני יכול להתפלל שם. לא הרגשתי שאני יכול להתפלל בכלל בחגים ושבתות. הטראומות נשארו בי בעוצמה. משך שנים רבות לא הייתי מתפלל חלקים גדולים מהתפילה. פשוט לא יכולתי. הייתי אומר לפני התפילה נוסח שניסחתי לעצמי:

א׳ ב׳ ג׳ ד׳ ה׳... ק׳ ר׳ ש׳ ת׳. קמץ, פתח, צירי.. חטף קמץ, חטף פתח, חטף סגול. "רבונו של עולם, תצרף נא את האותיות ואת הנקודות כאילו התפללתי את כל התפילה כמו שצריך, ואף על פי שאינני כדאי וראוי לכך, מבקש אני ממך כבן המבקש לאביו, צרף נא הכל כאילו התפללתי הכל כמו שצריך". זהו הנוסח שהייתי אומר לפני התפילה (ביידיש), ואז הייתי אומר מהתפילה מה שהייתי מסוגל. קצת מההתחלה, קצת מבאמצע, וקצת מהסוף. הייתי אנוס אמיתי. שבור לשברי שברים.

למעשה, הייתי מנותק וקרוע מכל העולמות. עם הקהילה, אין קהילה ואין אדמו"ר ואין סבא ואין כלום. (מציין שהיום אני בקשר טוב עם כולם ולא נשאר כלפי חוץ כמעט כלום מכל הפרשייה הכאובה. כמו כן, אין בכוונתי להאשים מישהו במשהו ואין לי שום טינא בלב. היה ונגמר. זו היתה פוליטיקה פנים קהילתית). במשפחה, הייתי הבן הכוייפר כמובן, כי כבר נהייתי בנתיים חסיד של קרליבך ושל הרב קוק וקראתי הרבה ספרים מעניינים. (גם כן, היחס השתנה כמובן בהרבה עם השנים). בחברה, חייתי עם פוביה חברתית, ולא יכולתי לדבר עם אדם חצי מילה מרוב פחד. וכמובן שכל זה השפיע על יכולת התפילה שלי.

עד גיל 17 בערך הייתי מתפלל כמו אש להבה, ובתפילת 'נשמת כל חי' בבית המדרש של סבא שלי בבני ברק, היה השולחן עף חצי מטר או יותר, והמתפללים שם התרגזו עלי בכל שבת מחדש.. היו לי אז באמת חוויות רוחניות עזות בתפילה. ואז ירד עלי החושך. לא הצלחתי אז להבין למה בדיוק, אבל היום אני יודע, שכשהנפש שלך לא מקבלת את שלה, גם הנשמה לא יכולה להאיר. כשאתה פצוע במשפחה, בקהילה, וממילא גם בחברה, אתה לא באמת יכול להתפלל. וזה לבד שובר אותך לרסיסים. מאז ועד היום, עברו עלי עוד הרבה אוקיינוסים של כאב ומעברים רבים.

אין לי מושג לאן אני הולך מכאן הלאה, אבל במשך השנה האחרונה עשיתי הרבה מסעות תיקון עם עצמי. נעזרתי הרבה עם צמחי מרפא פסיכדליים שפתחו לי עולמות חדשים של ריפוי ותיקון. (מדגיש כמו כל פעם שאין לעשות ללא ליווי של מדריך שאמאן מומחה ותיק). יום יבוא ואחבר כנראה ספר על עוצמת השפעתם ועל כל המסעות המרתקים שעברתי איתם. עצם זה שהייתי מסוגל לעמוד ולהתפלל את כל התפילה כמעט בכל החגים, לאחר עשור ששהיתי בפלנטה אחרת, זהו צעד גדול לנשמה.

רק אספר לכם איך זה נגמר. זה מנהג היתולי שנהוג בכמה חצרות חסידות. גם אצלינו. החזן של מנחה ב'שמחת תורה', התפילה האחרונה של כל החגים, הופכים אותו ל'שעיר לעזאזל' ו'כפרה' חיה לקול צחוקם המתגלגל של כל המתפללים.. הילדים הם המובילים בכל ההצגה הזאת, אבל לא רק. זורקים על החזן כמעט כל חפץ שנמצא בבית המדרש.. ואת מי שולחים להיות חזן ה'כפרה'? ובכן, לתפקיד זה נשלחים אנשים שזקוקים לישועות. אחד שצריך להיפקד בילדים, אחד שיש לו ילדים מבוגרים לחתן, או כדומה. השנה החליטה הקהילה פה אחד: מענדי..

נו נו. הם אומרים שבחיים לא הכניסו לחזן כמו שהכניסו לי השנה. אולי כנקמה על כל השנים שלא הייתי שם כמעט.. זרקו עלי את כל המפות של השולחנות, מגבות, כוסות, הושפרצתי במים מראש עד המותניים, השכיבו אותי על הבימה עם הטלית וסיבבו את הבימה, הרימו אותי על הסטנדר, דגדגו לי מהראש עד הרגליים, בסוף הרימו אותי על הכתפיים וכולם התחילו: עועוד ישמע בהרי יהודה.. אני התחפרתי לי בתוך הטלית ומלמלתי לעצמי: רבונו של עולם, שיהא כל זה לכפרה אמיתית, זה חליפתי זה תמורתי זה כפרתי, ואנא תפתח לי השנה שנה של ישועות ונחמות, ללב לנפש ולנשמה..

שנה חדשה בפתח. שנה חדשה עם תקוות חדשות. שנה האחרונה עשיתי קצת 'אקדמיה' (דחיתי באמצע לתקופה אחרת), 'פוליטיקה' (עוד לא הסתיימה ההצגה שם), ׳פסיכדליה׳ (לא מעט חברים מחקו אותי בגלל זה אבל באופן כללי עשיתי לדעתי צעדים נכונים וחשובים), ופתחתי כל מיני תיבות פנדורה ב'פייסבוק' (לא מתחרט).. בנתיים זה נראה שמסע החיים שלי בגלגול הזה אינו צפוי בכלל והוא מזמין לי הפתעות כל הזמן. נראה לאיזה כיוון זה ימשיך השנה. כולי תקווה לשנה מוארת ומבורכת. בעזרת ד'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!