שיעורו השבועי של הרה"ג דוד יוסף: דיני וענייני תקיעת שופר

ראשית כל דברי הנני רוצה להודות לכל הציבור שקידוש שם שמים בשבוע שעבר בבחירות. היו אלו בחירות נקיות מלשון הרע ורכילות ב"ה, אשר לא היה דבר כזה מעולם. מה שבכל בחירות הוא רגיל וברור שיהיו כאלו דיבורים איומים ונוראים איש באחיו, ובפרט על גדולי וחכמי הרבנים, הפעם ב"ה הציבור נשמר מזה והתעלה מעל כל אלו, ואדרבא איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק. והתוצאות נראו היטב בסוף יום הבחירות, שקרן שומרי התורה עלתה בכל רחבי הארץ.
ויש לומר את האמת, שהיו אלו בחירות עם שנאה לדת ושנאת היהדות, מה שלא היה בהיקף כזה מעולם! עד כדי שהיו דיבורים בחלק מהמפלגות שגבלו באנטישמיות ממש! ודוקא זה מה שגרם לציבור שומרי התורה להתלכד ולהתאחד ולרצות את חיזוק התורה והיהדות.
ונקוה שבעז"ה כל מזימות שונאי הדת לא יצלחו, ויתקיים בנו הפסוק שאומרים בתקיעת שופר: "כל כלי יוצר עלייך לא יצלח וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי וכו'", אכי"ר.

א. מקור מצות תקיעת שופר
מצות היום בראש השנה היא מצות תקיעת שופר. והמנהג הוא לתקוע מאה ואחד קולות. אמנם בתורה כתוב (במדבר כט, א): יום תרועה יהיה לכם. אך יש לברר כיצד הגענו לכמות כזו של קולות.
בפועל יש תקיעות שהם מדאורייתא ויש שהם תקנת חכמים. ויש תקיעות שהם מנהג חכמים.
בגמרא במסכת ראש השנה (לג:) איתא: כתוב בתורה שלושה פעמים המילה "תרועה", פעם אחת בפרשת אמור (ויקרא כג, כד) "זכרון תרועה יהיה לכם". ופעם נוספת בפרשת פנחס (במדבר כט, א) בקורבנות של ראש השנה: "יום תרועה יהיה לכם". והפעם השלישית כתובה בתורה בפרשת בהר (ויקרא כה, ט) לגבי יום הכיפורים בשנת היובל: והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם.
ודרשו חז"ל ממה שכתוב "בחודש השביעי" בענין ראש השנה, ובענין יום הכיפורים בשנת היובל, "ליתן את של זה בזה ושל זה בזה". והיינו שלומדים מכך שבראש השנה צריכים אנו לשמוע שלוש תרועות. וכמו כן צריכים לתקוע בשופר ביום הכיפורים בשנת היובל.
וכמו כן לומדים עוד שתוקעים בשופר ולא בדברים אחרים, שכתוב "והעברת שופר".

ב. תקיעת שופר במוצאי יום הכיפורים
בימינו אין את המנהג של שנת היובל, ולכן במוצאי יום הכיפורים תוקעים בשופר זכר לאותו מנהג לתקוע בשנת היובל. ויש בזה מחלוקת ראשונים שיש שסוברים שאפשר לתקוע אף בבין השמשות, ויש שס"ל שיש לתקוע רק לאחר שיהיה לילה ודאי. [ראה תורת המועדים ימים נוראים סימן טו אות לה בביאורים וציונים, ואכמ"ל.]
וצריכים לדעת שבזמן שהיובל היה נוהג, היו מתפללים תפלה מיוחדת כעין תפלת ראש השנה, שמזכירים בתפלת מוסף מלכויות זכרונות ושופרות. אולם כיום אין נוהגים בכל זה וכאמור.

