האם חייבים לדמוע בעת אמירת הוידוי?

כשם שהמפריש חלה והמניח תפילין, העושה קידוש, קובע מזוזה והרוצה לברך ברכה, ודאי צריך ללמוד ולדעת איך וכיצד יש לעשות את הדבר, הוא הדין בוודאי למצות התשובה. יש לברר מהו וידוי, וכיצד נעשה? האם בישיבה או בהליכה? האם אפשרי בכתיבה? האם חייבים דמעות? וכמה? והאם חייבים להכות על הלב? ומה דין איטר יד?

מלמדנו הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ב הלכה ב: "מה היא התשובה? שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: 'יעזוב רשע דרכו' (ישעי' נה, ז) וכן יתנחם על שעבר, עד שיעיד עליו יודע התעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו".

א. מהו סדר הדברים? האם חייבים דווקא חרטה ועזיבת החטא תחילה? ורק אח"כ וידוי וקבלה לעתיד?

כתב רבנו יונה בעיקר השני:

המתייצב על דרך לא טובה תמיד… ושונה באיוולתו ושב וחוטא פעמים רבות (כנעשה לו כהיתר) – "ראשית תשובת האיש הזה לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה ולהסכים לקבל עליו לבל יוסיף לחטוא, ואז יוכל לעבור אל החרטה והקבלה לעתיד ואל הווידוי כנאמר "יעזוב רשע וגו" שלא יהא כטובל ושרץ בידו…

מי אשר חטא על דרך מקרה, כי נתחזקה עליו תאוותו וגבר יצרו ונפל לפי שעה, ראשית תשובתו החרטה, ולשים יגון בליבו על חטאתו… כנאמר "ומודה (מכיר בחטא) ועוזב, ירוחם" (משלי כח,יג), הזכיר תחילה "ומודה" עם החרטה והווידוי, ואח"כ "ועוזב".

ב. עזיבת החטא והחרטה: לימדנו הנביא ישעיהו בפרק נה, ז: "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ד' וירחמהו". יש לעזוב המסלול ודרך החטא, כדברי דוד המלך ע"ה: "אשר בדרך חטאים לא עמד" (תהלים א), וכנאמר בתפילה: "דרך תשובה הורית". כשם שבחולי הגוף ר"ל יש לחשוף ולמצוא את הגורמים והסיבות לחולי ורק אז אפשרי בס"ד להירפא, כן הוא בחוליי הנפש. וצריך לקיים 'באנו באש ובמים' – אש התלהבות, בכי והתעוררות מלב חם ורותח, ויחד עם זאת, לבוא במי דעת, בהתבוננות וחשבון נפש נוקב ויורד עד לתהומה של נפש (הרה"צ ר' שלמה וולבה זצ"ל), ולקיים "תשובת טהרה" – כטובל במקווה שטהרתו כשעולה אדם אחר, ושב ורפא לו, יצא אדם אחר… כתינוק שנולד… בבחינת "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי".

ג. כללי עשיית הווידוי:

לפני אמירת הווידוי יש לכוון לקיים מצות עשה מן התורה "והתוודו את חטאתם אשר עשו", ואומרים הווידוי בכוונת הלב ובמתינות (מנחת חינוך שסד, יסוד ושורש העבודה שער יא פ"ו, מטא אפרים).

צריך להתוודות מעומד, שנאמר "ויעמדו ויתוודו על חטאותיהם" (נחמיה ח). ולא ישען על דבר שאם יינטל ייפול (שו"ע תר"ז, ג ומשנ"ב), אא"כ בזקן או חלוש (ברכי יוסף קלא). ובכל אופן כשאומרים "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו", שזהו עיקרו של הווידוי, עפ"י הנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה" – אז חובה לעמוד.

אין צריך לפרט החטא, ואם מתוודה בלחש נכון לפרט (שו"ע תרז, ב) שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהילים ט"ז), ואמר רבי יוחנן כי המתוודה על חטאיו האישיים בקול, נדמה שאינו מתבייש, והמתבייש מוחלים לו מיד, שנאמר "מודה ועוזב ירוחם". והיודע חטא פרטי שלו שאינו מופיע בנוסח הווידוי יפרטו בלחש.

אין חובה להכות על הלב, אלא שכך נהגו, להזכיר לעצמו שהלב חומד וכלי המעשה גומרים. ובוודאי לא יכה על לב חברו (הגר"א דסלר זצ"ל).

פורסם לראשונה באתר דרשו

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!