סוד השמחה של היהודי שאיבד את רעייתו

לפני כ־15 שנה, בשנה הראשונה לנישואיי, גרתי בצפת אחת מארבע ערי הקודש בארצנו הקדושה, זו הייתה שנה מיוחדת בחיי. לעבור לגור מבני־ברק לצפת ועוד בחורף הקפוא של צפת לאדם אנרגטי כמוני שלמד כל חייו בירושלים וגר בבני־ברק - זה לא היה עניין מה בכך.

אך היה יהודי מיוחד שחימם את ליבי במעבר לצפת הקרה. אותו יהודי התגורר בבניין הסמוך - כבר בפעם הראשונה שהוא ראה אותי תיכף ומיד הוא הקדימני וברכני: "שלום עליכם יהודי יקר", תוך כדי שהוא מפזר חיוך גדול ואז הוא המשיך במסכת ברכותיו לברכני שיהיה לי טוב במעבר לצפת וכו' וכו' והכול תוך כדי שמחה גדולה מאוד.

לא הכרתי כמעט אף אחד בצפת וזה היה מאוד נחמד לפגוש יהודי כמוהו. המעניין הוא, שגם בבית הכנסת בו התפללתי הוא היה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות בשמחה גדולה, זה היה כיף לראות אדם כזה שחי בשמחה גדולה ובאהבה גדולה לכל אדם באשר הוא.

יום אחד שמתי לב שכבר כשבוע שלם לא ראיתי אותו, התקשרתי לפלאפון שלו והוא לא ענה. עבר עוד כשבוע ושוב לא פגשתי את אותו יהודי מתוק. אמרתי לעצמי אולי אני אלך לביתו של אותו יהודי ולראות מה קורה איתו, מה גם שזה היה סמוך לביתי.

הוא התגורר בקומה רביעית – היה קל לטפס תוך כדי שעולה בזיכרוני חיוכו המתוק - דפקתי מעט בהיסוס על דלת ביתו, הוא פתח לי את הדלת בחיוך השמח שלו, אמרתי לו: "שלום, מה שלומך? כבר כשבועיים לא ראיתי את פניך הזוהרות בבית הכנסת!"

"הכול בסדר ברוך השם", הוא ענה. אבל אני הרגשתי שהכול לא בסדר עם היהודי הצדיק העומד מולי, ושאלתי שוב: "בטוח שהכול בסדר?".

כותב השורות

הוא הסתכל בי בעיניים השמחות שלו וראיתי בהן דוק של עצב. "בוא אני אצא איתך החוצה כי אשתי ישנה והיא לא מרגישה הכי טוב שבעולם", אמר.

ירדנו למטה, "תשמע", הוא אומר לי, "לא אמרתי לאף אחד ממכריי כי אני לא רוצה לצער אף אחד", ואז המשיך בעצב: "לפני כחודשיים גילו אצל אשתי את המחלה הארורה ועכשיו היינו שבועיים בניו יורק לטיפולים מיוחדים, פשוט לא הייתי בארץ".

ואז הוא שוב ישר חזר לשמחה המיוחדת שלו ואמר: "אבל אני בטוח שהשם יעזור ושהכול לטובה והשם איתי בכל מצב".
לא יכולתי פשוט שלא לחבק את היהודי הגיבור שעומד מולי פשוט יהודי גיבור אין מה לומר חוץ מזה.

ואז הוא הוסיף: "אני ממש מבקש ממך אל תגיד לאף אחד מה שסיפרתי לך, אף אחד לא צריך להצטער בגללי".

אני זוכר שאחרי שנפגשתי איתו ממש בכיתי להשם יתברך איזה יהודים קדושים יש לו.

הגיע שבת קודש ושוב אני רואה אותו בבית הכנסת צוהל ושמח כאילו לא קרה דבר, אומר "גוט שאבעס" לכולם מתוך שמחה, מחבק ומנשק כל יהודי שרואה סביבו.

עברו מספר חודשים והשם ירחם אשתו מסרה את נשמתה לבוראה לאחר שנזדככה ביסורים גדולים. הלכתי לנחם אותו ושוב השמחה לא זזה מעל פניו הוא רק חיזק ושימח את כולם.

אחרי השבעה התקשרתי אליו וקבענו להיפגש. עליתי לביתו ודיברנו שיחה ארוכה, באמצע השיחה לא יכולתי להתאפק הסתכלתי לתוך עיניו הקדושות והשמחות ושאלתי אותו: "איך אתה עושה את זה? איך אתה מצליח? מאיפה הכוחות האלו? אני לא מכיר אנשים כמוך!".