ג. עיקר המצוה מהתורה
בגמרא מובא עוד שבתרועה של תקיעת שופר בראש השנה צריך לתקוע תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. והטעם משום שכתוב "והעברת שופר תרועה וכו', תעבירו בכל ארצכם וכו'". שלשון "והעברת" הוא משמע תקיעה ארוכה, ותרועה באמצע, ואחר כך שוב כתוב "תעבירו" לומר שצריך תקיעה לאחריה.
אם כן צריך לשמוע שלוש תרועות, כשכל אחת מהם תקיעה אחת לפניה ואחת לאחריה ס"ה תשעה קולות. וזהו לכאורה עיקר המצוה מן התורה.
אולם הגמרא (שם לד.) מספרת שרבי אבהו הנהיג בקיסריה לתקוע בראש השנה תשר"ת. והסיבה שהנהיג כך משום שבמילה 'תרועה' התרגום מתרגם לשון 'יבבא'. דהיינו שהתרגום מבאר שתרועה היא כיבבה.
והנה יש כאלו שקול היבבה שלהם הוא כגניחות, 'גנוחי גנח'. ויש שקול היבבה שלהם הוא יללות. 'ילולי יליל'. ורבי אבהו היה מסופק אם 'תרועה' הכוונה 'גנוחי גנח', שזה מה שאנו מכנים 'שברים'. או 'ילולי יליל', שזה מה שמכונה 'תרועה'.
מחמת ספק זה הנהיג רבי אבהו במקומו לעשות כן גם גנוחי גנח וגם ילולי יליל.

ד. ביאור ספקו של רבי אבהו
ומקשה הגמרא אם התרועה הנכונה היא שברים הלא יש הפסק בין השברים לתקיעה השניה, על ידי התרועה. ואם התרועה הנכונה היא התרועה, אם כן יש הפסק בין התקיעה הראשונה, המקדימה לתרועה, לתרועה על ידי השברים.
מפני כך כתוב בגמרא שיש לתקוע לאחר התשר"ת גם שלוש פעמים תש"ת ושלוש פעמים תר"ת. וכל זאת כדי שיהיה מצב בו יש תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה לשברים ולתרועה.
ועוד שואלת הגמרא אם כן מפני מה עושים תשר"ת, נעשה רק שלוש פעמים תש"ת ושלוש פעמים תר"ת, ואין צורך בשלוש פעמים תשר"ת.
ומבארת הגמרא משום שאולי התרועה האמיתית היא גם השברים וגם התרועה. אולם להיפך לא שייך, קודם התרועה ואחר כך השברים משום שכך הוא הבכי של אדם, שבתחילה קולו נשבר וגונח, ואחר כך מיילל.
וכך הוא ביאור הסוגיא לפי מה שכתבו הרמב"ם (פ"ג מהלכות שופר הלכה ב-ג) ורבינו תם (ראש השנה לג: בתוספות ד"ה שיעור) והרשב"א (ראש השנה לד.) ועוד.

ה. 'קולות דמיושב' ו'קולות דמעומד'
לפיכך מדאורייתא יש לנו לתקוע מספק שלושים קולות. והם התקיעות המכונים 'קולות דמיושב'. בהם אנו יושבים, ואחר כך מוסיפים 'קולות דמעומד' אותם אנו שומעים בעודנו עומדים. והגמרא דנה בזה: מפני מה הם תוקעים ומריעים כשהם יושבים, והם תוקעים ומריעים כשהם יושבים? כדי לערבב את השטן.
האשכנזים לעומת זאת עומדים גם בתקיעות שופר דמיושב, משום שהם פירשו 'מיושב' היינו שאין חיוב לעמוד.
וחכמים שם קבעו שצריך לתקוע על סדר הברכות של תפילת מוסף. ובפשטות הגמרא והראשונים שם, ובדעת השלחן ערוך (סימן תקצב ס"א) נראה שהיינו לתקוע בחזרת התפילה של מוסף.

ו. תקיעה על סדר ברכות תפלת מוסף
וחלוקת התפלה היא כך: שבברכה הראשונה 'אתה בחרתנו', מזכירים עשרה פסוקים של מלכויות, שהם שלושה מהתורה, ושלושה מספר תהלים ושלושה מהנביאים. ולאחר מכן עוד פסוק אחד מהתורה. והמנהג הוא לומר בפסוק האחרון את פסוק 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', שהוא גם כן מענין המלכת ה' בעולם.
לאחר מכן מזכירים עשרה פסוקי זכרונות. שלושה פסוקים מהתורה, שלושה מתהלים, ושלושה מנביאים. ולבסוף עוד פסוק אחד מהתורה של זכרונות. ואותו הסדר עושים גם בשופרות.
ובגמרא איתא, אמר הקב"ה, אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיעלה זכרונכם לפני, ובמה? בשופר.

