אמא התשובה שלי • היכרות משנה חיים עם הרבנית קנייבסקי ע"ה

הרבנית בת שבע קנייבסקי הייתה הסלבריטי מספר אחת של העולם החרדי. האישה הכי הארד קור בקרב הציבור הליטאי. הדמות הנשית הכי חזקה בעמנו, אולי מאז דבורה הנביאה. והיא הלכה לעולמה בשבת.

אישה אחת, שולחן אחד, מקרר אחד בתוך חדר השינה (המטבח פשוט קטן מדי). ללא קו טלפון בבית, או נייד. טפט של ספרי קודש, ותור תמידי של נשים שהיא לא מכירה, אבל מכירות אותה, במורד גרם המדרגות לביתה, בכל שעות היממה. מאות אלפי מעריצות מהארץ ומהעולם: חרדיות, חילוניות, מתנחלות, חסידות - כולן מחכות להשתחל אל דירת שני חדרים פלוס מרפסת, להחליף מילה עם הרבנית קנייבסקי.

הזוי. בכל קנה מידה. בעיקר בקנה המידה של העולם החילוני שבו אני גדלתי. אז איך היא קשורה אליי בדיוק?

חייכתי לעצמי בין עשרות אלפי האנשים שפסעו בלילה על פניי ברחוב חזו”א, בדרך לבית החיים. ידעתי שאפילו עכשיו, כשאת כבר לא פה ואי אפשר להתחבק איתך, את קורצת לי “דע מאין באת ולאן אתה הולך”.

איך אני נפרדת ממך, אמא התשובה שלי?

תינוקת

בפעם הראשונה באתי אלייך לפני שנים, מביתנו במתחם בזל, אחרי קפה של בוקר בפינת אשתורי הפרחי. רק רציתי תינוק. תמיד רציתי תינוק. אבל הרופאים המליצו שלא, בגלל שיקולי אולטרא סאונד. עניינים רפואיים. היינו אצל כל המומחים שישראל ידעה להציע בתחום, וגם פקס מרופא אמריקני בבית חולים “מאונט סיני” בניו יורק, שסבר בדיוק כמותם. כדי להיות בטוחים. תצטרך להיעשות כאן פעולה רפואית לא פשוטה, אמרו כולם.

“לפני שאת הולכת לעשות כל עניין רפואי, תעברי אצל הרבנית קנייבסקי”, זרקה לי חברה “רוחנית”.

“מה, הרבנית הזו היא דוקטור?” שאלתי.

“לא”, היא ענתה.

“אה, היא בטח פרופסור”, הנחתי.

“לא”, היא אמרה.

“טוב, בטח זה עולה מלא כסף”, סיכמתי. בטוח צריך לתת צדקה, משהו, מכירה את העניינים האלה.

“יאללה נו, תפסיקי לנג’ס. תבואי בראש פתוח וזהו”.

הגעתי. הוצאתי מהמושב האחורי שלוש תיקיות עם ההיסטוריה הרפואית שלי כדי להראות לרבנית... חיכינו אולי שעתיים וחצי בתור, ואז נפתחה הדלת.

היא ישבה שם. אישה. לא צעירה בכלל, מה היא כבר יכולה לעזור לי זאת? חשבתי.

“מה הבעיה?” היא שאלה.

התחלתי לבכות מהתרגשות. לא הבנתי למה.

אני יודעת לדבר. לא יודעת לא לדבר, ועכשיו לא הצלחתי להגות מילה. התכופפתי כדי להוציא את הבדיקות.

“אין צורך”, היא צחקה. “תיוולד לך תינוקת”, היא אמרה. “אני מברכת אותך שתמצאי רופא שידע להתמודד עם הבעיה הרפואית שלך. בואי אלי פעם בשבוע לספר לי מה שלומך. תקראי את הפרקים האלה והאלה בתהילים ותחזרי לכאן עם התינוקת”.

נשיקה.

ביי.

תשעה חודשים אחרי, התינוקת נולדה. בשעה טובה. מדהימה.

יש למה לחכות

בלוויה אתמול עמדה התינוקת לידי, כבר נערה מתבגרת, הזילה דמעה, זמזמה חרישית: “איפה ישנם עוד אנשים כמו הרבנית הזו אשר הייתה...” ילדה של בעלי תשובה, שקופצת בחבל בהפסקה.

אוי אמא תשובה יקרה שלי.

תודה שהרשית לי לעמוד צמוד אלייך בתפילות. תודה שהראית לי איפה אנחנו בסידור, ואיך מתפללים “תפילת העמידה” כמו שצריך. תודה על כל הילדים שעזרת לי ללדת ועל איך שהתמוגגת מהשמות שביקשתי לקרוא להם. תודה שתמיד הגעת לשמחות שלנו. תודה על כל הטריקים שלימדת אותי בנשיות יהודית, כולל לטגן בצל כשהבעל מתקשר כשהוא בדרך (כי זה עושה ריח של בית). תודה שנתת לי גפילטע פיש לחג. תודה שראית בי נשמה יהודית ולא דחית אותי כי באתי בג’ינס.

והבטחת לי, שכשהמשיח יבוא, נלך יד ביד, ביחד.

אז אני מחכה.

אפרת

הטור פורסם ביום פטירת הרבנית, באתר וינט. בהמשך נכנס לספרה של אפרת ברזל, 'כל כך'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!