"אני ממש לא מי שאתה חושב שזה אני", הוא ענה. אך אני שוב התעקשתי: "מאיפה הכוחות של השמחה האלו?"
"יש באמתחתי סיפור ארוך", הוא אמר, והחל לספר: "נולדתי בארצות הברית להורים לא דתיים, עברתי ילדות לא פשוטה הוריי התגרשו כשהייתי צעיר ואף אחים ואחיות לא היו לי. הוריי הגרושים היו עסוקים בלריב ביניהם על מספר דירות שהיו שייכות להם לפני שהתגרשו. גם חברתית לא הצלחתי, וכמעט שחברים לא היו לי. אין לך מושג כמה פעמים הרגשתי לבד בעולם, אי אפשר לתאר את ההרגשה של להיות בודד בלי אנשים שאוהבים אותך, הייתי עצוב ובודד שנים רבות. אני זוכר שהלכתי לפסיכיאטר שרשם לי כדורים נגד דיכאון, אך משום מה זה לא עזר לי".

הוא המשיך וסיפר, "בהמשך השנים חזרתי בס"ד בתשובה והקמתי משפחה זה שינה לי את חיי, אבל עדיין הייתי מרגיש הרבה פעמים עצוב ובכל ניסיון קטן הייתי נכנס לעצבות. ניסיתי ללכת לטיפולים רגשיים שונים אבל זה לא עבד עליי גם.
בוא נסכם את זה כך - לא הייתי כבר בדיכאון ולא בחרדות, אבל פשוט לא הייתי אדם שמח - הייתי אדם שסוחב את החיים ולא חי את החיים. הדת והאמונה באמת שיפרה לי את חיי לעומת מה שהייתי לפני זה, אבל עדיין כל פעם שהיה מגיע לי עצבות על כל מיני דברים זה היה פשוט מושך אותי כלפי מטה".

ואז, "השינוי קרה בראש השנה אחד לפני שלושים שנה חיפשתי לעצמי איזה קבלה טובה לקראת השנה החדשה ואז פשוט עלתה לי הארה: 'תקבל על עצמך להיות אדם שמח, לעבוד על מידת השמחה'. החלטתי החלטה חזקה והבטחתי להשם יתברך שאני יותר לא אכנע לעולם לעצבות, ואם אני ארגיש שזה מושך אותי לכיוון העפר לכיוון מטה אני אשתדל בכל הכוחות לעלות למעלה. עשיתי לעצמי רשימה איך אני יכול להיות שמח: מתי דיברת עם חיוך? מתי צחקת בקול? מתי דיברת לאחרים ולעצמך בלשון חיובית? מתי אמרת להשם יתברך תודה ושוב תודה על כל מה שהוא כן הביא לך בעולם הזה?".

"כל פעם שהיה העצב מנסה להשתלט עליי הייתי מנסה בכל דרך אפשרית לעשות את ההפך", מספר אותו יהודי צפתי, "אם העצב גרם לי לשבת פיזית מדוכדך על הכיסא ישר קפצתי ממנו – ואז, או שהייתי מתחיל לרקוד, או מדבר עם אנשים אחרים חיובי ובצורה שמחה. אבל אתה יודע מה שהכי עזר לי - זה שהתחלתי לשמח ולחייך יהודים אחרים. כאשר אתה מחייך ומשמח אנשים אחרים אנשים בסוף מחזירים לך אהבה ושמחה".

"אנשים חשבו בהתחלה שהשתגעתי, הם הכירו אדם שקט שכמעט ולא מדבר עם אנשים, מתחיל לפתע לחייך לכולם, לצחוק, לשמח יהודים אחרים, אבל לאט לאט הם התרגלו. להגיד לך שיש לי איזו טכניקה מיוחדת שרק אני גיליתי אותה? ממש לא! הבנתי שבגלל חיי הקשים שעברתי בילדותי התרגלתי להיות אדם עצוב ולא שמח ולא חושב חיובי ואני פשוט צריך לשנות את המידה הזו. כמו שיש מידת הכעס, הגאווה, העצלות והתאווה, יש מידה שהיא קשה לאדם והיא מביאה את האדם לכל הדברים הלא טובים ושמה מידת העצבות ואני צריך פשוט להתגבר עליה בכל מחיר. אני לא אתן בשום פנים ואופן שהעצבות תמשוך אותי למטה לעפר לאדמה אני אתגבר כמו אריה ולא אכנע למידת העצבות. תשמע, בהתחלה היה לי מאוד מאוד קשה, אבל כמו בכל דבר כשאתה מתרגל לזה זה נהפך לקל וחלק ולחלק מהאישיות שלך".