ז. מנהג התקיעות בתפלת הלחש
כמה מרבותינו הראשונים מביאים מהירושלמי שתוקעים בתקיעות מיושב במהלך תפילת הלחש. והיינו שמה שתיקנו חז"ל לתקוע על סדר הברכות הכוונה גם בתפילת הלחש וגם בחזרת הש"ץ. [ראה ספר הערוך (ערך רעב) ורבינו חננאל (סוף מסכת ראש השנה) ועוד.]
ומרן השלחן ערוך אינו מזכיר את ענין התקיעות בתפילת לחש כלל, וכן בבית יוסף גם אינו מזכיר מזה מאומה. שמיד לאחר שפירט את סדר תקיעות דמיושב כתב שמתפללים מוסף, כתב עוד (סימן תקצב ס"א): מחזיר שליח צבור התפלה, ותוקעין על סדר הברכות, ע"ש. משמע שהתקיעות במוסף היו רק על סדר חזרת הש"ץ.
ובשער הכוונות (דף צ ע"ד) הביא שרבינו האר"י ז"ל קבע שעל פי הקבלה יש לתקוע אף בתפלת הלחש. וכ"כ בפרי עץ חיים (שער כו פ"ג). והשל"ה הקדוש (בסוף הספר מסכת ראש השנה דף עב ע"ג) החזיק אחריו במנהג זה.
[רואים כאן את כוחו הגדול של רבינו האר"י שמנהג זה שלא נזכר בשלחן ערוך כלל, ומקורו רק מרבינו האר"י, והנה נוהגים בו ומחזיקים בו כל קהלות הספרדים בארץ ובגולה, ומעולם לא שמעתי על קהילה מקהילות הספרדים שנמנעת מלתקוע בתפלת הלחש.]
האשכנזים לעומת זאת אינם תוקעים בתפלת הלחש, מלבד קהלות החסידים שהם תוקעים גם בתפלת הלחש כמנהג רבינו האר"י.
אאמו"ר מרן זצוק"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סימן לז בהערה עמוד קצו) מביא את הדעות והמנהגים בזה. והתחקה אחר שורש המנהג לתקוע בתפלת הלחש שהוא מהירושלמי הנ"ל. ונהרא נהרא ופשטיה.
ומשום כך כתב להורות שם למי שנתמנה להנהיג קהילה, ובה המנהג שאין תוקעים בתפלת הלחש, ורוצה להנהיג את מנהג אבותיו, שיכול לשנות את הנהוג שם מקדמת דנא, משום שמנהג זה לתקוע בתפלת הלחש יסודתו בהררי קודש. וכאמור.

ח. חלוקת סדר התקיעות בתפלת מוסף
יש מחלוקת בראשונים בכמות וחלוקת הקולות הנהוגים בתפלת מוסף. יש אומרים שבכל פעם יתקעו שלוש פעמים תשר"ת. ויש אומרים שיתקעו בכל סדר תשר"ת תש"ת תר"ת. ויש אומרים שבסדר מלכויות יתקע שלוש פעמים תשר"ת, ובסדר זכרונות יתקע שלוש פעמים תש"ת, ובסדר שופרות יתקע שלוש פעמים תר"ת.
ומנהגנו הוא, וכך הוא מנהג ארץ ישראל, לתקוע בכל סדר בנפרד תשר"ת תש"ת תר"ת. [וראה בספר תורת המעדים ימים נוראים סימן ה אות ה בביאורים וציונים שהרחיב בסקירה מקיפה אודות מנהגי הקהילות השונים בזה ובארם, ע"ש.]

ט. מקור מנהג מאה ואחד קולות
למעשה יש לנו לעמוד על עצם המנהג לתקוע מאה ואחד קולות. וכתבו הראשונים שהוא כנגד מאה פעיות שפעתה אם סיסרא על בנה שנהרג במלחמה. וכדי לבטל את אותם פעיות אנו תוקעים בשופר.
וגם אצל מי שאינו תוקע במוסף בתפלת הלחש, שהם תוקעים שלושים קולות בתקיעות דמיושב, ועוד שלושים בחזרה, ועוד ארבעים קולות תוקעים הם לאחר סיום החזרה של מוסף.
ובסוף התפילה תוקעים תרועה גדולה בכדי להתגבר על אותם מאה קולות של אם סיסרא. ויש שתוקעים תקיעה גדולה.

