לאחר שנים בכלא סלומון זוכה מרצח ויפוצה

בית המשפט המחוזי בירושלים החליט היום (רביעי) כי על מדינת ישראל לפצות את סלומון רדאי בסכום של 600,000 שקלים על 4 וחצי השנים שריצה מעצר לאחר שזוכה מאשמת הרצח.

בחודש אפריל בשנת 2003 נמצאה גופתה של פוקטה (מימי) בוגלה באזור גבעת המטוס בירושלים ומניתוח שלאחר המוות עלה כי בוגלה הותקפה בסכין ובמכשיר קהה אחר בעל שוליים חדים. בן זוגה סלומון רדאי נעצר בסמוך לרצח, ושוחרר כעבור חודש.

החקירה נמשכה שנים ארוכות, בסיומה הודה סלומון ברצח בפני מדובב משטרתי ובשנת 2014 הוגש נגדו כתב אישום בו נכתב כי "בעת ששהו הסוכן והנאשם יחד בצינוק הכלא, דיווח הסוכן למפעיליו כי הנאשם הודה בפניו ברצח המנוחה", עם זאת, כשנמצא מכשיר ההקלטה "נשמעו אמנם אמירות הקשורות לרצח שבגינו נחקר הנאש בעבר, אבל לא נשמעה התוודות בביצוע הרצח".

לפני כשנה בחודש נובמבר 2018, לאחר שבילה אחרי 4.5 שנים במעצר, בית המשפט המחוזי בירושלים החליט לזכות את סלומון רדאי מכתב האישום, אז הוא שוחרר ממעצר. לאחר זיכויו של רדאי הגישו, עו"ד ודים שוב, הסניגור הציבורי המחוזי מחוז ירושלים ועו"ד מאיה ברקאי מהסניגוריה הציבורית, שייצגו את רדאי בקשה לפצותו על מעצרו בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין. על פי סעיף 80 לחוק העונשים, רשאי בית המשפט לצוות על אוצר המדינה לפצות נאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישו שבוטל.

בבקשה לפיצוי נטען כי המדינה ביקשה לבסס את הרשעתו על שתי ראיות מרכזיות: האחת, הודאותיו לפני סוכן שעמדו בסתירה מוחלטת לראיות האובייקטיביות ולממצאים הפורנזיים. השנייה, עדויות ראיה של שתי עדות נוספות בדבר מפגש שלו עם המנוחה.

בעדויות אלו נמצאו סתירות מהותיות והן הושגו באמצעות לחצים קשים ואמצעי חקירה פסולים. בבקשה נטען כי בשני המקרים המדינה לא פעלה על פי חובתה: לא בחנה כראוי את הראיות המרכזיות הן ביחס להודאותיו בפני סוכן והן ביחס להודעותיהן של העדות בטרם הגשת כתב האישום. בחינה ראויה של ראיות אלו הייתה מובילה למסקנה כי מדובר בראיות דלות, בעלות משקל אפסי, כפי שקבע בית המשפט בהכרעת הדין. 

כמו כן, התייחס בעתירתו לנסיבותיו הקיצוניות של תיק זה: האופן הקיצוני בו נוהל התיק, משקל הראיות שנקבע כי הוא "דל ואפסי", הפגמים המהותיים שנפלו בדבר הפעלת סוכנים, הפעלת לחץ בלתי סביר ופסול על שתי העדות, וכן מחדלי חקירה, ובכללם אי-בדיקת טענת אליבי, היעדר תיעוד מלא של פעולות החקירה ואובדן חומר חקירה רב ומשמעותי. כמו כן תקופת מאסרו שכללה 1643 ימים בתנאי הכליאה הקשים השוררים בבתי הכלא בישראל. לפי כל אלו ביקש רדאי נסיבות אישיות המצדיקות פיצוי.

המדינה התנגדה לבקשה וטענה כי הראיות שנאספו עד הגשת כתב האישום, וכן אלו שהובאו במהלך שמיעת הראיות, הקימו סיכוי סביר להרשעת המבקש. אולם כאמור בית המשפט קיבל את טענותיו של רדאי וקבע על מתן פיצויים בגובה 600,000 שקלים.

בהחלטתו ציין בית המשפט כי כבר בעת הגשת כתב האישום משקלן של הריאיות היה "דל ואפסי". בנוסף התייחס בית המשפט להצטברותן של נסיבות מיוחדות הקשורות לפגמים הרבים שנפלו בחקירה: כשלים חמורים בהפעלת המדובב, הלחץ הפסול והבלתי סביר כלפי שתי העדות, אי-חקירת טענת "אליבי", היעדר תיעוד מלא של פעולות החקירה ואובדן חומר חקירה רב ומשמעותי וכן העובדה שלבסוף נקבע, כי משקל הראיות הוא "דל ואפסי".

כמו כן התייחס בית המשפט בקביעתו לנסיבותיו האישיות של העותר המצדיקות פיצויים: תקופת מעצר ממושכת, הפגיעה הקשה בשמו הטוב, הרחקתו ממשפחתו ומסביבתו הקרובה, פגיעה כלכלית קשה עת הופסקה עבודתו וכן מצוקתו הנפשית הקשה דבר שהגיע עד לכדי נטילת תרופות פסיכיאטריות בימי מעצרו.

בית המשפט ביקר את המדינה על כך שלמרות הביקורת שנמתחה בהכרת הדין על פעולות חקירה ומחדלי חקירה משמעותיים וחמורים המידה לא הפיקה לקחים ולמרות בקשת בית המשפט לא הוצג אף מסמך כלשהו בכתב, בין אם ע"י הפרקליטות ובין אם ע"י המשטרה אודות הפקת לקחים או הנחיות הגורמים המתאימים למניעת תקלות עתידיות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!