"תשמע", ממשיך אותי יהודי קדוש להגיד לי, "אני יודע מה זו המחלה הארורה הזו איך היא בדיוק בנויה זה הרי מה שהיה לאשתי, תאמין לי שעצבות זה כמו סרטן זה הורס לך עוד תא בגוף ועוד תא בגוף עד שהיא אוכלת לך את כל הנשמה".

"תשמע, אתה הרי מטפל אני לא רוצה לבאס אותך, אבל היום כל אחד שהוא קצת עצוב שולחים אותו לפסיכיאטר או לפסיכולוג, אני הייתי במקומות מאוד נמוכים ואפשר לצאת מהמקומות האלו גם בלי כל הדברים האלו. אני בטוח שיש אנשים שצריכים טיפול רגשי או כדורים במקרה הצורך, אבל לפעמים זה רק החלטה והבנה שעצבות זה כמו כל מידה שלילית אחרת ופשוט צריך לקבל החלטה חזקה ולשנות אותה".

"אז איך נהייתי שמח פשוט התחלתי לדבר חיובי ועם אמונה בהשם לעצמי ולאחרים הייתי פיזית מתנהג כמו אדם שמח צוחק רוקד עושה תנועות של אנרגיה ושמחה. הייתי קורא בספרים קדושים את מעלת השמחה ואת חסרון העצבות וגם החלטה שאני לא נותן בשום מחיר שבעולם שרגש שלילי ישלוט עליי אלא אני שולט על הרגשות שלי".

אני יכול להגיד לכם שאותו יהודי עוד עבר הרבה בחיים שלו מאז ועד היום ועדייך החיוך לא מש מפניו. החיים לא תמיד הכי קלים ופשוטים - ויש את הכוח הרע הזה שמנסה תמיד למשוך אותנו לעפר להיות עצובים ומדוכדכים, לחשוב שלילי ולא לחיות באמונה, שאלוקים ברא הכול ומשגיח על הכול וכל מה שהוא עושה הכול לטובה. השאלה היא אם אנחנו נילחם להתגבר על הכוח הזה ולא ניכנע לו. כי את האמת שאין דרך איך לעבור את החיים האלו וזה רק עם שני דברים זה אמונה ושמחה ושניהם קשורים אחד בשני.

אם אדם חי באמת ובתמים באמונה שלמה שיש מנהיג לעולם הזה והכול מכוון בהשגחה פרטית והכול לטובה האדם חייב להיות שמח. העצבות לא מקדמת את האדם לאף מקום טוב היא רק מביאה אותו למקומות הכי לא טובים. ידועה האמרה של רבי אהרון הגדול מקרלין שעצבות איננה עבירה – אבל למקומות השפלים שהיא יכולה להביא אף עבירה אינה יכולה להביא. אדם שהוא שמח ליבו מרגיש טוב יש לו חשק לעשות לפעול ליצור לעשות הכול, אבל אדם שהוא בעצבות אין לו כוח ומוטיבציה לכלום.

אביא כאן ממספר ספרים על עניין השמחה: כתוב בגמרא במסכת שבת (ל:) אין השכינה שורה לא מתוך העצבות אלא מתוך שמחה. מובא בזוהר הקדוש ששורש הרע בעולם הוא מבחינת העיצבון, והשמחה זה שורש הטוב. מובא בליקוטי מוהר"ן שכל החולאים הבאים על האדם באים רק מקלקול השמחה. הרב הקדוש ר' אשר מסטאלין אמר ששמחה היא עצה כוללת לכל דברי היום. מובא בשם החוזה מלובלין שכאשר יש לאדם נדנוד עצבות אין להרהר ולעיין בשום עניין כי אין השכל מיושב. מובא בשם רבי יחיאל מאלכסנדר שאמר שהוא תולה את הסיבה לכך שלרשעים טוב להם בעולם הזה מפני שבדרך כלל הם שרויים בשמחה.

כתוב בספר תולדות יעקב יוסף שדאגה ועצבות הוא שורש כל הקליפות שנקרא מחלה ועל זה נאמר 'והסירותי מחלה מקרבך' שהיא הסרת דאגה ועצבות. מובא בספר 'פרי הארץ' של רבי מנחם מענדל מוויטבסק שהעצבות היא הקליפה היותר קשה מכולם. ישנו ספר ששמו 'משתה ושמחה תמיד החדש' שבוא הוא מחזק בעניין השמחה.

וכידוע שבחג הסוכות ישנו ציווי מיוחד על השמחה. וכתב הרמב"ם סוף הלכות לולב וז"ל: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הקל שציווה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'".

מאחל לכל עם ישראל היקרים חג סוכות שמח מלא אור ושמחה ושנזכה תמיד להיות שמחים וקרובים להשם יתברך.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!