י. כוחן של דמעות
יש לנו מכאן מוסר גדול, שהלא סיסרא היה רשע גדול עוכר ישראל, אשר בא להילחם עם ישראל, והיה שם ניסים גדולים שהכוכבים באו להילחם כנגדו. עד שלבסוף נהרג על ידי יעל אשת חבר הקיני. ובכל זאת אנו עושים כל כך הרבה בשביל לבטל את הפעיות שבכתה אמו כשמת במלחמה. והרי צריך להיות הפוך, אדרבא יש לה לבכות שהביאה בן כזה.
והנראה בזה שגם בכי כזה של אמא על בנה, רשע ככל האפשר, בכי זה והדמעות הללו נרשמים אצל הקב"ה, ואנחנו צריכים להתאמץ בכדי לכבות את הבכח הזה.
חז"ל מספרים על בכיו של עשיו כשיעקב לקח לו את הברכות, ואנחנו צריכים לכפר גם על אותו בכי של עשיו הרשע. עם כל הצער שעשה לנו בכל זאת יש לנו לכפר על הבכי הזה.
קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם יהודי בוכה בגללנו, כמה מוסר צריכים אנחנו לקחת ולהיזהר שלא לפגוע ביהודי, שלא לגרום צער כל שהוא ליהודי.

יא. עומק הדין בבן אדם לחבירו
הגמרא במסכת כתובות (סב:) מספרת על האמורא רב רחומי, שביקש מאשתו רשות ללכת לעיר אחרת ללמוד תורה, ואמר לה שבערב יום הכיפורים ישוב לביתו.
לקראת יום שובו לביתו עסקה וטרחה והכינה סעודה כיד המלך, וישבה וציפתה בקוצר רוחו לשובו. והנה מתמהמה, עובר הזמן ואינו שב, כיון ששכח את חובתו לשוב לביתו והיה יושב ועמל בתורה. וכשראתה שיום הכיפורים מתקרב החלה לבכות והזילה דמעות מעיניה. ובאותו רגע העלה הקב"ה בליבו של רב רחומי לעלות על סולם לקומה השניה ונשברה השליבה ונפל ונהרג. וכל זאת בעבור אותן דמעות ששפכה אשתו על איחורו לביתו!
רואים כמה הוא עומק הדין בבין אדם לחבירו, על צער שאדם גורם לחבירו. שהרי בפטירתו של רב רחומי גם אשתו נענשה, שהרי היא עכשיו אלמנה. אולם עם כל זאת נתן את הדין על מעשהו, למרות שגם היא ניזוקה בזה. והדברים נוראים.
ובימינו בפרט, שהתקשורת קלה ומהירה כל כך, ובקלות כל דבר נפוץ למרחקים שיש כל כך להיזהר שלא להיכשל בלשון הרע ורכילות והוצאת שם רע, שלא לבוא לידי מצב שמצער את חבירו ברבים.
ופעמים שאף אנשים משלנו, עושים זאת לצורך "אידאולוגיה" כביכול, ומצערים ומקניטים אחרים, לעיתים נמצא זה גם אצל התלמידי חכמים ה"י, שמלבינים פני אחרים ברבים, ואין רשות לעשות כן גם לא כדי לחלוק בהלכה וכיו"ב, זה איום ונורא, לצער ולבזות את האחר.
וודאי שכל אחד צריך ללכת עם האמת שלו, אך להתווכח בצורה עניינית, בצורה מכובדת בזהירות רבתי, שלא לפגוע ולצער.

יב. ביאור הגמרא לרב האי גאון
לעיל הבאנו בביאור הגמרא הנ"ל שרבי אבהו התקין בציפורי לתקוע מספק תשר"ת, שהיינו כיון שהסתפק אם תרועה הוא 'גנוחי גנח' או 'ילולי יליל'.
אולם הרא"ש (ראש השנה פ"ד סימן י) מביא את דברי רב האי גאון בתשובה שכותב שמה שתוקעים שברים אין זה משום הספק, אלא שמהתורה גם מה שאנו מכנים בשם 'תרועה' ומה שאנו מכנים בשם 'שברים' שניהם הם 'תרועה' מהתורה, אלא שרבי אבהו ראה שבמקום אחד עושים את התרועה כך בצורת שברים, ובמקום אחר ראה שעושים את התרועה בצורת התרועה המקובלת כיום, לכן התקין שתהיה בצורה אחידה. שבכל המקומות יעשו את התרועה שתורכב גם מהשברים וגם מהתרועה.
ורבי אבהו ידע שאם יבטל את אחד מהמנהגים יקומו האחרים ולא יקבלו את דבריו, לכן הורה לאחד בין כולם ולעשות כולם תשר"ת.

יג. שני התרועות אמת
כדברי רב האי גאון בתוספת ביאור כתוב גם בספר החינוך (מצוה תה) וז"ל: "ומפני שמקומות העולם חלוקים ביללה, שבמקום אחד מיללים בגניחות גסות [-שברים] ובמקום אחר מיללים בדקות [-תרועה] ובמקום אחר עושים הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום שיהיו מתריעים בראש השנה על דרך שהיו מיללים איש איש במקומו וכו', עד שקם רבי אבהו ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים בענין התרועה זה בכה וזה בכה, שנעשה התורה כשני תורות, וקיבץ כל המנהגים והתקין שיהיו תוקעים בכל המקומות בשווה, ולצאת ידי חובה בכלל היללות הנעשות בעולם תיקן לעשות התרועה בשלושה צדדים תשר"ת תש"ת תר"ת". עכ"ל.
אמנם לשון הגמרא "מספקא ליה" על דברי רבי אבהו לא משמע כל כך כפירוש רב האי גאון וספר החינוך. אך מצאנו כן גם בזוהר הקדוש (פרשת פנחס דף רלא ע"ב): ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללא [הבבלים - חכמי הגמרא - לא ידעו את הסוד של התרועה] ולא ידעי דתרוויהו איצטריכו [ולא ידעו שצריכים לעשות את שניהם] יללה דאיהי דינא תקיפא תלת תברין דאיהי דינא רפיא, אינון לא ידעי ועבדן לתרוויהו, ואנן ידעינן ועבדינן תרוייהו וכולא נפקין לאורח קשוט. ע"כ. דהיינו ששני התרועות אמת הן, וכל מה שעושים בסופו של דבר באים לצד האמת.
ומתבאר מהזוהר הקדוש כדברי רב האי גאון ששני התרועות אמת ויש לעשות את שניהם.

יד. הנפקא מינה להלכה
לאור כל האמור התעוררה במשך הדורות נפקא מינה גדולה בהלכה אם יש לנו לפעול כדברי הזוהר או כדברי הגמרא.
שהנה מי שבירך על מצוה, ובין ברכה לקיום המצוה שח שלא לצורך ושלא ממין הענין, צריך לחזור ולברך.
אולם אם שח מענין המצוה, וכגון מה שנפוץ בבעל תוקע שבירך לשמוע קול שופר, ובבואו לתקוע לא עולה בידו. וקוראים לאחד מן הקהל שיתקע במקומו, שאינו צריך לברך שוב לשמוע קול שופר. כיון ששמע מהראשון, וההפסק היה רק בצורה של התעסקות מענין המצוה.
והכלל הוא, שאם התחיל לקיים את המצוה ואחר כך הפסיק בדיבור גם אם אינו ממין הענין, אין צריך לחזור על הברכה, למרות שלא סיים את המצוה, אולם אם הפסיק בשיחה לפני שקיים את המצוה צריך לחזור ולברך.
והנה נפוץ בסידורים כיום וידוי שיש נהגו לאומרו בין הסדרים של תשר"ת ותש"ת ותר"ת.
והנה אם הלכה כדינא דגמרא, אמנם איננו יודעים מהי התרועה האמיתית אולם עושים אנו את כל סוגי התרועות, ואם תשר"ת אינו נכון עושים גם תש"ת ואם גם הוא אינו נכון עושים גם תר"ת. ואמנם אין זה הפסק כיון שאנו מתעסקים בתרועה האמיתית, לעשותה כראוי.
אולם אם מפסיק לאחר סדר התשר"ת באמירת הוידוי, הלא אפשר ועדיין לא התחיל לקיים את המצוה כלל, כיון שאם הסדר הנכון הוא תש"ת, אם כן התשר"ת הוא טעות גרידא, ואמירת הוידוי כמוה כשח בין ברכה למצוה כשעדיין לא התחיל לקיים את המצוה. שהדין הוא שחייב לחזור ולברך.
אולם אם הלכה כדינא דהזוהר הקדוש, ששני התרועות אמת, כבר לאחר התשר"ת התחיל בקיום המצוה, וכיון שהתחיל יכול להתוודות, ואין בזה משום ספק בין ברכה לקיום המצוה.

טו. הפולמוס בענין הוידוי בין התקיעות
למעשה חכמי המקובלים ההולכים לפי הזוהר נוהגים להפסיק בין הסדרים של תשר"ת תש"ת ותר"ת ומתוודים, וכפי שכתוב בסידורים. ולפני שנים רבות אאמו"ר מרן זצוק"ל כתב בענין זה ביביע אומר (חלק א חאו"ח סימן לו) תשובה ארוכה והעלה לאסור זאת. וכתב, שאמנם לפי הזוהר והמקובלים מותר הדבר, אולם לפי הגמרא והשלחן ערוך (סימן תקצ ס"ב) עדיין הוא בספק, ויש לנו להימנע מלעשות כן מחמת הספק.
ובשעתו הגאון הגדול הרי"ש אלישיב זצוק"ל שלח לו מכתב בענין הזה וחלק עליו, וסבר שיש לומר וידוי בין התקיעות כדעת המקובלים. ואאמו"ר ענה לו ודחה את כל טענותיו. אולם שאלה זו כבר נידונה בדורות הקודמים בין גדולי האחרונים זה אומר בכה וזה אומר בכה. [ראה התכתבותם בשו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סימנים לב, לג, לד]
והנה בזמנו נדפס ספר אור לציון חלק א (סימן טל) למורנו הגאון חכם בן ציון אבא-שאול זצוק"ל ושם כתב שמותר להפסיק בוידוי בין התקיעות והביא ראיה יפה מהתוספות במסכת פסחים (קטו. ד"ה מתקיף), ע"ש.
ובשנת תשנ"ו כשהוצאתי את הספר 'תורת המועדים' כתבתי כמה עמודים לדחות את ראיותיו. [ראה שם עמוד ק-קו]. ואאמו"ר מרן זצוק"ל כשראה את כל מה שכתבתי שמח מאוד, ואמר לי 'שפתים יישק, משיב דברים נכוחים'!
והנה יום אחד אאמו"ר קרא לי ואמר לי כך: ראיתי שכתבת על חכם בן ציון בדרך ארץ כדרכה של תורה, אולם חכם בן ציון הוא גדול ועצום ויש לחשוש אולי הקפיד עליך, לכן לך אליו ותתנצל בפניו, ובקש ממנו את סליחתו!
מיד שמתי פעמי לעבר ביתו של חכם בן ציון והתחלתי להתנצל אולי פגעתי בכבודו בכך שדחיתי את דבריו. אולם חכם בן ציון מחה בי באומרו ראיתי מה שכתבת ולא פגעת בי כלל! וכי יש לי בעלות על התורה?! מי שרוצה לחלוק עלי שיחלוק! העיקר שיביא ראיות טובות. וכשפניתי אליו בניסיון שוב לבקש את סליחתו, הוא בשלו לא אבה לשמוע, בשום פנים ואופן לא פגעת בי ואינני צריך לסלוח לך! אמר ולא יסף.
ובסוף השיחה שאלתי לדעתו על עצם הדברים שכתבתי, ואז ענה לי תשובה מאוד מפתיעה: "אני נוהג תמיד כמו המקובלים, ובנושא הזה גם כן נוהג אני כהמקובלים, אולם רציתי ליישב את שיטת המקובלים לפי הפשט, לפי הגמרא שלנו והתוספות, אך אתה דחית את דברי, אם כן נשאר לי רק דעת המקובלים, וכך אני נוהג"!
ראו איזו ענוה היתה בו, כשכתבתי את הנושא הזה הייתי אברך צעיר לימים, והתחלתי לשמש כראש כולל חדש, ומסרתי בכולל שיעור לפני האברכים כדי לשמוע את דעת האברכים. והוא חכם בן ציון היה אז מגדולי הדור, זקן וישיש, ועם כל זאת ראה את הדברים ולא ביטל אותם כלאחר יד. כיון שהיה עניו ואמיתי.
וכמובן שאם כותבים בלשון גסה על חכמי הדור כגון "נעלם ממנו" "לא הבין" "טעה" וכיו"ב זה לא ראוי וכך לא כותבים, אולם אם מבקשים מחילה לפני כן, וכותבים בעדינות בכבוד הראוי בהכנעה ובדרך ארץ, כך היא דרכה של תורה ומותר הדבר.

טז. תקיעת שופר מענין התשובה
עוד טענה יש בפוסקים הסוברים שאפשר לומר וידוי בין התקיעות, שהנה אם נאמר שעושים הפסק בין ברכה למצוה, וכיון שכך שלא התחילו במצוה יש לכאורה לחזור ולברך. בתקיעת שופר הדין שונה. כיון שכעין זה יש דין לגבי מי שבירך ברכת המוציא לחם מן הארץ, ובסיום הברכה נזכר שלא הגיש אוכל לבהמות או לעופות אשר איתו בבית, ואומר לבני הבית תנו לבהמות לאכול, לפני שטעם מהפת, אין זה הפסק משום שזה מענין האוכל. [ומבוארים הדברים במסכת ברכות מ. ובשלחן ערוך סימן קסז ס"ו ע"ש.]
וכמו כן לגבי מי שבירך ולפני האכילה ראה שאין מלח על השלחן, וביקש מהסובבים מלח שאין זה הפסק כיוון שזה מענין האוכל.
[דרך אגב מה שנוהגים כיום לטבל את הפת במלח אין כמו שהיה פעם, שאז כשהיו מכינים לחם היו עושים אותו ללא מלח כלל, אולם כיום אין צורך בזה כיון שיש בלחם טעם, מלבד דעת המקובלים שיש ענין גם כיום לטבל את הפת במלח. ולכן כיום גם כשאין מלח על השלחן אין להפסיק בין ברכה לאכילה כיון שאינו נצרך.
וזכורני באאמו"ר מרן זצוק"ל כשהיינו יושבים עימו בשלחן שבת היה מבקש שיביאו מלח ושופכו בסלט, וכשבצע על הלחם היה מטבל את הפת על השלחן ומחלק. וכששאלנו אותו לפשר מנהג זה, התברר שלא היה שם לב לכך, וכל כולו היה שקוע בתורתו וחשב שהוא מטבל את הפת במלח...]
אם כן טוענים המקובלים הרי כל יסוד ענין תקיעת שופר הוא בכדי לשוב בתשובה, לפיכך אף כשמתוודה אין זה הפסק כיון שזה ממין הענין עצמו, ששב בתשובה ואין זה הפסק.

יז. לא דרשינן טעמא דקרא
אולם אאמו"ר מרן זצוק"ל דחה טענה זו ביביע אומר (שם), שהרי הרמב"ם (פ"א מהלכות שופר ה"א) כותב בפירוש שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא. ורב סעדיה גאון מביא עשרה טעמים מפני מה תוקעים בשופר. וכגון משום שהוא יום ההכתרה של הקב"ה ותקועים בשופר לכבוד יום זה. וודאי שלטעם זה ולטעמים נוספים שם אין שום זכר לתשובה בתקיעת השופר.
ומלבד טעם אחד בדברי רס"ג שהשופר בא לעורר את העם לתשובה וכמ"ש (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. וכמ"ש ברמב"ם (בפרק ג' מהלכות תשובה הלכה ד'), שכתב בזו הלשון: אע"פ שמצות תקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם אתם השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועילו ולא יצילו, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם. יעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח.
הלכה למעשה:
לפי כל האמור לעיל אין לומר את הוידוי הנדפס בסידורים בין סדרי התקיעות. אולם מהיות טוב שבזמן בין הסדרים כשהתוקע משתהה עד שיתחיל בסדר הבא, לקרוא בעיניו ולהרהר בליבו את מילות הוידוי אך לא להוציא בשפתיו.

ויה"ר שנכתב בספר חיים טובים וארוכים ויחד על כל עמו ישראל תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. אכי"ר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!